פאק, יש כ"כ הרבה שהצטבר.

[יום ראשון.]

   "טוב, אז- אמא, מה את עושה?"

בדרך הביתה מלקנות ירקות, אמא עוצרת פתאום בסניף של עמינח. מסתבר שהיא הזמינה מזרון חדש. המוכר הדתי [אם כי נמרץ להחריד] מחייך ואומר שזה יגיע רק עוד כמה זמן, ואני עומדת שם באי נוחות, רוצה ללכת כבר. אמא מסתכלת שמאלה ואני מסתכלת שמאלה, ופתאום הוא אומר, למה שאני לא אראה לכם מיטות וחצי? אמא מחייכת חיוך רחב ואנחנו הולכות אחריו אל האזור ההוא. "נו, אל תשבי על המיטה, תשכבי עליה, אחרת מה הטעם?" אני חייבת להודות שהיא באמת נוחה, אבל קשה לי להתרכז כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא מי יחלוק איתי את המיטה הזאת [וזאת מחשבה מטופשת, אבל לא מחרידה או סוטה כמו שהיא נשמעת. רק מטופשת למדי]. מפה לשם, והוא מראה לי את הצבעים ה"מטריפים" שאפשר לשים על המיטות או הריפוד או לא יודעת איך קוראים לזה. אני מחייכת [שוב, רוצה ללכת כבר] ואומרת שאלה באמת צבעים נחמדים, ולא יכולה להסביר שאני לא רוצה צבע "מטריף". אני לא טיפוס [כמעט כתבתי "בחור" משום מה. מוזר] של צבעים "מטריפים". אמא אומרת שנבדוק בחדר אם יש בכלל מקום למיטה וחצי, ואנחנו הולכות.

   מכינים נודלס, והוא יוצא טעים. יחס הירקות-נודלס הוא יותר מדי לטובת הירקות. צריך לקנות עוד נודלס. אני מדברת עם אנשים במסנג'ר, סתם שטויות, ואמא אומרת שאני צריכה להתחיל לסדר את החדר שלי [מזיזים שידה מחוץ לחדר, דברים עוברים מקומות בחדר]. עד אחת עשרה בלילה אני מסדרת את המגירות הקטנות של השולחן הקטן והחמוד שלי, שלא יודעת איך קוראים לחרא הזה בעגה המקצועית. שיהיה. מצאתי המון תמונות שלי ממתי שהייתי קטנה, ואחת של ניצן ר. שהייתה החברה "הכי טובה" שלי ביסודי [היה לי ברור, פחות או יותר, שהיא מתביישת בי], מחזיקה חתול [אני חושבת שזאת הייתה לוצי, אבל לא בטוחה. היא נראית גדולה בתמונה, אז כנראה שכן]. אמא אמרה שעד עשר גג אני במיטה, אבל בכל זאת איכשהו אני סוחבת את זה עד אחת עשרה.

[יום שני.]

   סתם.

אני ותהל מדברות בַזומי, ומקבלת הודעה ממתן, שהיה מנותק לשבוע. מסכמים שנדבר אח"כ בג'יטוק.

   פעילויות ליום העצמאות? לא, זה היה יום לפני. בכל מקרה. שיעור חינוך עם רן, הוא אומר שלא הבאתי אישור רופא לגדנ"ע, ואני אומרת שחשבתי שהבאתי מזמן, אבל נראה לי שזה היה האחד לגדנ"ע ערבית [שלא יצאתי אליו בסוף, פרשתי לפני]. אני אומרת לו שיהיה לו את האישור למחרת. רן אומר שצריך לסדר את הכיתות שמחוברות [יש ביניהן מין מחסום שמזיזים כשרוצים להכניס את כל השכבה], אבל בסוף יש שם שיעור בכלל, ומה אתה רוצה, שנסלק אותם? שיהיה. באמת שיהיה. הולכת לקרוא איפשהו, בטח ליד איזה עץ.

   באות שתי חיילות לומר לנו דברים על הגדנ"ע, וכל הזמן מפריעים לזאת שמדברת [השניה סתם יושבת בצד], והיא מסתכלת עליו במבט שהיא חושבת שהוא מפחיד. סתם. פשוט סתם.

   יש שיעור אנגלית, קוראים את Eveline. בריט מזיינת על כמה שארבע השורות הראשונות ממש שליליות, במיוחד במילים invade ועוד משהו, ועל כמה שהסיפור סימבולי פה וסימבולי שם, אירלנד, אירלנד, אוך, סתמי כבר. מתחיל להתפתח כאב ראש.

   בא ניל הריס להרצות לנו על איידס. הוא מצחיק ["או שזה יכול להיות סמי וסמי, או סמדי וסמדי... או סמי וסמי וסמדי וסמדי, אבל זה עניין אחר, ואני לא מרצה על דברים כאלה."]. אני לא שמה לב לשעה, כי משהו התפקשש לי בפלאפון בפעם האחרונה שהוא נפל, ועכשיו הוא מראה את השעה רק בשומר המסך המחורבן. בחמישה לשתיים לילך מתקשרת [אני על שקט], ואני מבינה ששכחתי שהדבר הוא שעה וחצי ולא שלושתרבעי שעה, יוצאת כמעט מיד, לא מספיקה לאכול. הולכת לשיעור פיתוח קול, הולך לי כמו תמיד- סביר אבל לא מספיק. תמיד סביר. כאב הראש ממשיך להתעצם.

   יש הרכב, די נחמד, אני רוצה כבר שיגמר. אני מתחילה להרגיש פטישים הולמים בתוך הראש שלי.

   נוסעים הביתה, שבעה אנשים באוטובוס שלם, הכיסאות רועדים בצורה מעצבנת, בא לי לתלוש לעצמי חלקי מוח נבחרים [או אקראיים, לא קריטי]. מגיעה הביתה בקושי והולכת לישון. אחרי זה אני ואמא הולכות לרופאה בשביל האישור הורים, וגם בשביל לבדוק אם חסר לי משהו בגוף מאז שאני צמחונית [זה ארבעה חודשים עכשיו], והיא נותנת לי דף עם דברים. אמא קונה ארטיקים שנראים טעימים.

   אוכלים ארוחת ערב, אוכלים מהארטיקים. משכנעת את אמא שאני לא מסדרת את החדר. אחרי שעה מקיאה את ארוחת הערב [אבל לא את הארטיקים]. מדהים כמה שכל פעם מחדש אני מבינה שהטעם של מיצי קיבה הוא מחריד. אבל ממש.

   הולכת לישון. וזהו.

[יום שלישי.]

   באופן מפתיע, אין חורים בזכרון [בדר"כ אני לא זוכרת מה קורה בימי שלישי, לא יודעת למה]. התכוננתי לא להבריז מספורט, אבל ביטלו, חבל. באמת חבל. במקום היסטוריה היה לשון, למדנו על משפט איחוי, היה סה"כ די משעשע. מה היה אח"כ? [טוב, אז דווקא כן יש לי חורים, אבל לא כמו תמיד.] הולכת באיזשהו זמן, לא זוכרת מתי, לספריה. מדברת עם מתן קצת בג'יטוק. לשם שינוי לא מבריזה מתנ"ך+אזרחות. מסתבר שיש עבודה שצריך להגיש. מילא, נעשה בסופ"ש.

   חוזרת הביתה, אוכלת, שמונה מתקשר, מדברים [כמו every other day בזמן האחרון]. עושה עוד דברים, כנראה מחשב [אני לא אטרח אפילו לתקן את הניסוח, לא אכפת לי שזה נשמע "רע"]. שמונה שוב מתקשר ומדברים המון [אה, נזכרתי מה עשיתי, ניסיתי לסיים לראות כבר את הסרט הזה].
"אז... צריך להפגש מתישהו."
"באמת צריך."
...
"מה דעתךְ על סופ"ש הבא?"
נכנסת לפאניקה, "מ.. מה? אה, לא... זה בדיוק אחרי שבוע שיש לי גדנ"ע, ו..."
"הממ, באמת נשמע כמו רעיון רע."
...

"אבל מה עם הסופ"ש שאחרי?"
"מתי זה יוצא?"
"23-24."
"אה, זה היומולדת שלי!"
מגלגלת עיניים, "נכון!"

תוך כדי השיחה הנ"ל מתבלבלת במילים כי אני מדברת באותו הזמן גם עם מתן וענבר [מביגור, לא חמודי]. שניהם פחות או יותר [מי פחות ומי יותר] צוחקים עליי.

   משתדלת שלא לחייך על זה יותר מדי בארוחת ערב, כי אמא יכולה להיות מציקה עם העניינים האלה, חוזרת למעלה למסנג'ר, מדברת עם שמונה, אמא מסתכלת מאחורי הכתף שלי ומגחכת, "מאיפה הגרלת אותו הפעם?"
שיט, היא עלתה עליי . "מ... ביגור."
"כן, נו, מאיפה."
"אה. רחובות."
היא מגחכת עוד קצת, שמה לב ששם המשפחה שלו הוא שם הנעורים שלה. "רק, תשאלי אותו איך קוראים לאבא שלו, ליתר בטחון."

[יום רביעי.]

   תוהה במשך שעתיים אם זה בסדר לחייך לעצמי ביום הזכרון.

עריכה:
בסמסים, "למה אתה תמיד משועמם?"
"Because I am and sometimes I look for excuses to talk to you?"