הכל יסתדר בסוף, נכון?
מסר לכל באי הכנסים באשר הם:
אוה, אם רק היו מדביקים את זה ברחבי אייקון.
פשוט מתחשק לי להכנס למיטה ולהיות מנותקת מכולם למשך שבוע, באמת. אני ממש אוהבת טיולים והכל, אבל אין לי כח לזה. אני לא מאמינה שאמא שלי התעצבנה עליי על זה שאף אחד לא רוצה להיות איתי באוהל או משהו כזה. היא כאילו, "ואת בטוחה שאף אחד לא יכול? בדקת?" כן, אמא, בדקתי, אף אחד לא אוהב אותי, אבל לפחות האוהל שלי קטן יותר עכשיו כי החלפתי עם טל פ., עודד ושמלצר. "יופי, אז זה עוזר להם, אבל מה זה עוזר לך?" לא יודעת.
אני לא בטוחה אם זה עושה אותי נחמדה יותר או נמושה יותר.
ואני לא מאמינה שהיא שוב גורמת לי לבכות על דברים שהם לא באשמתי. זה כ"כ מטומטם שאני בוכה על כל דבר. כל הזמן אני אומרת לעצמי ש"לפחות לא נתקעתי שוב עם רובין" [ואם אתה קורא את זה במקרה, לך תזדיין. לא אכפת לי], אבל מצד שני זה לא כזה משנה שום דבר, כי אני כבר לא בטוחה כמה אנשים בביה"ס הזה באמת סובלים את הנוכחות שלי בלי לרצות לירות בעצמם כשהם חוזרים הביתה.
פאק.
זה בטח יום האימו הבינלאומי, כי במחזור אני לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת