כשהייתי קטנה הייתי בולעת מסטיקים, ואמורת שלעסתי אותם. הייתי קטנה.

כשהייתי בת חמש היה לי חבר. קראו לו יקיר. אמרתי לו שיתן לי נשיקה, אז הוא נישק אותי על הלחי.

כשעליתי לכתה א' היו לי המון חברים, אבל כמה אנשים חשבו שאני לא אמורה להיות בבצפר. "את נמוכה מדי לכתה א'."

בכתה ב' הכרתי את ניצן. היא נהפכה לחברה הכי טובה שלי.

בכתה ג' התקבלתי לשלומי, בצפר למחוננים. היה שם ממש כיף, למרות שאמרו לי שיהיו המון מבחנים.

לאט לאט נעלמו לי החברים. הפכו להיות מקובלים וזה עלה להם לראש. "אני לא יכולה להזמין אותך למסיבה שלי, את לא מקובלת מספיק, כולם יצחקו עליי."

בכיתה ה' נשארו לי רק ניצן וקרן. קרן הייתה לי תמיד, ואין לי סיכוי לאבד אותה עכשיו. אני מקווה.

"תחשבי, תחשבי על כל הפעמים שלא הסכמת לשחק איתי במשחק הזה."

"תחשבי, תחשבי על כל הפעמים שהכרחת אותי לחשוב על כל הפעמים שלא הסכמתי לשחק איתך."

בסוף כתה ו' נוספו לי עוד כמה חברים, אבל מיד נעלמו כשעברתי ללמוד באיילון.

ניצן ניתקה את הקשר. היא זאת שגררה אותי מלכתכילה ללמוד באיילון, אבל לא עברה לשם בעצמה. כמו תמיד.

בתחילת כתה ז' הכרתי את שיר. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי.

מישהו ביקש ממני חברות. מישהו אחר פשוט היה מגעיל אליי.

בסוף כיתה ז' ההורים שלי התגרשו. הייתי עצובה, אבל התגברתי. עכשיו נשארה לי נסורת.

בתחילת החופש קרן קיבלה אישור מעבר לאיילון. שנה הבאה היא תלמד בשכבה מתחתי.

התחלתי לכתוב סיפור, קוראים לו מלכת השלג. רוב הדברים שקרו שם קרו גם לי. או שרציתי שיקרו לי.

או שפחדתי שיקרו לי.

הגיבורה היא לא אני. לגיבורה אין שם.

את כל הסודות שלי החבאתי בארון, לא סיפרתי אותם לאף אחד.

על כמה מהם אפילו אין אבק.

כל מה שנשאר לי עכשיו זה זכרונות.

אז הנה.