שגם האדם הכי מושך בעולם יכול להתגלות כבור, גזען ובעל דעות קדומות. ובייאוש שלך, נראה שהתכונות מהסוג הלא נכון גוברות על התכונות מהסוג השני ואפילו מפצות עליהן.

עצמי את העיניים לרגע וחשבי. מה את בכלל מוצאת בילד הזה?

[אבל איך קוראים לתחושה הזאת כשאתם רוצים שמישהו לא יוכל להפסיק לחשוב עליכם מרגע שהוא מפסיק לראות אתכם?]

עוד משהו שצריך לא לשכוח, מהשיחה אתמול עם סיון.

זה לא שאף אחד מאיתנו לא אשם, זה שאסור לי לחזור על זה שוב ושוב בראש שלי:

אני לא אשמה שאנחנו לא מתאימים.

אתה לא אשם שיש לך אופי מחורבן.

סיימתי.

לתמונה.

כמה אנשים נכנסו בממוצע בכל חודש בחצי השנה האחרונה: 664.5

מקסים. באמת לא ברור לי איך בחצי השנה האחרונה נעשיתי פתאום בנאדם מעניין [63 כניסות ביום אחד?! מה לעזאזל. וגם כמה ימים לפני, שהסטטיסטיקה כבר לא מראה, 75.], אבל מילא. נותר רק להסתכל ולומר "WTF?!"

לא, זה לא פוסט אמיתי. אולי כשיהיה לי כח.

אף כמות של טטריס לא תמחק את הראש שלי ממחשבות, נכון?

אוף איתי.

סתם, חלמתי שאני אומרת לך כמה אתה חשוב לי.

קול מספר אחת:

Gasp!

להבריז מאזרחות? שוב? למה אני לא מופתע שאת עושה את זה? מתי היית בפעם האחרונה בשיעור הזה? או עשית שיעורים לשיעור הזה?

קול מספר שתיים:

אוי, תעשי לי טובה, את לא באמת הולכת להקשיב בכל מקרה, סתם לחשוב על זה שזה ממש מטומטם שאת לא חושבת אפילו לעשות את השיעורים ובכל זאת באה. אה, והשיעור האחרון היה שיעור שעבר. נראה לי שזה בטוח שתבריזי.

קול מספר אחת:
אבל זה לא בסדר! את צריכה להקשיב בשיעורים, אפילו לבוא אליהם! מה קרה לתלמידה המצטיינת לימור?

קול מספר שתיים:

מי?

"I really miss you, you know, I might get to Haifa tomorrow."

"זה טוב :)"

"You'll be there?"
"כן."

"Yay! will I see you?"
"אני מניחה שכן..."
"Yay"

"את יודעת... אני אוהב אותך..."
די להתעסק לי בראש, די להתעסק לי בראש ><

[אנחנו (מה? ביחד?) כבר כמעט יממה ואתה כבר מרשה לעצמך להתעסק לי בראש?]

וזה לא שאני לא, בערך, אולי, כמעט, כזה. פשוט שאני לא יכולה לגרום לעצמי להגיד את זה.

די לבלבל אותי כבר!

"ברגע זה לא כדאי להתקשר... את יודעת... הסבלנות שלי פוקעת... ואנחנו לא ניפגש בסוף... נקווה שאני לא אגיד מה שאני רוצה להגיד בטלפון."

"מה אתה רוצה להגיד?"

"דברים שאני מעדיף להגיד פנים מול פנים..."

רגע, נפגשים בסופ"ש?"

"לא נראה לי... לא עם זה... הלוואי..."

...

"סליחה שאני גורם לך לתהות, אני רק יכול לקוות שזה יהיה נכון... אני עוד אגיד לך, אני רק מקווה שפנים מול פנים..."
"אני תוהה אם הניחוש שלי קרוב למציאות בכלל."
"את מקווה? יש לך מה לקוות? אני יכול להגיד לך שאני מתאפק לא להגיד את זה בערך חודש...
את אגב יכולה לנחש אם בא לך."
"אני מתאפקת לא לנחש."
"למה לא?"
"כי אני מפחדת לאכזב את עצמי."
"למה שתאכזבי את עצמך? אני יכול להבטיח שאם זה מה שאני חושב שזה, את לא תתאכזבי.
וואו... קשה לי להחזיק את זה..."
"אז אל."
"אוף... אני ממש רוצה להגיד לך... אבל אני מעדיף פנים מול פנים..."
"כי זה ממש הגיוני, מתי אתה מצפה שזה יקרה?"

"אני לא יודע! אני הייתי שואל אותך, אבל את לא יודעת מה זה, נניח שזה הניחוש שלך, מה היית מעדיפה?"
"איבדתי אותך."
"נניח שזה מה שאת מנחשת שזה, את איתי?"
"כן."
"אז מתי היית מעדיפה שהייתי אומר את זה?"
"מתי שאתה מוכן."
"אני מוכן כבר הרבה זמן, אבל חיכיתי לפגוש אותך..."
"אז אני לא יודעת מה להגיד לך."
"טוב, על החיים ועל המוות."

   יש בך משהו שמצלצל באיזה פעמון אשר נסתר מהעין, ואני לא בטוחה אם זה משהו טוב או משהו רע, או שניהם, או שאלה שני דברים נפרדים בכלל. ואני לא בטוחה אם זה משנה בכלל.

   קשה לי. קשה לי לרצות להתמודד עם העניין הזה, להכנס שוב למעגל של "אוי-מה-אני-עושה-עכשיו-מה-קורה-פה-מה-לעשות-מה-לעשות-מה-לעשות", [לראות את נדב ק. ואת חברה שלו מתכרבלים במושב שלפני באוטובוס ולחייך ולחשוב עלייך ולחשוב שזה כ"כ חסר טעם]. וקשה לי לרצות להבין מה אני רוצה. אני לא רוצה להבין. די.

   מילא, הייתי יכולה לסבול את זה אם לא הייתי צריכה את הדבר הזה [לא "הדבר הזה"] כ"כ עכשיו, אבל אני כן צריכה, ממש צריכה. באמת באמת. שמתי לב פתאום שאני מנסה רק כשאני יודעת שאין-סיכוי-אין-סיכוי-אין-סיכוי שזה יצליח [מצחיק, אני חושבת שאני זוכרת שרובין אמר משהו דומה פעם, רק בניסוח מעט שונה]. ודווקא עכשיו כשזה נראה שדי ברור שזה יצליח [או שלפחות אתה חושד, אתה עם הישירות המחורבנת שלך, שאני רוצה שזה יצליח], אני לא רוצה לרצות שזה יצליח. לא בא לי להתעסק עם זה.

   ואני לא יכולה להיות ישירה בצורה הזאת עם אדם שהוא לא מתן או סיון או תהל או בעצם אף אחד אחר. לא יכולה. זה מרגיש לי לא בסדר לדבר עם מישהו על משהו שאני יודעת שמוזר לדבר עליו, כמו שמרגיש לי לא בסדר לישון אצל מישהו שפגשתי סה"כ פעם אחת בחיים שלי [ואז מה אם אתה דוחף לי את כל הפרטים האלה עליך, די, כמה כבר אני צריכה לדעת על בנאדם בשבועיים הראשונים שאני מכירה אותו?], כמו שמרגיש לי לא בסדר בכלל להתחיל עם זה כי יש יותר מדי סיכוי שזה יצליח מכדי שאני אצליח להתמודד עם הדבר הזה.

   די.

:I say

no but, about the issues... it would sound kinda stupid

אין משהוא שהוא טיפשי

:I say 

I have this thing with sleeping in stranger houses. I don't know why, it just always feels wrong. I mean... I don't know

:He says 

:I say 

not really homesick, but I guess it has a connection

:He says

:He says

where would you rather?

 :I say

either. I guess nowhere is not an option.

but when will it be, anyway. because weekend, it means bad transportation

It forces one of us to stay and sleep at one of the places

true

(not sure if that is a bad thing, but a fact that needs to be known)

 :I say

הלוואי שהייתה תחבורה בשבת

Amen

ובכל מקרה אני בחיפה אז. אבל רק מהצהריים בערך.

 :He says

hmmm

sec

 annoying trains

So lets look at it again

ok

?so it is decided I Get to Hafia

...I guess

...but still, if you end up sleeping at my place, it would be

צפוף?

considering small house and high population

unlike my own house, which is a nromal-size house and low population

well, at my dad's house me and my sister sleep in the same bed

Then maybe you'd get to Rehovot? that'd make things much easier in that area (in my(house, there are two king-size bad that are unoccupaied

:I say

.I'll think about it

?'btw, why do you keep spelling it 'bad

because I don't notice

Issues [או: לא תירוצים אבל יכולים להפוך לכאלה במידת הצורך]:

• לא ראיתי את אבא כבר שלושה שבועות [אז], וזה הסופ"ש שלו.
• "היי, אני הולכת לישון אצל מישהו שאני מכירה כבר שבועיים [שלמים!] ופגשתי רק פעם אחת בחיי. אפשר כסף לנסיעה?" [נו, בחייכם, יש גבול.]
• אני לגמרי מפחדת לישון בבתים של אנשים אחרים [רציני, זה התחיל מהבית הקודם של בן דוד שלי, אחד המקומות המפחידים בלילה].

Real issues [או: לא תירוצים, וגם לא יהפכו לכאלה]:

• אין לי עצבים לזה.

פאק, יש כ"כ הרבה שהצטבר.

[יום ראשון.]

   "טוב, אז- אמא, מה את עושה?"

בדרך הביתה מלקנות ירקות, אמא עוצרת פתאום בסניף של עמינח. מסתבר שהיא הזמינה מזרון חדש. המוכר הדתי [אם כי נמרץ להחריד] מחייך ואומר שזה יגיע רק עוד כמה זמן, ואני עומדת שם באי נוחות, רוצה ללכת כבר. אמא מסתכלת שמאלה ואני מסתכלת שמאלה, ופתאום הוא אומר, למה שאני לא אראה לכם מיטות וחצי? אמא מחייכת חיוך רחב ואנחנו הולכות אחריו אל האזור ההוא. "נו, אל תשבי על המיטה, תשכבי עליה, אחרת מה הטעם?" אני חייבת להודות שהיא באמת נוחה, אבל קשה לי להתרכז כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא מי יחלוק איתי את המיטה הזאת [וזאת מחשבה מטופשת, אבל לא מחרידה או סוטה כמו שהיא נשמעת. רק מטופשת למדי]. מפה לשם, והוא מראה לי את הצבעים ה"מטריפים" שאפשר לשים על המיטות או הריפוד או לא יודעת איך קוראים לזה. אני מחייכת [שוב, רוצה ללכת כבר] ואומרת שאלה באמת צבעים נחמדים, ולא יכולה להסביר שאני לא רוצה צבע "מטריף". אני לא טיפוס [כמעט כתבתי "בחור" משום מה. מוזר] של צבעים "מטריפים". אמא אומרת שנבדוק בחדר אם יש בכלל מקום למיטה וחצי, ואנחנו הולכות.

   מכינים נודלס, והוא יוצא טעים. יחס הירקות-נודלס הוא יותר מדי לטובת הירקות. צריך לקנות עוד נודלס. אני מדברת עם אנשים במסנג'ר, סתם שטויות, ואמא אומרת שאני צריכה להתחיל לסדר את החדר שלי [מזיזים שידה מחוץ לחדר, דברים עוברים מקומות בחדר]. עד אחת עשרה בלילה אני מסדרת את המגירות הקטנות של השולחן הקטן והחמוד שלי, שלא יודעת איך קוראים לחרא הזה בעגה המקצועית. שיהיה. מצאתי המון תמונות שלי ממתי שהייתי קטנה, ואחת של ניצן ר. שהייתה החברה "הכי טובה" שלי ביסודי [היה לי ברור, פחות או יותר, שהיא מתביישת בי], מחזיקה חתול [אני חושבת שזאת הייתה לוצי, אבל לא בטוחה. היא נראית גדולה בתמונה, אז כנראה שכן]. אמא אמרה שעד עשר גג אני במיטה, אבל בכל זאת איכשהו אני סוחבת את זה עד אחת עשרה.

[יום שני.]

   סתם.

אני ותהל מדברות בַזומי, ומקבלת הודעה ממתן, שהיה מנותק לשבוע. מסכמים שנדבר אח"כ בג'יטוק.

   פעילויות ליום העצמאות? לא, זה היה יום לפני. בכל מקרה. שיעור חינוך עם רן, הוא אומר שלא הבאתי אישור רופא לגדנ"ע, ואני אומרת שחשבתי שהבאתי מזמן, אבל נראה לי שזה היה האחד לגדנ"ע ערבית [שלא יצאתי אליו בסוף, פרשתי לפני]. אני אומרת לו שיהיה לו את האישור למחרת. רן אומר שצריך לסדר את הכיתות שמחוברות [יש ביניהן מין מחסום שמזיזים כשרוצים להכניס את כל השכבה], אבל בסוף יש שם שיעור בכלל, ומה אתה רוצה, שנסלק אותם? שיהיה. באמת שיהיה. הולכת לקרוא איפשהו, בטח ליד איזה עץ.

   באות שתי חיילות לומר לנו דברים על הגדנ"ע, וכל הזמן מפריעים לזאת שמדברת [השניה סתם יושבת בצד], והיא מסתכלת עליו במבט שהיא חושבת שהוא מפחיד. סתם. פשוט סתם.

   יש שיעור אנגלית, קוראים את Eveline. בריט מזיינת על כמה שארבע השורות הראשונות ממש שליליות, במיוחד במילים invade ועוד משהו, ועל כמה שהסיפור סימבולי פה וסימבולי שם, אירלנד, אירלנד, אוך, סתמי כבר. מתחיל להתפתח כאב ראש.

   בא ניל הריס להרצות לנו על איידס. הוא מצחיק ["או שזה יכול להיות סמי וסמי, או סמדי וסמדי... או סמי וסמי וסמדי וסמדי, אבל זה עניין אחר, ואני לא מרצה על דברים כאלה."]. אני לא שמה לב לשעה, כי משהו התפקשש לי בפלאפון בפעם האחרונה שהוא נפל, ועכשיו הוא מראה את השעה רק בשומר המסך המחורבן. בחמישה לשתיים לילך מתקשרת [אני על שקט], ואני מבינה ששכחתי שהדבר הוא שעה וחצי ולא שלושתרבעי שעה, יוצאת כמעט מיד, לא מספיקה לאכול. הולכת לשיעור פיתוח קול, הולך לי כמו תמיד- סביר אבל לא מספיק. תמיד סביר. כאב הראש ממשיך להתעצם.

   יש הרכב, די נחמד, אני רוצה כבר שיגמר. אני מתחילה להרגיש פטישים הולמים בתוך הראש שלי.

   נוסעים הביתה, שבעה אנשים באוטובוס שלם, הכיסאות רועדים בצורה מעצבנת, בא לי לתלוש לעצמי חלקי מוח נבחרים [או אקראיים, לא קריטי]. מגיעה הביתה בקושי והולכת לישון. אחרי זה אני ואמא הולכות לרופאה בשביל האישור הורים, וגם בשביל לבדוק אם חסר לי משהו בגוף מאז שאני צמחונית [זה ארבעה חודשים עכשיו], והיא נותנת לי דף עם דברים. אמא קונה ארטיקים שנראים טעימים.

   אוכלים ארוחת ערב, אוכלים מהארטיקים. משכנעת את אמא שאני לא מסדרת את החדר. אחרי שעה מקיאה את ארוחת הערב [אבל לא את הארטיקים]. מדהים כמה שכל פעם מחדש אני מבינה שהטעם של מיצי קיבה הוא מחריד. אבל ממש.

   הולכת לישון. וזהו.

[יום שלישי.]

   באופן מפתיע, אין חורים בזכרון [בדר"כ אני לא זוכרת מה קורה בימי שלישי, לא יודעת למה]. התכוננתי לא להבריז מספורט, אבל ביטלו, חבל. באמת חבל. במקום היסטוריה היה לשון, למדנו על משפט איחוי, היה סה"כ די משעשע. מה היה אח"כ? [טוב, אז דווקא כן יש לי חורים, אבל לא כמו תמיד.] הולכת באיזשהו זמן, לא זוכרת מתי, לספריה. מדברת עם מתן קצת בג'יטוק. לשם שינוי לא מבריזה מתנ"ך+אזרחות. מסתבר שיש עבודה שצריך להגיש. מילא, נעשה בסופ"ש.

   חוזרת הביתה, אוכלת, שמונה מתקשר, מדברים [כמו every other day בזמן האחרון]. עושה עוד דברים, כנראה מחשב [אני לא אטרח אפילו לתקן את הניסוח, לא אכפת לי שזה נשמע "רע"]. שמונה שוב מתקשר ומדברים המון [אה, נזכרתי מה עשיתי, ניסיתי לסיים לראות כבר את הסרט הזה].
"אז... צריך להפגש מתישהו."
"באמת צריך."
...
"מה דעתךְ על סופ"ש הבא?"
נכנסת לפאניקה, "מ.. מה? אה, לא... זה בדיוק אחרי שבוע שיש לי גדנ"ע, ו..."
"הממ, באמת נשמע כמו רעיון רע."
...

"אבל מה עם הסופ"ש שאחרי?"
"מתי זה יוצא?"
"23-24."
"אה, זה היומולדת שלי!"
מגלגלת עיניים, "נכון!"

תוך כדי השיחה הנ"ל מתבלבלת במילים כי אני מדברת באותו הזמן גם עם מתן וענבר [מביגור, לא חמודי]. שניהם פחות או יותר [מי פחות ומי יותר] צוחקים עליי.

   משתדלת שלא לחייך על זה יותר מדי בארוחת ערב, כי אמא יכולה להיות מציקה עם העניינים האלה, חוזרת למעלה למסנג'ר, מדברת עם שמונה, אמא מסתכלת מאחורי הכתף שלי ומגחכת, "מאיפה הגרלת אותו הפעם?"
שיט, היא עלתה עליי . "מ... ביגור."
"כן, נו, מאיפה."
"אה. רחובות."
היא מגחכת עוד קצת, שמה לב ששם המשפחה שלו הוא שם הנעורים שלה. "רק, תשאלי אותו איך קוראים לאבא שלו, ליתר בטחון."

[יום רביעי.]

   תוהה במשך שעתיים אם זה בסדר לחייך לעצמי ביום הזכרון.

עריכה:
בסמסים, "למה אתה תמיד משועמם?"
"Because I am and sometimes I look for excuses to talk to you?"

אין דבר יותר עצוב מחלון מסנג'ר שיש בו רק הודעה אחת.

ומצברוח בו מדברים עם אנשים במסנג'ר אפילו שאין חשק, מתחשק לי [לא למות, אבל] לישון ולא לקום יותר בזמן הקרוב, לא בא לי ליצור קשר כלשהו עם העולם החיצון, אני רוצה להישאר במיטה ולשרוץ שם עד שאעלה עובש [עכשיו, נכון שזה התיאור הכי מקסים ששמעתם בחייכם?], ואז מן ההכרח כולם יבואו להציק לי.

פפפף. הלוואי שבאמת היו לי מחשבות אמיתיות עכשיו ולא סתם דברים שאני כותבת בשביל להפיג את השיעמום.

משעמם לי!
כל כך.

[כל מה שאני באמת חושבת הוא: "תתחברתתחברתתחברתתחברתתחבר." למרות שלא ממש יהיה לי מה להגיד לו בשעה כזאת. אבל בכל זאת.]

באימייל.

שירים יד כל מי שמבין למה יש לי תחושה קלה של דז'ה וו [חוץ ממךָ], ולמה אני מרגישה כמו מטומטמת.

מכיר את זה שאתה רוצה להגיד למישהו שהוא הבנאדם הכי מדהים שהכרת בחיים שלך, ואתה לא מבין איך הוא יכול להיות אמיתי מרמות המדהימוּת שפורצות ממנו, ואתה יכול גם לתאר לעצמך שהמצאת אותו כי הוא too good to be true, ואפשר לחשוב שכבר היית עושה משהו בקשר לזה, אבל אתה מהסס מסיבה שלא ברורה אפילו לעצמך, אפילו שהייתה לך ההזדמנות הכי טובה בעולם ולא עשית את זה, למה לא עשית את זה, ואתה רוצה לצרוח מרוב שכל העניין כבר מגוחך והיית צריך לשכוח מכל העניין וזהו או לעשות משהו לכל הרוחות, אבל ידעת שתשתפן, ואתה מנסה להחזיק את עצמך שלא לצרוח באמת, כי לפני חצי שעה היית הבנאדם הכי שמח בעולם ופתאום תקף אותך שוב הדכאון המטופש הזה שהיה לפני שהיית שמח, ואתה חושב שאולי אין באמת סיכוי, לא כי אין באמת סיכוי אלא כי אתה כל כך בתוך הדכאון-בן-חצי-השעה הזה שמתחילות לך שוב המחשבות האלה ואתה מרגיש לא ראוי אפילו להסתובב לידו מרוב המדהימוּת שלו למרות שיש לך הערכה עצמית די גבוהה יחסית לנסיבות, אתה סתם מתבכיין כי אתה לא מקבל את תשומת הלב שאתה חושב שראויה לך אבל באמת אתה יודע שאתה סתם קרצייה ואתה מפחד להימאס עליו מרוב שאתה רוצה להגיד לו כמה שהוא הבנאדם הכי מדהים בתולדות האנושות והלוואי ויכולת לומר לו את זה שוב ושוב ושוב עד שיגמר לך האויר, וכשיגמר לך האויר אתה עדיין תמשיך לחשוב את זה, ואתה מפחד שהוא יחשוב שאתה פסיכופת מטורף למרות שכולם אומרים לך שאתה מתנהג כמו אידיוט ושהיית צריך לעשות את זה כבר כי אתה סתם מענה את עצמך ולא יצא מזה שום דבר טוב אם סתם תבלע את זה אבל אתה עושה את זה בכל זאת כי אין לך אומץ להתמודד עם מה שיקרה, לא משנה באיזה כיוון?
מכיר?

*מחבק עוד קצת*

תגידו לי שאני לא המטומטמת היחידה שקמה בארבע בבוקר כי אף הודעה לא הגיעה אליה שההסעות בעצם בתשע.

בבקשה.

הכל יסתדר בסוף, נכון?

מסר לכל באי הכנסים באשר הם:

 
אוה, אם רק היו מדביקים את זה ברחבי אייקון.

אני לא בטוחה אם זה עושה אותי נחמדה יותר או נמושה יותר.

ואני לא מאמינה שהיא שוב גורמת לי לבכות על דברים שהם לא באשמתי. זה כ"כ מטומטם שאני בוכה על כל דבר. כל הזמן אני אומרת לעצמי ש"לפחות לא נתקעתי שוב עם רובין" [ואם אתה קורא את זה במקרה, לך תזדיין. לא אכפת לי], אבל מצד שני זה לא כזה משנה שום דבר, כי אני כבר לא בטוחה כמה אנשים בביה"ס הזה באמת סובלים את הנוכחות שלי בלי לרצות לירות בעצמם כשהם חוזרים הביתה.

פאק.

זה בטח יום האימו הבינלאומי, כי במחזור אני לא.

מסתבר שיש לי אוהל.

מסתבר שהיה לי אוהל גם שנה שעברה, כשחשבתי שאין לי וכל החברות שלי הבריזו לי ונתקעתי עם רובין [איייכס].

מסתבר שגם השנה כולן יבריזו לי, ואני אתקע לבד באוהל עם עצמי.

כי אני זאת שכולן מבריזות לה בטיול השנתי. זאת שאף אחת לא רוצה לישון איתה [אין לי מושג למה, האמת].

תמיד איכשהו הן אומרות לי משפטים מעורפלים, ואז שבוע לפני הטיול- "אוי, אבל אני עם ~הכנס כאן עוד שמות~".

מה?

בסדר, לא צריך טובות, אני אהיה באוהל לבד, למרות שit's a bitch להרכיב אותו לבד, ולפרק אותו בכלל אין לי מושג איך להתחיל [כן, כן, ניסיתי לפני עשר דקות, והוא פשוט מסרב להיכנס לתוך הדבר הזה שהוא אמור להכנס לתוכו], באוהל שהוא, ד"א, של ארבעה אנשים, ולא ברור מה אני אעשה עם כל המקום הזה.

עם המזל שלי בטח ינעלו לי את האוהל גם השנה.