|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
משחקי לימור
אני מתוסכלת קצת מכל דבר.
כי יצא לנו להיות ממש מעט זמן ביחד. ואחרי זה בכל פעם שחשבתי עלייך היה כאב פתאומי ומהיר בלב, כאילו אני שוברת אותו לרסיסים רק כי אני פוחדת שזה לא יהיה כמו שאני רוצה ["הוא חבר שלך?" "אה... עוד לא. נראה לי." "מה זה נראה לי- הוא כבר נישק אותך?" "אממ, לא." "אז עוד לא."], או אולי כי אני כל כך מתגעגעת, כל כך זקוקה למגע שלך, כל כך רוצה אותך שזה פוגם לי בבריאות.
לעזאזל.
[זה כל כך מבלבל אותי. אני לא יודעת אם באמת אף פעם לא הרגשתי ככה, או שזה כי שכחתי, או שהכרחתי את עצמי לשכוח כמה זה טוב. כל כך מאוחר כבר.]
אתמול, כשאני ואורלב חזרנו מהיפופוטם, מישהו דיבר אליי. הוא אמר,
"את יפהפה."
אמרתי, "תודה רבה."
"אפשר להתחיל איתך?"
"נדמה לי שכבר התחלת."
"אז אפשר להמשיך?"
"לא."
אני לא מבינה מה הרעיון בלהתחיל עם מישהי בשעה שלוש לפנות בוקר. כלומר, זה גרם לי להרגיש כל כך מלוכלכת, וכל זה. כאילו אין לי פונקציה אחרת מאשר להיות אובייקט להתחלה איתו [או דברים אחרים שמשתמעים מכך].
והיום, עוד מישהו, באוטובוס.
הוא שאל, "איך את מצליחה לקרוא בחושך הזה?"
ואמרתי, "שנים של הרגל."
הוא שאל, "את קוראת הרבה?" ואמרתי, "כן."
הוא שאל, "מה את קוראת?"
ואמרתי, "משהו נחמד שמצאתי בסן פרנסיסקו. מין פנטזיה כזה."
הוא שאל אם זה משהו על סין, כי השם של הסופר הוא China משהו, באמת שם מוזר. אמרתי לו את זה.
האוטובוס עשה קולות מלחיצים, ואמרתי, "ממש מתאים לי שהאוטובוס יתפרק שניה לפני שאני מגיעה הביתה."
הוא שאל, "את חושבת שהוא יתפרק?"
ואמרתי, "אני מקווה שלא." גיחכתי.
הוא שאל, מה אני רוצה ללמוד. איך קוראים לי [לו קוראים יהודה], בת כמה אני.
הוא אמר, "את בטח אוהבת המון דברים," והשמעתי את מקבילת הצחוק להסמקה [כי אני לא יודעת להסמיק, ככה אם אני זוכרת נכון]. ואמרתי, "איך ידעת?" והוא אמר, "את מדברת כל כך ברצינות על דברים."
הוא שאל, "אני יכול להתקשר אלייך?"
היה לו קול רך ונעים. כזה שנשמע נחמד להתלטף בו. הבטתי בו, והוא קצת חייך, והוא נראה חמוד באופן כללי.
ואמרתי, "לא."
הוא שאל, "למה, את מתביישת?"
ואמרתי, "לא. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם הרעיון." וגם כי אני לא אדבר איתך כמו שתרצה שאני אדבר איתך. וגם כי אני עסוקה מדי במישהו אחד אחר.
הוא חייך ואמר, "גם אני לא."
כשירדתי מהאוטובוס, חייכתי, ואמרתי, "מצטערת. אבל היה נעים להכיר אותך."
[והוא היה מאוד נחמד והיה כיף לדבר איתו. לכן אני מאחלת לו בהצלחה.]
זה היה יום מוצלח באמת.
פגשתי את סבתא של אורלב, ואת האח האבוד שלה [שמסתבר ששמע עליי סיפורים, אני צריכה להרגיש מוחמאת?].
ואחרי זה הלכנו לים והיינו שם עד השקיעה, ובנינו את א'טואין ונכנסנו למים [אפילו שלא היה לי בגד ים, נכנסתי עם הבגדים ככה].
בא לי לאפשר לאיזה שבוע את החיפוש רק כדי לראות מי מגיע אליי. אני תוהה אם כדאי.
| |
00:43
נמאס לי שכולם אומרים לי שאני צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאני מתלבטת. שאם אני מתלבטת זה אומר שאני חושבת שאני מתפשרת על משהו פחות טוב ממה שמגיע לי. אסור לאף אחד להגיד דברים כאלה, זה דבר נוראי לומר. כאילו שאני יודעת מה אני רוצה, ורק מעבירה את הזמן שלי עד שיבוא האביר על הסוס הלבן. זה כל כך מטומטם.
הלוואי שיכולתי לחשוב עלייך מחשבות ברורות. למה שום דבר קוהרנטי לא עולה לי לראש כשאני מנסה לחשוב עם עצמי על מה שאני רוצה? [מ' תמיד היה צוחק עליי שהשתמשתי במילה קוהרנטי, אפילו שהשתמשתי בה בדיוק נכון. אני חושבת שהוא לא יכל לסבול את המחשבה שאני יודעת משהו (אפילו מילה) שהוא לא יודע, ופשוט ניחש שאני טועה. איך אפשר אפילו לנסות להוכיח משהו לבנאדם שיוצא מנקודת הנחה שאני טועה?] ואני כל כך שונאת את זה שאני משווה אותך אליו, שהחברות שלי משוות אותך אליו, שכולם. ומה שמצחיק זה שהם לא הכירו אותו והם לא מכירים אותך [ואני לא מכירה אותך]. אבל מה אני אמורה לעשות? לענות לאסף על שיקולים של 'האם בא לי עליו'? ואני לא יודעת איך הוא באמת הגיב, מאחורי המחשב, למה שאמרתי. אני מרגישה כאילו הוא חשב שנעלבתי שהוא לא מאמין לי, או כאילו הוא נעלב מזה שהגנתי על מה שאני מרגישה. כאילו אין סיכוי שמישהו יכול לא לרצות... שמישהו... כאילו אני מבזבזת את הפוטנציאל שלי, כאילו הוא מאוכזב ממני, לא יודעת... ומה שמשנה זה שאכפת לי מה הוא חושב עליי [לא משום מה, זה באמת חשוב לי]. ועצוב לי שאני לא יודעת אם הוא הפסיק את השיחה באמת כי הוא השתכנע או כי הוא חשב שהוא פוגע בי. נמאס לי שאנשים מתייחסים אליי כאילו אני שבירה רק כי אני בחורה, או צעירה, חמודה, לא יודעת מה גורם להם לחשוב ככה. זה שאני מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה, עושה שטויות במקום להחליט, לא אומר שצריך ללכת על קצות האצבעות לידי. הלוואי שיכולתי להחליט.
[והלוואי שההחלטה תהיה כן.]
1:13
אבל למה את בוכה? בגלל שחשבתי,
"אני פוחדת לתת לך לקרוא את הבלוג שלי, כי אני פוחדת שתיכנס לשם ותתחיל לקרוא את מה שכתוב שם. ואני פוחדת שתחשוב שאתה מכיר אותי מזה שקראת את המחשבות שלי, ואני פוחדת שלא תרגיש צורך להעמיק בהיכרות שלך איתי. ואני פוחדת שאולי מה שכתבתי שם עליך ואני עוד אכתוב יפגע בך, כי אני אומרת את כל האמת. ואני פוחדת שמה שתחשוב שהוא אני מהקריאה לא ימצא חן בעיניך ולא תרצה להכיר אותי יותר. ואני פוחדת שכל ההתלבטויות האלה מיותרות, כי אחרת למה אני עושה את זה בכלל. ואני כל כך רוצה להכניס אותך פנימה, אבל אני פוחדת שכל מה שתעשה זה לעמוד שם ולהגיד שאני יפה."
הצילו. התחלתי לדבר בהוליוודית. אני כל כך פוחדת שמה שאני מרגישה הוא לא אמיתי, אני רוצה שמישהו ינסה להבין מה אני חושבת בלי לנסות לשכנע אותי שאני טועה, ושאף אחד לא יגיד לי ש"יהיה בסדר". יופי שיהיה בסדר. מה אכפת לי מה יהיה אם עכשיו חרא ואני לא מצליחה להרדם, ובדיוק קודם חשבתי שבקצב הזה אני אצטרך לבכות שוב כדי להיות עייפה, כי אני כבר לא מכירה דרך אחרת. שמישהו יהרוג אותי.
| |
העיקר זה הרומנטיקה [גרסא מקוצצת איברים]
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
התחלתי לדמיין את החיים שלי בשחור לבן
וזה בהחלט נראה הרבה יותר טוב
מנצלשבך דלגשון > איפשהו בין מאי לאוקטובר אומר/ת:
באמת?
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
כן
אולי יותר sepia
וזה כמו סגירת מעגל, וזה כמו שבגיל חמש-עשרה-וקצת דמיינתי שאתה רוצה ושאני דוחה אותך ברשעות ושכואב לך. וכן, אולי אז הפסקתי להאמין שמשהו כזה יקרה לי. ובמבט לאחור לא הייתי משנה את מספר החודשים האלה, תמורת שום דבר. אבל גם לא הייתי חוזרת על זה. וכמו בכל פעם שאני חושבת על דברים כאלה, אני נזכרת כמה אהבתי אותך. ואיך הפסקתי להאמין ברומנטיקה. וכמה מחריד אותי עכשיו לחשוב על מישהו שירצה לעשות דברים בשבילי רק כי הוא רוצה להראות שהוא אוהב אותי [רציתי לקשר עכשיו לציטוט ממש מקסים מאלפיים ושש, אבל הוא נמצא בפוסט עצום ואין לי כח לזה]. וזה כן בהשפעתך שהפסקתי להנות מזה, אבל לא ממש בגללך. מגיל 14 חיכיתי למישהו כמוך, ואז, כשזה נגמר, לא נותר לי למה לחכות. אז לא חיכיתי לכלום. וזה כמו סגירת מעגל, כי לפני שבועיים לא יכולתי לישון מהמחשבה על האפשרות הזאת, ועכשיו כנראה הכל יהיה בסדר.
ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי למצוא קלוז'ר לפוסט הזה.
whatever.
| |
ח' וח'
ח': אני חושבת שאני לא אוהבת את ת' יותר.
ח': מה זאת אומרת?
ח': פתאום כל מה שהיא עושה מעצבן אותי, לא יודעת.
ח': אולי השתניתן. וקודם לא היה לך זמן לשים לב לזה. בגלל שהייתן כל כך מנותקות אחת מהשניה... פתאום השינויים ההדרגתיים שעברו עלייך או עליה נראים הרבה יותר קיצוניים. כמו שאת ו-א' ביחד בבסיס, וגם קודם הייתן חברות טובות, אז זה שהייתן שם ביחד חיבר אותכן אפילו עוד יותר. אבל אם היא תשתנה, את לא תשימי לב לזה.
...
זאת דוגמא מוזרה, אבל זה כמו שבני זוג הרבה ביחד, ופתאום הם מבינים שזה פשוט לא זה. את מבינה למה אני מתכוונת?
ח': אני חושבת שכן.
...
ח': וגם, יכול להיות שבגלל המרחק למדתן, בעצם אני לא יודעת מה איתה... למדת לא להסתמך על אנשים שאת לא מדברת איתם הרבה- כי אז מה הפואנטה. [המרחק מרחיק אנשים.]
...
ח': כשאני קוראת בבלוג של מישהו, אני לא מרגישה שהוא אמיתי. כלומר, אני מרגישה שהוא כמו דמות מספר, שבכל פעם אני קוראת עוד פרק בחיים שלה. אז כשאני נפגשת עם אותו אדם, אני מרגישה מוזר [כאילו איזשהו דמיון שלי מתגשם באויר, כמו להגיד, "כן, אני יודעת, קראתי בבלוג שלך"]. אולי בגלל זה, הייתה לי הרגשה רעה בקשר ללהיות עם מ'. כלומר, הכרנו אחד את השני כבר יותר מדי, זה הגיע לרמה של השלמת משפטים, וזה עשה לי כבר בחילה [איך אפשר להיות עם מישהו שחושב שהוא מכיר אותך, שקורא את המחשבות שלך, שמנסה כבר בכח להשלים משפטים כדי להוכיח לעצמו שזה עדיין שם, זה כל כך פולשני, אני לא צריכה את זה].
ח': *צוחקת*
ח': וכמו שעם ע', את יודעת שבשבוע הראשון מאז שנפגשנו ממש רציתי אותו-
ח': רגע, איזה ע'?
ח': נו, זה עם המראה.
ח': אה! בסדר, תמשיכי.
ח': טוב, אז אחרי השבוע, שבועיים, חודש הראשונים, אפילו שרציתי, זה נעשה פחות ופחות הגיוני, כי הוא גר ב- וכל זה, אז משהו ביחסים שלנו נכנס לאיזה איזור ביניים מוזר ונוח כזה. ובתקופה הזאת, נראה לי שזה היה בסוף כיתה ח', בכל פעם שהתחלתי לדבר עם מישהו חדש במסנג'ר, חשבתי, "היי, אולי יקרה בינינו משהו", למרות שידעתי שלא. קורה לי שאני מדמיינת איך זה יהיה להיות עם מישהו, גם אם אני לא מאוהבת בו נואשות, אני לא נושאת את עיני אליו בתקווה שאולי, מתישהו יקרה משהו [סיון- כמו שסיפרתי לך על ר' ועל ט'].
אולי... אולי זה עדיף על להכנס למערכת יחסים אמיתית.
| |
סופה של דילמה?
הכל יהיה יותר טוב ברגע שאני אפנים שאני לא אדם רע. אני לא. לא משנה כמה התוצאות של מה שעשיתי הן מכאיבות, זאת לא הייתה טעות. ואני לא יכולה לחזור אחורה ולתקן את זה [במיוחד לא עכשיו]. נורא בא לי להסביר למה אני מצטיירת כקרה ולא אכפתית, למה אני לא תומכת וכל זה, אבל זה כבר כל כך לא משנה. לא רוצה להתעסק בזה יותר.
[לפני כמה ימים רציתי לפרסם פוסט ששואל אם אני באמת אפאתית כמו שהסתבר לי שאני מציגה. אבל הבנתי שכל מי שקורא פה או לא מכיר את הסיפור או בדעה משוחדת. אז אין טעם בכלל.]
נדב, רק עכשיו ראיתי שהעברת לי שרביט. אני ממש תוהה אם לשמור את זה לאח"כ או לא לעשות בכלל. יש רעיונות?
| |
משחקי חפץ
סליחה?
אני משחקת משחקים?
בפעם האחרונה שבדקתי, המשחק היחיד שאני משחקת בו הוא "לא לבכות במשך שלוש דקות רצוף" [וגם זה אחרי שוויתרתי על "לא לרצות למות"].
כאילו שכל רגע אני מתכננת את המהלך הבא שלי.
זה כבר הסיבוב השני שמסתיים ככה.
די, אין לי כח.
| |
אזהרה:
במקום לחכות עד שאני אסגר על עצמי עדיף:
- לצפות בצבע מתייבש באלסקה.
- לשלם את החשבונות.
- ללכת להציק לגרייף.
- לא להצטרף לדון קישוט ליום של ציד תחנות רוח [אתה לא תספיק].
- להקשיב לשנברג.
- לנגן שנברג.
- להשלים בגרויות.
ואם נשאר זמן- להרוג אותי כבר.
אוקיי.
אני לא הולכת לבכות. אני לא הולכת להכנס לדכאון, לפאניקה, להיסטריה, ללחץ, לווטאבר. לא הולכת להזכר בשום דבר מהתקופה הקודמת.
מ-עכ-שיו!
| |
בדידותי
לצור יש קול רך ורגוע, הוא מדבר בשקט בשקט ולפעמים אני לא שומעת מה הוא אומר. אני יודעת שזה כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי, אבל היום שמעתי אותו אומר רק את הסוף של המשפט- "חזק", ורק ניחשתי שזה היה קלאץ' [בסוף זה היה משהו אחר]. ופחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא אומר.
זה היה יום בדידותי [זאת מילה?], אבל כנראה כי זה היה יום קצר והיה לי שיעור נהיגה על ההפסקה, אז לא ראיתי אף אחד. ובדיוק הנגן נתקע על השיר הזה, ולא רציתי לעזוב אותו, ובכל פעם סגרתי אותו באמצע השיר כדי שהוא יפתח בו ואני אוכל להעביר אחורה ולהתחיל מחדש. אובססיה. וכששמעתי אותו בתחנת האוטובוס אמרתי די, ואז היה עוד שיר שלה, ועוד אחד, חמישה ברצף. אחרי זה שוב היה את השיר הזה.
חיכיתי משהו כמו חצי שעה למונית שירות מפוקפקת שתיקח אותי לנהריה. עברו שלוש, שתיים מלאות ואחת עם מקום אחד שמישהי אחרת תפסה. מישהו עם מבטא מצחיק [לא הצלחתי לזהות ממש] ביקש ממני לבדוק את השעה בטלפון [נשבעת], והשעה הייתה 11:56. איך אני זוכרת את הדברים האלה? האדם השני דיבר בטלפון, ואמר שהוא התקלח והתארגן ועכשיו הוא בדרך לנהריה, ורציתי להגיד, עד שתגיע כבר לא יעזור שהתקלחת. היה כל כך חם. הגיע אוטובוס של קו 42 [אף פעם לא עליתי על האוטובוס הזה, הוא היה עירוני כזה, אפילו שהוא הגיע ממעלות לנהריה. מוזר], ושלושתנו עלינו. חוץ מאיתנו לא היה אף אחד.
הגעתי בדיוק שלוש דקות אחרי שיצאה רכבת דרומה, והבאה הייתה שעה אחרי. לקחתי עוד אוטובוס. התיישבתי לרגע בקדימה כדי לשלם לנהג, אבל אז עברתי אחורה, כי ככה. שכחתי לקחת את הכרטיס ומישהו הביא לי אותו. חייל אחד התיישב בצד שמאל של האוטובוס, ממש מולי-לידי, ומדי פעם נעץ בי מבטים מוזרים. חשבתי שאולי משהו בי לא בסדר, או שאולי הוא מכיר אותי, ותהיתי מה הוא חושב עליי, על זה שאני מחזירה לו את המבטים שלו, מחייכת. אני מחייכת יותר מדי?
הוא ירד בעכו ובמקומו ישב חייל אחר שהסתכל עליי בדיוק פעם אחת. התגעגעתי לחייל הקודם עם העיניים היפות, רציתי שהוא יחזור.
בשלב מסוים, מישהו עם חולצה כחולה ותיק נתלה קטן [כזה ששמים על הצוואר או על הכתף] התיישב לידי. נורא התאפקתי לא לשיר עם אלונה דניאל,
אנחנו רגילים לצוד את הצייד,
לא להסתכל עליו ולראות איך הוא נראה. ראיתי רק ממבטים חטופים שהיה לו שיער בהיר ומתולתל, והרבה שערות על הידיים. רציתי להישען עליו ולהירדם, ושהוא יעטוף אותי בחיבוק אינסופי עד לב המפרץ.
הכינורות הקצרים מלווים אותי ואני חושבת כמה זה יפה, כמה זה עדיף בהרבה על הגרסא עם הגיטרות בדיסטורשן.
ובכל פעם שהיא שרה את זאבים, אני חושבת על זה שיש לו זאבים בשם, וכמה זה נכון, וכמה שהייתי רוצה שזה לא יהיה נכון. אבל לא מרחמים, פשוט ראיתי את זה קורה והייתי כבר רחוקה מכדי לעשות משהו בנוגע [אם בכלל יכולתי. מה אני קשורה בכלל?]. וזה לא שאני חושבת שחבל, אני פשוט רוצה שזה לא יהיה ככה, שנוכל לדבר כמו שדיברנו פעם [לא שזה אומר ממש הרבה, בהתחשב לכמות המילים שאנחנו מחליפים מדי יום- בערך שלוש, ושתיים מהן הן בדרך כלל על אודי, אז זה לא ממש נחשב. אנחנו כמו מתעלמים אחד מהשני, והלוואי שהיה לי אכפת], חושבת איזה מצחיק זה שהיית מנוי עליי כבר כשלא רציתי שתקרא פה, ואז כשהתרגלתי לא רצית שאקרא שם, וידעתי שזה כבר לא זה כשלא היה לך אכפת. חושבת איזה מצחיק זה שאחרי שנתיים שלא ידעתי איפה הוא גר, פתאום עמדתי לישון היום אצל הברווז. זה היה קצת מוזר לחשוב על זה ככה.
[וסליחה, אני יודעת שאתה קורא את זה. דרך אגב, ראיתי אותך היום יוצא משיעור נהיגה בדיוק כשעצרתי בצומת המוזרה הזאת בנהריה.]
[ודרך אגב, ידעתי כבר בטיול השנתי של כתה י' שזה מה שיקרה.]
לקראת הסוף נשברתי והורדתי את הנגן, ובדיוק היה ברדיו סוף של שיר של הביטלס, ולא הצלחתי להתאפק ולא לעשות עם השפתיים. וכשקמתי, הוא זז הצידה ולרגע הסתכל לי עמוק בעיניים, כאילו הוא שמע מה חשבתי, וראיתי שיש לו את העיניים הכי יפות בעולם ורציתי להכיר אותו ולצלם אותו ולהגיד, תודה, שיהיה לך המשך יום נעים. אבל פחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא חושב.
זה לא הוגן שאני לא מבינה מה אנשים עושים מסקס ונשיקות. לא משנה שאני לא הכי מנוסה בזה ואין לי בכלל זכות לדבר, ומי אני שאשפוט, אבל הדבר שהכי עושה לי טוב הוא לשמוע מישהו נושם איתי בדיוק, ובלי לראות לדעת שאלה הרגעים שאני תמיד אזכור. וכל זה כל כך רחוק ממני עכשיו.
יש בי געגועים לדברים שאולי לא קרו לי מעולם, וגם על זה אני לא אומרת חבל. עדיין.
בלילה חוזר,
היא תהא מחכה.
בדידותי במיטה היא שוכבת.
עריכה:
הלוואי ומישהו היה שם לב אליי.
| |
מה שאני לא מבינה הוא למה אני עושה את זה לעצמי. למה אני שוקעת בהלקאה עצמית ומתחפרת בכאב ומאשימה את עצמי ולא בודקת לרגע אם זה בכלל מוצדק [וכשכן בודקת אומרת שכן]. ואת מה שכתבתי ביומן הבנתי עכשיו שלא באמת יכולתי לפרסם פה. לא יודעת. ראיתי היום בלוג פרטי של מישהו, באמת פרטי, אנונימי. וחשבתי, וואו. אני לא הייתי מצליחה לחצות את החיים שלי ככה. לא ניסיתי אפילו לרגע להסתיר את מה שאני כותבת פה, אבל איכשהו לא מתאים לי לסגור עכשיו.
מה קורה לי, שוב?
בא לי-
למה אני לא מצליחה להשלים משפט בתוך הראש שלי?
מה קורה לי?
| |
ברווז
אני תוהה אם כתיבה אסוציאטיבית טובה לי כרגע. בפעם האחרונה שעשיתי את זה, זה הוכח כרעיון גרוע מאוד, אני מניחה שאני לא צריכה לכתוב אסוציאטיבית כשאני מנסה להסביר את עצמי. למעשה, אסור לי. אבל מה אם אני מנסה להסביר את עצמי לעצמי? מה אני מרגישה עכשיו?
שבלי לשים לב מרחתי את הזמן והרחקתי את עצמי לתוך עצמי, אני לא יודעת מה או מי אני עכשיו, כי אני יותר מדי בפנים. זה גרוע. העכבר שלי כל הזמן גורר שמאלה, ותמיד זה מזכיר לי רוחות רפאים [ואיזה סרטון שראיתי פעם על אחד שנלחם עם הסמן של העכבר שלו, אני לא זוכרת מה קורה בסוף]. נורא מצחיק אותי שאני כ"כ מתאמצת להפסיק לחשוב, כשכל מה שרציתי זה להפסיק לחשוב על זה. רק על זה. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח. כשאתה תשכח והם ישכחו והעולם ישכח, אני עדיין אזכור. זה כל כך... אני צריכה מוניטור שיפעיל אזעקה בכל פעם שאני עומדת לעשות שטות. או משהו. מה למדתי מזה? מה?
למה אני לא מצליחה לסדר את המחשבות שלי?
כי אין מספיק בשביל שיהיו מבולגנות.
כל מה שאני מצליחה לחשוב הוא למה למה למה למה למה.
למה?
[דאק.]
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
[לא טוב עם שמות]
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
טוב*
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
טובה* סעמק
unit_01 אומר/ת:
פשוט מורים טוב + אחלה של אנשים
unit_01 אומר/ת:
טובים* ראבאק
ברווז בצנצנת. אומר/ת:
יש משהו עם המילה הזאת...
| |
זה נורא מצחיק,
שאבא נכנס לחדר כשאני בפרצוף של אחרי בכי ולא נראה שהוא שם לב בכלל. ועוד הייתי עם טישו ביד.
אולי אני באמת בלתי נראית?
אם אתה שומע, אז אוף עם זה. באמת.
| |
אין כותרת
תקוות ליומיים הקרובים: לסיים את העבודה ולבוא לאירוע המתנדבים [כן, יש כאן סיבתיות]. מכאן נובע- בלי הסחות דעת.
לא שזה יעבוד, בכל מקרה יהיו, אבל זה ניסיון יפה לצמצם, לכן יהיה פה שקט לכמה זמן.
| |
אלוהים אדירים 2
[התכתבות מסרים בתפוז עם אחד "פינוקי הכלבלב".]
נתקלתי במקרה בבלוג שלך [הכוונה היא לפוסט הזה כנראה], ומצאתי שאלה שעניינה גם אותי לגבי הווצרות כדור ארצנו הקטנטן. זה נושא שעורר בי עניין רב זה לפני שנים והחלטתי להתעמק בו לא מעט. הספקתי לרכוש לא מעט ידע במכמוני הביולוגיה והגעתי למסקנות שדי הפתיעו אותי.אם תרצי לנהל דיון בנושא,אשמח.
יום נעים...
שלום, אשמח לדיון בנושא. הפתע אותי.
אוקיי.יש את הגרסה הארוכה והקצרה.מן הסתם אתחיל בקצרה- טיעון השען המפורסם של "פיילי". אם את מתהלכת בלב המדבר לאורך קילומטרים, ולפתע הינך רואה שעון המונח לו בלב השממה, איזו אפשרות תסיקי מכך?
א)הוא נוצר שם מעצמו במשך מליוני שנים
ב)מישהו כנראה איבד אותו
מהי תשובתך?
והנה הגרסה הארוכה יותר,בצורת פוסט שכתבתי תחת כינויי השני.הערות\הארות יתקבלו בברכה- קישור.
תשובתי היא ב. בקשר לגרסא הארוכה- לא ממש הבנתי.
"תשובתי היא ב."- יפה. בחרת בכך שכנראה השעון אבד למישהו, זאת מכיוון שהסיכוי ששעון יווצר ככה סתם על יד המקרה נראה נמוך מדי. הפואנטה היא שלאדם ולשעון קיימים אותם מאפיינים, שבגללם נותר להבין כי נוצרו על ידי מישהו תבוני, ולא המקרה העיוור. הביטי בתמונה המצורפת ותראי כיצד מורכב השוטון הבקטריאלי.
"בקשר לגרסא הארוכה- לא ממש הבנתי."- אוקיי. זה באמת דורש קצת יותר ידע בביולוגיה. כדאי שנתמקד אם כך בדוגמא הקצרה, כי היא מכילה הכל.
המשך יום נעים...
ומה בעצם משתמע מכל זה? האם אני אמורה להאמין שנוצרתי כמו שאני כי השעון נוצר כמו שהוא? הרי אפילו השעונים התפתחו מאז הגרסא הראשונית שלהם. לא הבנתי מה הקשר לשוטון הבקטריאלי, אבל האמירה "If it looks designed, maybe it is" מאוד מרגיזה אותי.
"ומה בעצם משתמע מכל זה? האם אני אמורה להאמין שנוצרתי כמו שאני כי השעון נוצר כמו שהוא? הרי אפילו השעונים התפתחו מאז הגרסא הראשונית שלהם."- נכון,אולם שעון מסוגל להווצר רק על ידי יצור תבוני ולכן נראה לכאורה בלתי אפשרי למצוא שעון שנוצר ספונטנית.
אני יכול להציג זאת גם בצורת קושיות-
א)כיצד נוצר התינוק הראשון ללא הורים?
ב)מניין היה לו מזון?
ג)מניין הייתה לו מערכת עיכול ואנזים לפירוק המזון?
ד)כידצ המשיך להתרבות ללא בן זוג?
ה)מניין צץ בן הזוג?
ו)כיצד ידעו השיניים להווצר רק בפה?
ז)כיצד ידעו הגבות להווצר רק מעל העיניים?
ח)כנ'ל הריסים והציפורניים?
ט)כיצד נע ללא ידיים ורגליים או שרירים?
"לא הבנתי מה הקשר לשוטון הבקטריאלי, אבל האמירה "If it looks designed, maybe it is" מאוד מרגיזה אותי."- מבנה השוטון בא להדגיש את רמת העיצוב במערכות ביולוגיות. אל תתרגשי מהמשפט שרשום שם, זו תמונה הלקוחה מהאתר של ויליאם דמבסקי(דק' למתמטיקה), מהמקימים של תיאוריית התכנון התבוני(id). ולכן גם האימרה שלא כולם יסכימו עמה. (אגב, הדגש הוא על maybe).
יום נעים...
והנה קושיה בשבילך: מי יצר את היוצר התבוני שלך?
עדיין לא הבנתי את הקשר לשוטון. זה נראה סה"כ כמו משהו שמישהו תכנן ובנה, אבל באותה מידה אתה יכול לתת לי תמונה של בית, או סכר, או מכונת תפירה.
"והנה קושיה בשבילך: מי יצר את היוצר התבוני שלך?"- שאלה טובה. אבל האם ידוע לנו כי ליוצר הייתה התחלה? לא. האם ידוע לנו שלאדם הייתה התחלה? כן. לכן>>הטיעון "שעון מחייב שען" תופס לגבי האדם. אך לא ידוע לנו אם גם לבורא הוא תופס, כיון שלא ידועה לנו התחלתו אם בכלל.
"עדיין לא הבנתי את הקשר לשוטון. זה נראה סה"כ כמו משהו שמישהו תכנן ובנה, אבל באותה מידה אתה יכול לתת לי תמונה של בית, או סכר, או מכונת תפירה."-אמת. לכן נשאלת השאלה-אם דיסקמן או מכונית לא מסוגלים להווצר מעצמם, מדוע שהשוטון כן? אגב... בקשר לשאלות ששאלתי- אני יכול להעלות כמה תרחישים ותשובות ביולוגיות לגביהם (כמה ביולוגים כבר הציעו תיאוריות), אך צריך להוכיח זאת בפועל. וזה קצת קשה מכיוון שמדובר באירועים שהתרחשו בעבר.
קל לפתור את העניין בזה שאתה אומר שאין לו התחלה, ומצד שני גם מטופש. אם אין לך תשובה אז תגיד שאין לך תשובה. לא תופס לבורא? גם חוקי הפיזיקה לא תופסים לבורא? זה נורא מטופש.
בקשר לשוטון- באמת הייתי משוכנעת ששלחת לי תמונה של איזשהו מכשיר. וואלה, מעניין שהחיידק או מה שזה לא יהיה נראה מעוצב ומתוכנן. אין לי מה להגיד על זה. אז אתה אומר שקשה להעלות תרחישים שקרו בעבר כי אין לך תיעוד של זה? מעניין מאוד.
"קל לפתור את העניין בזה שאתה אומר שאין לו התחלה, ומצד שני גם מטופש. אם אין לך תשובה אז תגיד שאין לך תשובה. "- אבל מדוע? אם היינו יודעים שלבורא הייתה התחלה, אז היית צודקת ואז היינו אומרים שגם לבורא צריך להיות בורא וכך הלאה. זה לא ישנה כי הסכמנו ששעון\אדם מחייבים בורא. אבל גם בלי זה, איננו יודעים אם לבורא הראשון הייתה התחלה ולכן לא ניתן להוכיח זאת.מה שכן ניתן להוכיח, זה שלאדם הייתה התחלה ולכן מישהו יצר אותו כנראה. פשוט.
"בקשר לשוטון- באמת הייתי משוכנעת ששלחת לי תמונה של איזשהו מכשיר. וואלה, מעניין שהחיידק או מה שזה לא יהיה נראה מעוצב ומתוכנן. אין לי מה להגיד על זה."- אוקיי.
שיהיה לך יום כתום...
"זה לא ישנה כי הסכמנו ששעון\אדם מחייבים בורא." מי זה הסכמנו, ומתי זה קרה, ואיפה הייתי כשזה קרה? אני לא הסכמתי על זה בשום פנים ואופן.
"מה שכן ניתן להוכיח,זה שלאדם הייתה התחלה ולכן מישהו יצר אותו כנראה.פשוט." זה מאוד לא פשוט, וממש לא ניתן להוכיח את זה. אתה נותן לי משפטים שלא הגיוניים בכלל ומציג אותם כראיות והוכחות. זה אפילו לא כנראה- אלא אם תיתן לי הוכחה מוצקה שהאדם נוצר ע"י ישות תבונית, אני לא אאמין בזה. פשוט מאוד.
למה כתום?
"זה לא ישנה כי הסכמנו ששעון\אדם מחייבים בורא." מי זה הסכמנו, ומתי זה קרה, ואיפה הייתי כשזה קרה? אני לא הסכמתי על זה בשום פנים ואופן."-הרי טענתך בעצמך ששעון מחייב שען,זוכרת? וגם ראינו שאותם מאפיינים בשעון קיימים גם באדם\בקטריה וכו'. "מה שכן ניתן להוכיח, זה שלאדם הייתה התחלה ולכן מישהו יצר אותו כנראה. פשוט." זה מאוד לא פשוט, וממש לא ניתן להוכיח את זה. אתה נותן לי משפטים שלא הגיוניים בכלל ומציג אותם כראיות והוכחות."-לאדם לא הייתה התחלה?תשאלי כל ביולוג\זאולוג\פליאונטולוג\גיאולוג. "זה אפילו לא כנראה- אלא אם תיתן לי הוכחה מוצקה שהאדם נוצר ע"י ישות תבונית, אני לא אאמין בזה. פשוט מאוד."-שעון מחייב שען.זה אמור להספיק.האם את יכולה להצביע על ההבדל בין מורכבות השעון לבין מורכבות האדם?מה יותר משוכלל? למה כתום?"-זה משפט שהיה מופיעה פעם בפרסומת ל"קינלי".אני מניח שאת כנראה צעירה ובטח הייתה קטנה בזמנו..בכל מקרה,שיהיה לך ערב מקסים....
על הקשר בין מורכבות השעון למורכבות האדם או הבקטריה אני לא רוצה לדבר- כי הוא לא רלוונטי. הטענה המרכזית שלך היא- זה מורכב ולכן לא ייתכן שנוצר "במקרה" או שלא ע"י ישות תבונית, ועם זה אני לא מסכימה. אל תכניס מילים בפי. התכוונתי למסקנה שהסקת מזה שיודעים שלאדם יש התחלה- קודם כל, ההתחלה לא כ"כ ברורה, בהתחשב בהתפתחות הדרגתית ואיטית. האדם לא נוצר כמו שהוא עכשיו, ויש לזה הוכחות. המסקנה- שחייב להיות יוצר כי יש התחלה לאדם- היא בכלל לא מתבקשת, ואני לא בטוחה למה אתה מתכוון בכלל ב"התחלה". שעון מחייב שען- בכלל לא אמור להספיק.
[המשך בהמשך.]
[המשך:]
על הקשר בין מורכבות השעון למורכבות האדם או הבקטריה אני לא רוצה לדבר- כי הוא לא רלוונטי. הטענה המרכזית שלך היא- זה מורכב ולכן לא ייתכן שנוצר "במקרה" או שלא ע"י ישות תבונית, ועם זה אני לא מסכימה. אל תכניס מילים בפי."-רגע.אבל את בעצמך אמרת שסביר יותר ששעון יווצר על ידי שען.נכון?אז מה ההבדל בין אדם לשעון?אני אומר לך-שעון לא מתרבה ולא מוריש שינויים.זו טענה יפה וצודקת כי כך יכול האדם להשתנות ואולי כך לפתח מורכבות מפשטות.אולם אז צריך להוכיח כי הורשת מוטציות והתרבות יתכנו בצורה אקראית ממולקולה פשוטה וגם שדי בהם לפתח מורכבות.מאחר והמדע לא עשה זאת עדיין והתחום בחיתוליו ורק מעלים תיאוריות, אנו נשארים עם הלוגיקה ששעון מצריך שען.עד שיוכח אחרת,זה בסדר מבחינתך?
"התכוונתי למסקנה שהסקת מזה שיודעים שלאדם יש התחלה- קודם כל, ההתחלה לא כ"כ ברורה, בהתחשב בהתפתחות הדרגתית ואיטית. האדם לא נוצר כמו שהוא עכשיו, ויש לזה הוכחות. המסקנה- שחייב להיות יוצר כי יש התחלה לאדם- היא בכלל לא מתבקשת, ואני לא בטוחה למה אתה מתכוון בכלל ב"התחלה".אני מתכוון לכך שכל המדענים טוענים שהאדם התחיל ממולקולה פשוטה.או אפילו תא.נשאלת השאלה-כיצד תא מורכב יכול להווצר מעצמו.
שעון מחייב שען- בכלל לא אמור להספיק."-אוקיי.אז שעון לא מחייב שען בעצם?
סלח לי, אדוני, אבל העניין הוא כזה- אנחנו לא מסכימים. כנראה לעולם לא נסכים, כי אישית אני חושבת שהטיעונים שלך לוקים בחסר ומבוססים על הגיון מעוות [שמסתמך על ההנחה שאי אפשר להוכיח בינתיים את האבולוציה- אבל מתעלם מאי האפשרות להוכיח גם את ההפך]. נואשתי מלנסות להבין את ההגיון הטמון מעבר לאמצעים הרטוריים [המאוד מרשימים, יש לציין], ולכן אני אסיים את הדיון הזה בזה- האדם איננו שעון. הטיעונים שהצגת בצורת הקושיות שלך הם, למראית עין, שאלות לגיטימיות, אבל בשאלות שלך הנחת שאותם איברים בגוף האדם [או החיה] התפתחו בכיוון של איזשהי תכלית, כשלמעשה אפשרי שהתפתחו למה שהם בלי שום קשר למה שהיו אמורים לעשות. זה מה שנקרא אבולוציה. אז אני לא יכולה לקחת את הטיעונים שלך ברצינות.
תודה ויום טוב.
| |
ארררר!
יודע מה, screw this. נמאס לי, אני לא משחקת יותר. הספיק לי. אני לא מתעסקת בזה יותר, לא רוצה אפילו לגעת בזה. לא אני. לימור אולי הייתה עושה את זה. לימור, המדהימה, הסבלנית, האכפתית, הטובה, זאת שלא יכולה לכעוס על אף אחד? לך חפש אותה. אין לי מושג לאן היא נעלמה, ולמען האמת זה לגמרי לא אכפת לי כרגע. לימור נשברה כשהיא הבינה שאף אחד לא יכול לכעוס בשבילה, לא עכשיו ולא אף פעם. אז אני כועסת בשבילה, ואני כועסת בשבילי. איך אתה מעז, איך אתה מעז אפילו לחשוב, שלא לדבר על להגיד, שכל העניין הזה לא גרם לי שום כאב, שלא היססתי אפילו לרגע באף פעולה שלי. לימור של היום בבוקר רצתה למות כשהיא הבינה מה היא עשתה. אבל יותר מזה, אפשר לחשוב שבזמן שאי שם הרחק מכאן, בזמן הייסורים שלך, אני ישבתי רגל על רגל ואכלתי עוגה. לעזאזל! לא רוצה, לא רוצה, סיימתי להתנצל ולהגיד ש"אני יודעת ש..." ולבכות דליים של דמעות, כי עדיין אכפת לי. כי אני לא יכולה להגיד שלא אכפת לי כרגע, כי אז איך אני יכולה לכעוס. לעזאזל. איזו מין טובה זאת, לתת לי הזדמנות לחדש את הקשר הזה לפני שהוא נשרף לחלוטין? ועוד עם תאריך! בפייסבוק! בחיי, תודה. על לימור לא יגידו שהיא לא אסירת תודה.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!
לימור חזרה, והיא רוצה למות למות למות.
| |
חדש מבית לימור נזקים (ע"ר)!
דינמו נזק- אין צורך בבטריות! רק לנער, לחכות, ומיד יש לכם נזק מוכן!
החברה לא לוקחת אחריות על הנזק שעלול להיגרם, וממליצה להרחיק את המוצר מידי אנשים לא מנוסים.
אם האדם האחרון חושב שאני לא כזאת מדהימה, אין סיכוי שאני בנאדם טוב. אין סיכוי.
[שקרנית, שקרנית, שקרנית, את אף פעם לא אומרת אמת, אף פעם לא יאמינו לך, אף פעם.]
אם אנשים לא מבינים אותי, זה רק כי אני לא מסבירה את עצמי טוב, ואם אני לא מסבירה את עצמי טוב, זה רק כי אפילו אני לא מבינה אותי. ככל שאני מנסה להסביר, אני מבינה יותר את לימור, וככל שאני מבינה יותר את לימור, אני מבינה פחות אותי.
| |
מחר, אני מבטיחה, יהיה שונה.
לא בטוח איך, אבל יהיה.
| |
לכל אנשי ג'וס ווידון באשר הם,
[לפחות אלה שקוראים לי בבלוג. כמה זה יוצא?]
תראו את זה.
אני בטוחה שאין הרבה מה להסביר חוץ מזה שזה יורד מהרשת בחצות של ארה"ב [איזו שעה זה יוצא פה? גאיה אמרה ששבע בערב, אז כדאי למהר], וזה הדבר הכי מגניב שראיתי לאחרונה. אז שווה.
פשוט נהדר.
| |
דפים:
|