ביום רביעי בבוקר צלצל לו שעוני החביב (או לא) בשעה שש וחצי. מכיוון שידעתי שזהו יום רביעי, המשכתי לישון, עד שאמא שלי העירה אותי בשבע וחצי, בטענה שאני צריכה לקום. נו באמת.

בשעה חמישה לשמונה לערך, הגעתי לתחנת ההסעות, מחכה לי לתומי (עם שחר ונועם ואיזה ז'ניק אחד) שהאוטובוס יגיע.

הנהג הטיפש לא ידע לאן לנסוע, אז היינו צריכים להגיד לו.

כשהגענו לשלומי, כמעט לא הכרתי את המקום- על האספלט החביב צוירו עיגולים רבים, ובמרכז, בין הספסלים, צוירה לה שושנת רוחות חיוורת. כנראה עבודתם של הט'ניקים, בשנה שעברה, בה לא הייתי בשלומי.

על שלט ליד השער כתוב-

"מרכז למחוננים אבל אופטימים- 1999"

זה נמצא שם כבר המון זמן, אבל מצחיק אותי כל פעם מחדש.

אני אצלם את זה פעם הבאה, אני מניחה.

כמעט אף אחד מהאנשים שהכרתי לא היה.

גליה, לי, אוריה, איתמר, שחר, נועם, יאיר... אלה כל מי שנשארו והכרתי. כל השאר ז'ניקים. בלע.

עשינו כל מיני משחקי חידונים מטופשים אך מספקים.

איתמר גידל שיער. יש אנשים ששיער ארוך לא יתאים להם, לא משנה מה. למשל, נדב. איתמר הוא לא אחד מהם, אני שמחה להגיד.

נמנמם. דיאלוג. כיף.

לימור: *בועטת בכיסא של איתמר*

איתמר: את כבר לא מתחברת לאייסיקיו!

לימור: הוא נמחק לי ואני לא מצליחה להתחבר יותר...

איתמר: יש לך מסנג'ר אז?

לימור: אהא...

רויטל (אמא של אופיר מהמקהלה, שהיה חבר טוב שלי לפני שהתחיל כל החרא הזה שקוראים לו בצפר, והיא גם מלמדת בשלומי) הסיעה אותי-

רויטל: רוצה שאני אסיע אותך?

לימור: אה... טוב.

בגלל שהיה רק שתיים ועשרים, החלטתי לחזור לבית של אמא אחרי הכל.

ואז אחרתי בעשרים דקות לפיתוח קול. באסה.

קרן אמרה משהו טיפשי (שפת סימנים, בזמן שג'ניה מדברת), החזרתי לה בשפת סימנים שהיא דבילית.

רשימת ילדים שהם לא קובי

קובי- הוא לא נחשב קובי כי לא באמת קוראים לו קובי. =P

נדב- איכסה של ילד.

איתמר (וידיקר)- ילד מקהלה, נראה כמו ישו.

איתמר (פארן, כותבים ככה, נכון?)- מוזר, אך חביב. ילד שלומיי (=מסוג האנשים שהולכים לשלומי) שכזה.

אופיר- עוד ילד מקהלה, בן של רויטל, היה חבר ממש טוב שלי לפני הבצפר.

יהל ואור- תאומי מקהלה, נמנמם.

רז- חמוד, עוד לא הצליח להטביע אותי.