יודע מה, screw this. נמאס לי, אני לא משחקת יותר. הספיק לי. אני לא מתעסקת בזה יותר, לא רוצה אפילו לגעת בזה. לא אני. לימור אולי הייתה עושה את זה. לימור, המדהימה, הסבלנית, האכפתית, הטובה, זאת שלא יכולה לכעוס על אף אחד? לך חפש אותה. אין לי מושג לאן היא נעלמה, ולמען האמת זה לגמרי לא אכפת לי כרגע. לימור נשברה כשהיא הבינה שאף אחד לא יכול לכעוס בשבילה, לא עכשיו ולא אף פעם. אז אני כועסת בשבילה, ואני כועסת בשבילי. איך אתה מעז, איך אתה מעז אפילו לחשוב, שלא לדבר על להגיד, שכל העניין הזה לא גרם לי שום כאב, שלא היססתי אפילו לרגע באף פעולה שלי. לימור של היום בבוקר רצתה למות כשהיא הבינה מה היא עשתה. אבל יותר מזה, אפשר לחשוב שבזמן שאי שם הרחק מכאן, בזמן הייסורים שלך, אני ישבתי רגל על רגל ואכלתי עוגה. לעזאזל! לא רוצה, לא רוצה, סיימתי להתנצל ולהגיד ש"אני יודעת ש..." ולבכות דליים של דמעות, כי עדיין אכפת לי. כי אני לא יכולה להגיד שלא אכפת לי כרגע, כי אז איך אני יכולה לכעוס. לעזאזל. איזו מין טובה זאת, לתת לי הזדמנות לחדש את הקשר הזה לפני שהוא נשרף לחלוטין? ועוד עם תאריך! בפייסבוק! בחיי, תודה. על לימור לא יגידו שהיא לא אסירת תודה.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!