לענבר יש פרצי קנאה בכל פעם שאני מדברת עם ענבר במסנג'ר. היא סוגרת את חלון השיחה איתו, אומרת "את לא יכולה לדבר איתו! אסור לך!", ואני מצחקקת ומשועשעת ואחרי זה מתעצבנת ומנסה לגרום לה לצאת מהחדר. האמת היא שהם ממש דומים, אפילו בדרך בה מתנהלות שיחות בינינו.

עוברות ליד ילדה שמושיטה את היד שלה קדימה, כאילו היא רוצה שמישהו יקח אותה.

לימור: "אני אחזיק לך את היד, ילדה חמודה."

ענבר: "מה?"

מדגימה את היד והפרצוף העצוב. בדיוק עובר מישהו חמוד עם חבר שלו.

ענבר: "הוא בטח חשב, 'אני אחזיק לך את היד, ילדה חמודה'."

שקד: "אבל למה בכלל קוראים לו ענבר?"

לימור: "מה את רוצה שאני אעשה?

'איך קוראים לך?'

'ענבר.'

'אה, לא, מצטערת, אני לא יכולה להיות חברה שלך, אתה חייב לשנות את השם שלך!'"

שקד: "כן!"

האמת היא שאני מרשה לעצמי להיות הרבה יותר פתוחה לאנשים שלא קרובים אליי ממש פיזית [בסדר, כרמיאל]. לוקח לי זמן להיפתח לאנשים שאני מתראה איתם על בסיס יומיומי, אבל יש איזשהו קסם בלדבר עם מישהו שאין לך מושג מתי תיפגשו שוב. כאילו לומר, אני יכולה להגיד לך הכל, אתה לא אמיתי [אבל לא באמת]. כי בעצם, שום דבר לא באמת אמיתי באינטרנט. רק מילים ומילים ופרצופים מצחיקים שעושים אחד לשני ושולה המוקשים במסנג'ר. יש משהו קסום, אני חושבת תמיד, בזה שאני לא ממש יודעת איך כל הדפוסים החשמליים האלה מיוצגים ע"י כל הסימנים והציורים והכתב על המסך [איך כל הדפוסים החשמליים האלה מיוצגים ע"י המילים שלי, התהיות שלי, המחשבות שלי].

ארור תהיה, עכשיו גרמת לי לחשוב עליו ככה.

לימוֹס.