מכיר את זה שאתה רוצה להגיד למישהו שהוא הבנאדם הכי מדהים שהכרת בחיים שלך, ואתה לא מבין איך הוא יכול להיות אמיתי מרמות המדהימוּת שפורצות ממנו, ואתה יכול גם לתאר לעצמך שהמצאת אותו כי הוא too good to be true, ואפשר לחשוב שכבר היית עושה משהו בקשר לזה, אבל אתה מהסס מסיבה שלא ברורה אפילו לעצמך, אפילו שהייתה לך ההזדמנות הכי טובה בעולם ולא עשית את זה, למה לא עשית את זה, ואתה רוצה לצרוח מרוב שכל העניין כבר מגוחך והיית צריך לשכוח מכל העניין וזהו או לעשות משהו לכל הרוחות, אבל ידעת שתשתפן, ואתה מנסה להחזיק את עצמך שלא לצרוח באמת, כי לפני חצי שעה היית הבנאדם הכי שמח בעולם ופתאום תקף אותך שוב הדכאון המטופש הזה שהיה לפני שהיית שמח, ואתה חושב שאולי אין באמת סיכוי, לא כי אין באמת סיכוי אלא כי אתה כל כך בתוך הדכאון-בן-חצי-השעה הזה שמתחילות לך שוב המחשבות האלה ואתה מרגיש לא ראוי אפילו להסתובב לידו מרוב המדהימוּת שלו למרות שיש לך הערכה עצמית די גבוהה יחסית לנסיבות, אתה סתם מתבכיין כי אתה לא מקבל את תשומת הלב שאתה חושב שראויה לך אבל באמת אתה יודע שאתה סתם קרצייה ואתה מפחד להימאס עליו מרוב שאתה רוצה להגיד לו כמה שהוא הבנאדם הכי מדהים בתולדות האנושות והלוואי ויכולת לומר לו את זה שוב ושוב ושוב עד שיגמר לך האויר, וכשיגמר לך האויר אתה עדיין תמשיך לחשוב את זה, ואתה מפחד שהוא יחשוב שאתה פסיכופת מטורף למרות שכולם אומרים לך שאתה מתנהג כמו אידיוט ושהיית צריך לעשות את זה כבר כי אתה סתם מענה את עצמך ולא יצא מזה שום דבר טוב אם סתם תבלע את זה אבל אתה עושה את זה בכל זאת כי אין לך אומץ להתמודד עם מה שיקרה, לא משנה באיזה כיוון?
מכיר?