ראשית, הדבר הכי מגניב שקרה לי בימים האחרונים- גיליתי שבאמת יש שולה המוקשים בתלת מימד [לאלה שמכירים אותי, ידוע באופן נרחב שהמשחק הזה הוא אובססיה די גדולה אצלי]. שזה לא כ"כ מגניב, מסתבר. למעשה, התאכזבתי כ"כ מהמשחק הזה [שגם לא שיחקתי בכולו, אלא רק בדמו, אבל הוא לא מסובך בצורה מאתגרת, אלא בצורה מעצבנת], שאני מכריזה עליו כלא-מגניב לחלוטין. לעזאזל.

אנקדוטות קטנות מאתמול לעזאזל, זה אפילו לא ראוי לתואר "אנקדוטות":

השגתי הארכה של שבוע להגשת העבודה, וכך יצאתי לי לת"א. בשעה אחת בצהריים. וכך יצא שפספסתי רכבת ובסופו של דבר הגעתי בסביבות שלוש לסינמטק, הספקתי רק לקחת את השרשרת שלי מאורלב והיא הלכה. ועוד מספר דקות [מקסימום עשרים] ביליתי עם דין, עד שהוא הלך לאיזו הקרנה או משהו בפסטיבל הקומיקס [שהיה בכלל לא משהו, אגב]. ואז ראיתי ארנקים מאוד מגניבים מנייר [עטוף בניילון, נדמה לי, אבל זה זניח], שזה נהדר בהחלט בהתחשב בחומרים מהם הם לא היו עשויים. אחרי כמה דקות של תהייה אם כדאי לי לבזבז להשקיע כמעט את כל שארית הכסף שלי על ארנק חדש, במקום הארנק המנגן שנגמרה לו הבטריה בשנת 2003 ולא היה לי כח להחליף כי במילא הוא עצבן אותי- ועוד חצי שעה בערך של ללכת למקום אחר, לקרוא קצת ולחשוב על זה, קניתי ארנק עם דוגמא של תווים עליו [כלומר, עשוי מדף תווים, מה עובר עליי עם הניסוחים שלי לאחרונה?], ובפנים דוגמא שלא ממש התלהבתי ממנה אבל הייתה בסדר יחסית- אדום עם עיגולים לבנים גדולים [כן, כל זה היה משפט אחד. go figure]. ואז התקשרתי למיקי ותהיתי אם הוא יודע איפה אירוע המתנדבים בדיוק, והוא אמר משהו לא ברור. בסופו של דבר הגעתי בכוחות עצמי לגמרי במקרה ["בואו נשוטט בסביבה, מקסימום אלך לאיבוד, מילא."] בדיוק בשעה חמש [מטורף! ועוד אני מהלא מדייקים]. איך היה- "כיף!" אבל בעצם היה פשוט נחמד. על מצחי* כולם הודבקו מדבקות עם שמות של דמויות. אני לא אוהבת את התחושה של מדבקות [או דברים בכלל] על העור שלי. זה עושה לי צמרמורת ותחושה לא נעימה בכלל, בכל אופן. אחרי שנאמר לי "בדיוק יצא לך סרט חדש!" הבנתי שאני באטמן [וזה עזר למישהי שהייתי ספיידרמן, כי מישהו אמר שיש לנו את אותו שם משפחה] והלכתי להוריד את הדבר הזה מהמצח שלי, ואז הייתה לי תחושת רפאים של מדבקה שהייתה לא פחות לא נעימה. היה חביב להכיר אנשים חדשים [כמו אחד שהפער בין הגיל הנראה והגיל הטכני שלו- 14- היה מדהים, אבל לא אכזבה גדולה] ולפגוש אנשים ישנים. אז למה לא היה כיף? כי לא הרגשתי שייכת במיוחד. או בכלל. זה היה קצת מבאס, ואני [לא ממש] תוהה מה גרם לזה. לעזאזל.

*הו, פתאום נזכרתי שכשהייתי קטנה חשבתי שאומרים "למצח מצחים", וחשבתי שזה ביטוי נורא מטופש, כי אין לו שום משמעות מילולית.