זה כ"כ אבסורד שאני לא מרגישה, לא חושבת כלום על מה שקרה. אפשר היה להסביר את זה בקלות בתור הדחקה, אבל אני חושבת שפשוט השלמתי עם זה ועברתי הלאה. לא נוח לי עם זמן ההחלמה שלי, אני מרגישה כמו לטאה שדרכו לה על הזנב והיא הצמיחה אחד חדש תוך שניה. אני תוהה איזה זנב ירד ממני, ולְמה הוא יכול להתפתח מעצמו, מה הוא יכול היה להיות אם לא היה מוּסַר ממני.

   בסופו של דבר זה היה לטובה, אני מניחה. עם כל חיים חדשים שעוברים אני משילה עוד שכבה של עור, צוחקת קצת על כמה מגוחכת וודאי נראיתי קודם, כמה קטנה. אני לא רומזת בשום אופן שהתבגרתי, כי על אף שעברתי תהליך של הבנה והפנמה, יש לי עוד לאן להסתכל [עיקרי, פסוקית, עיקרי]. אני יכולה להסתכל בחודשים מסויימים בבלוג ולראות כמה שונה הייתי לפני שנתיים, שנה, חצי שנה. שבוע. אני רגועה, בינתיים, וטוב לי.

   מוזר לי שטוב לי. אתמול בדרך הביתה פגשתי ילדה חדשה ברחוב, עם הכלב שלה, וזה שימח אותי. ילדה בת שבע-שמונה, גבוהה בצורה מוגזמת כ"כ שאפשר פשוט לקרוא לה ארוכה. מעניין איך היא תיראה בגיל שלי. אחרי זה הגעתי הביתה ודיברתי עם כל העולם בערך בטלפון. זה היה כיף.

   החלטה שאני מחליטה כל פעם מחדש היא להיות שמחה. וכל פעם מחדש אני מקבלת [בהתחלה, משום מה, כתבתי "אני מקלדת". מה פרויד וכו'] דרכים חדשות להיות שמחה, ואלפי דרכים חדשות להיות עצובה. תמיד יש יותר דרכים להיות עצובה, נכון? הייתי מצפה להיות עצובה אפילו לשעתיים, משהו, אבל פשוט אין לי תחושה.
   זה מזכיר קצת את מתי שנרדמת הרגל, אבל לא כל הרגל, אלא רק כף הרגל. לצלוע ברחבי הבית בתחושה של "משהו לא בסדר", ולדעת מה, אבל לא להיות מסוגלת לעשות שום דבר בקשר לזה. וזה יעבור תוך זמן קצר, אז אני לא מבינה מה את דואגת.

   זה כ"כ, כ"כ מוזר. רציתי להבריז היום מספורט, אבל ידעתי שאסור לי, ופתאום רן הודיע שכל הכתה [חוץ מתיאטרון, כמובן. ארורים תהיו] צריכה לעשות "ביעור חמץ"- משמע, לנקות את כל השולחנות עם סקוצ'ים וסבון ו"חול ניקוי" [החומר הכי הזוי שנתקלתי בו עד עתה]. עמלתי עשרים דקות על השולחן לשעבר של עידן, יצור הכלאיים הכי מחריד שראיתי בחיים שלי, מכוסה בכתובות של לורדים מכל הצבעים, לבבות, טיפקס ושאר זוועות. זה היה קשה. בסופו של דבר נמלטתי מהכתה לפני שהייתי צריכה לעזור בניקוי הרצפה, אז גם זה משהו.

   זה מוזר שלא באמת שומעים את ההרמוניה עד שלא שרים את הקולות המשניים. אפילו אם הם לא הכי מעניינים, הם שונים מהמנגינה ואני אוהבת אותם. מזל שאני לא מתבלבלת בקלות, מזל שב"I feel pretty" אני שרה עם נעמה רוב הזמן [למרות הפה דיאז הגבוה שאני צריכה לשיר, שלא היה נורא כ"כ אם זאת לא הייתה קפיצה של בערך סקסטה למעלה], כי הקול שם קצת מבלבל, אז זה יחזק אותי. אני לא יודעת.

   אני מוצאת את עצמי מברברת בניסיון לסדר את הראש שלי. אני חושבת שמבחוץ אני אוהבת סדר כי הראש שלי מבולגן.