כשעליתי למחשב עם תהל אתמול אחה"צ, לא חשדתי אף במעט בטרגדיה שעומדת להתגלות.

"טוב, אז נתחבר, ו..."

הוא לא התחבר.

הוא לא התחבר לאינטרנט.

האינטרנט לא התחבר.

לא עזרו עשרות הדלקות מחדש של המחשב, חיבור וניתוק המודם והחזקת אצבעות מלאת תקווה נכזבת.

לבי נכמר והתמלא ביגון.

מחשב בלי אינטרנט הוא כמו פסנתר בלי הפטישים [כמעט אפשר לראות את האפשרות, אבל כל ניסיון לעשות משהו נכשל מראש].

נאלצתי ללכת לישון בשעה נורמלית, לשם שינוי.

ובבוקר התעוררתי, ועדיין לא היה אינטרנט.

הגיע הזמן לעשות מעשה.

כן. התקשרתי לשירות הלקוחות.

אחרי כעשר דקות של הקשבה למענה הקולי, גיליתי שבכלל לא התקשרתי למספר הנכון, והעבירו אותי למספר הנכון [הידד!] בו ענה לי איש חביב שהציע [הפתעה] להדליק את המחשב מחדש, לחבר ולנתק את המודם, וקרוב לוודאי שהיה מציע להחזיק אצבעות אם הוא לא היה בטוח כ"כ בהצלחת המבצע.

הוא לא הצליח.

בסופו של דבר, הוטל עליי לנתק את המודם [בלי לחבר חזרה!], ולחכות.

"שלום," אמר קול, שדמה באופן מחשיד לקול של יהונתן גפן, "הגעת למוקד השירות של בזק. אנחנו כאן בשבילכם."

ההכרזה הזאת מאת יהוני הייתה יכולה מאוד לנחם אותי, אם היא לא הייתה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, בתוספת מוזיקת הטעינה של הסימס. [אגב, רק אותי מלחיץ כשאומרים לי "אני כאן בשבילך"?]

בסוף האיש חזר ואיכשהו זה עבד [אוי, איזה קתרזיס].

ועכשיו יש לי אינטרנט, ואני המאושרת באדם.