היה עצום.

חשבתי שאני לא אספיק להגיע בכלל, אבל סיימנו מוקדם את מה שהיינו צריכים לעשות. אז הגעתי בערך בשתיים עשרה וחצי למפגש, ולקח לי כמה דקות להבין איפה הם אמורים להיות [חציתי כמה כבישים מיותרים, כמובן]. ובהתחלה הייתי קצת בחוץ ולקח לי המון זמן להכנס למצב זונת צומי [ע"ע אייקון], אבל נראה שבסופו של דבר הקסם האישי שלי [לול] התחיל להשפיע.

הו. האמת שאין לי שום דבר מאוד מאוד מעניין לכתוב על המפגש, רק שהיה מגניב, ושהעלה לי את האגו לפחות עד אייקון [מסתבר שאני "בוסר" ], ואסף שגיא אימץ אותי כאחותו הקטנה [ומסתבר שלפני כמה ימים הצעתי לו נישואין בטעות. משעשע].

ועכשיו אני לא יודעת אם להפוך את הפוסט הזה לטיפה יותר מעורפל כדי שאני אוכל להגיד שאני צריכה המון תשומת לב וחיבוקים, וסוגשל קיבלתי את זה היום [אבל לא מספיק].

הו, נראה שעניתי לעצמי.

[וכן, אני מרגישה מאוד מטופשת כרגע.]

נ.ב. אני אוהבת חנונים. כי יש הבדל בין לקרוא לי בוסר לבין להגיד שאני "נראית ממש ממש טוב". [גם אם זה בדיעבד, ולא פנים מול פנים.]

עריכה, 01:03

אני כל כך שונאת אנשים נורמליים.

14.10

התעוררתי בשעה לא מספיק מאוחרת בבוקר אחרי שבארבע הלכתי לישון [חזרנו בשלוש לפנות בוקר מנתב"ג. על הולנד אין לי כח לדבר]. השלמתי חסרים. איחרתי שתי רכבות ובסוף הסתבר לי שטקס הפתיחה היה בכלל בשמונה [אז ממילא לא הייתי מספיקה אליו]. היה יחסית בסדר לשעתיים שהייתי שם לפני שהלכתי לישון אצל אורלב. היה מוזר לפגוש אנשים. הכרתי אנשים חדשים גם כן. פגשתי גם את גאיה לפני שהלכה לצבא.

15.10

אחרי שינה של אולי שלוש שעות במצטבר [יקולל הרחוב הרמת גני האידיוטי הזה!], יצאתי לי אל עבר אייקון באוטובוס [ממנו כמובן ירדתי כמה תחנות מוקדם מדי, אבל ברחוב הנכון]. ירד גשם בבוקר. הייתה לי משמרת אפסנאות וההתרגלות לתפקיד החדש הייתה קשה. ענבר באה והיה נחמד, היינו קצת עם קאיה, שאנה, יעל, למה אני לא זוכרת מי עוד? הלכתי לצבע הכשף עם נטע-ויימס ורחל ועוד אנשים. לא הצלחתי להתרכז בסרט וכל הזמן נמנמתי [כמו בהוגפאת'ר שנה שעברה], אז החלטתי לצאת ממנו וזהו. עד שבע עשיתי משהו, אבל לא ברור לי מה. כנראה הסתובבתי ליד הקופות בחוסר מעש ודיברתי עם אבישי ועם החברה החדשה שלי [שיט, איך קוראים לה?!] והיה נחמד בסה"כ. אני וענבר הלכנו להרצאה על סלאש באשכול, וזאת הייתה טעות [למרות שהיה מצחיק בחלק מהזמן, הגברת מיכל סבלה מפחד במה וזה היה די נוראי לראות אותה ככה]. אח"כ סתם הסתובבתי. הייתי קצת בחדר תיקים וציירתי עם חברה חדשה אחרת [לעזאזל!], והשארתי שם את הכפכפים שלי והלכתי יחפה וזה היה כואב. אחד שהכרתי בביגור ואני לא בטוחה ממש איך קוראים לו [מה זה הטשטוש המוגזם הזה? אולי קוראים לו מיכאל במקרה? לא קריטי. לא רוצה לדעת] עבר לידי בדרך לבניין של חדר התיקים והתיישבנו שם על הספסל ודיברנו ככה. הוא מאוד התקרב אליי והיו איזה עשר פעמים במשך הזמן הזה שנדמה לי שהוא ניסה לנשק אותי וכ"כ רציתי לברוח [קצת הגיע לי על זה שלקחתי לו את היד בדרך לשם, מטומטמת. אבל השביל כאב לי לרגליים]. זה מוזר. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. אחרי זה חזרתי לחבורה והיה נחמד. ענבר ואני הלכנו לאכול וזה היה כיפי למחצה [על החולצות של המלצרים בBiala כתוב Eat your vegetables, dammit!], ואז שיחקתי ג'אנגל ספיד באשכול עם אנשים משובחים [לא התכוונתי להבריז למתן ואחותו, אבל אבדה לי תחושת הזמן]. לקאיה הייתה משמרת ואין לי מושג מה עשיתי אז [הייתי באיזשהו אירוע שאני לא זוכרת. למישהו יש מושג?]. אה, כן, אני ומתן הלכנו לאכול גלידה והייתי קצת פוסטמה. הלכנו לראות את Gamers וזה היה מצחיק בטירוף. אחרי זה נגמרה לקאיה המשמרת ואני והיא התכוננו לחשוב על משהו לעשות [להרשם ללינה או משהו], אבל טל וחבריו שידלו אותנו ללכת לראות איתם זומבי סטריפרס ויש מצב שזאת הייתה טעות. היו חלקים ממש מצחיקים, אבל רוב הזמן לא התלהבתי מההתפשטות ואו נשיכות וההירקבות שהלכו שם. קאיה סבלה קצת הרבה יותר ממני. אחד מחבריו של טל אמר "אז אני אראה אותך מחר", ולמרבה ההפתעה בהמשך אייקון נעלמו עקבותיו [יכול להיות שראיתי אותו חולף מתישהו אחרי יומיים. זהו]. אני וקאיה הלכנו ללינה וישנו על פאקינג מזרונים וזה היה משובח. עשיתי יותר רעש מהראוי בהתארגנות.

16.10

לא היה לי שום דבר מתוכנן עד שתיים, אז הלכתי לאשכול ואאור נתן לי חצי קרואסון, וזה כל מה שאכלתי באותו יום. שיחקתי קצת ג'אנגל ספיד עם רן משהו [אני יודעת את שם המשפחה שלו אבל לא מעוניינת לרפרונסים אליו פה]. פגשתי את אייל לגמרי במקרה, וזה היה קצת מוזר. הלכתי לעירוני והתיישבתי מאחורי השולחנות של הלינה/משחקי תפקידים [היה צורך למנוע מאנשים בלי כרטיס להכנס למשחקים] ביחד עם גיא [שכבר היה שם, מן הסתם, ושמר על השולחנות. או על האזור או משהו, לא יודעת]. באו אנשים חביבים והיה כיף, הייתה דיאנה [שעכשיו אני מקללת את עצמי שאני לא זוכרת את שם המשפחה שלה, כי רציתי להוסיף ולדבר איתה] שלקחה לי לכמה זמן את הגלימה של אבישי והכתר [או שזה היה ביום שאחרי? בכל מקרה]. איכשהו גיא שידל אותי לשים את הראש שלי בחיקו והוא עשה לי נעים בשיער וזה היה נחמד מאוד. מתן בא לבדוק מה עובר עליי, כי אמרתי על משהו "אבל תבדוק בכל מקרה, כי אני אשכח" וזה הדאיג אותו משום מה [אם כי, עכשיו אני לא זוכרת על מה כל העניין היה]. במבט לאחור אולי הייתה לו סיבה לדאוג עם הטשטוש הלא מורגש שלי. יש מצב שלא הייתי כל כך נחמדה באותו רגע, סביר להניח שגם עייפה ורעבה, אבל לא היה לי ממש אכפת. מתישהו גם שמונה היה שם איכשהו, ולא הייתי בטוחה אם זה הוא, ואח"כ כשהייתי בטוחה בזה, לא הייתי בטוחה אם זה אמור היה לגרום לי להרגיש משהו. מזל שלא הייתי צריכה לחשוב מה לעשות איתו [איך אני יכולה להתייחס ברצינות למישהו שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו כעל "שמונה"?], כי הוא התעלם ממני בהפגנתיות [או שסתם לא זיהה אותי, אלוהים, זה אפשרי לחלוטין ]. הלכתי להרצאה על מהפכים ביצירותיו של ג'וס ווידון [שהייתה נחמדה ביותר ומספיילרת קצת, אבל מה אכפת לי, עד שאני אראה הכל אני כבר אשכח], ואז מיד לפאנל "חנון זה השחור החדש?" שהיה משעשע ביותר. שחר גולדפינגר הבריז, שזה מצוין כי אני לא ממש אוהבת אותו. מישהו אחר מהיפה והחנון היה שם, נדמה לי נמרוד [אחד כזה עם קוקו?], והיו לו דברים מעניינים להגיד, אז לא אכפת לי. אין לי מושג מה עשיתי בשעה עד משמרת האפסנאות שלי. בטעות התייחסתי אל מארק כאל נקבה [כמו כולם, ובסוף כשדיברתי עם אורלב הסתבר שהוא באמת בחורה? עוד לא ברור לי העניין הזה, אבל אני מניחה שזה לא רלוונטי כל כך לשום דבר] כששאלתי אותו מתי המשמרת שלו נגמרת, ואז מעורפל לי. כנראה סתם הסתובבתי [או שחזרתי לגיא? לעזאזל איתי]. הייתה משמרת... מוזרה. לא זוכרת מה היה בה כל כך. בהתחלה הדס נשארה וגם שני הגופרים שהיו [שני אילתיים שאינני זוכרת את שמם כרגע], והיה נחמד, דיברנו על האדפטציה [אני מרגישה קצת פלצנית מהמילה הזאת, אבל היא המתאימה, לא?] של שר הטבעות, ואחד הגופרים [יש מצב שמשהו עם ע'?] ממש ירד עליה כי הוא אהב יותר את הספר והרסו לו. דיברנו גם על הארי פוטר קצת, משום מה. אחרי זה סיפרו בדיחות צ'אק נוריס [מתישהו אייל וחבר שלו היו שם, כנראה אז], ובשלב הרבה הרבה יותר מאוחר של הלילה גם בדיחות שואה ונשים. מתישהו מתן בא ואני וליטל הלכנו לישון אצלו. זה מוזר להתקלח כשבחדר השני מישהו מדבר עם עצמו [טוב, אוזנייה, אבל מה לעזאזל, ממה ששמעתי הוא יכול היה באותה המידה לדבר גם עם הפסנתר שלו].

[נזכרתי, בנאדם. זה היה "אדולף פופינס". עכשיו צריך להיזכר מה לעזאזל היה ההקשר של זה.]

"זה החדר שאני ישן בו, זה החדר שאני ער בו."

מתן: "אתן רוצות משהו לשתות? מים? קפה? תה? שייק חומוס?" *נכנס למטבח* מהמטבח- "...אוי."

לימור (לוחשת): "נגמר החומוס."

והלכתי לישון וישנתי טוב, אבל התעוררתי אחרי חמש שעות למרות שהיה לי עוד זמן לישון. לעזאזל.

17.10

שיחקנו קינגס בלאד וזה היה נחמד שכזה ושתיתי תה והוא היה טעים [היה לו טעם דווקא של הרבה דבש] ואז נסענו חזרה לאייקון וזה. עד המשמרת באחת וחצי לא היה לי כלום, אז חזרתי לעירוני וישבתי שוב על הספסל ההוא [זה איכשהו לא בסדר שאני צריכה מגע, הרבה מגע? שזה עושה לי טוב? אני חושבת שאני אמורה להרגיש לא בסדר, אבל אני פשוט מרגישה לא בסדר לדבר על זה. למרות שאני רוצה. במיוחד בגלל... לעזאזל. לעזאזל]. היה אירוע המתנדבים והיה ממש חביב וזה. הייתה לי משמרת, והייתי עצובה שלא יכולתי לבוא ליומולדת של גיא [שהיה בחדר ליד, אז בכלל], אז מיקי אמר שפשוט נסגור את הדלת וגליה [גליה! היא הייתה שם במשמרת סדרנות וזה היה נהדר שסוף סוף פגשתי אותה] תשמור על הדלת. אכלתי חתיכת עוגה בערך בגודל של אינץ', כי לא יכולתי להכניס לפה שלי יותר מזה. ארנון ואחיו וחברתו גזרו אביזרים למשחק תפקידים לילדים, ועזרתי למיין אותם ולשים את כל הנייר שנשאר [המון!] בשקית עם שלט שכתוב עליו "פח של נייר" בעקמומיות משהו. וגם גליה הצטרפה ועזרה והיה ממש נחמד. מתן ואיתי היו גופרים [מה שאומר שהם נשארו רוב הזמן באפסנאות], והיה קטע משעשע למדי בו מתן הוסיף לכל משפט "דאמיט". ואחרי כמה זמן ארנון אמר שבדיבייטים [נדמה לי] יש משחק שצריך בסוף כל משפט להוסיף "באירופה", "בעזה" או "במיטה". אז שיחקנו בזה וזה היה מצוין [יש מצב שאפילו אמרתי משהו מצחיק פעם או פעמיים, אני לא סגורה על זה]. יצאתי בשש כדי להגיע לסרט החובבים על באפי [שהיה חלק גדול מהזמן ממש מצחיק, ושאר הזמן ממש תמוה], והתיישבתי ליד א. חדר תיקים [נו, לשעבר]. לא בכוונה הייתי קצת לא נחמדה אליו בזה שהוא עשה אחרי זה סימן של חיבוק ומשכתי בכתפיים ואחרי זה הוא חשב שאני לא אוהבת אותו [לא שיש לי איזה רגש מיוחד אליו או משהו, לא יודעת]. עוד שעה עברה עד ההופעה של חיה מילר שתכננו ללכת אליה, אבל הייתי כבר שבר כלי ומתן לקח אותי לאכול [בסוף אכלתי סלט, שגם אותו היה לי ממש ממש קשה לגמור]. ואז הלכתי להקרנה של דוקטור הוריבל שהייתה מצויינת ואחריה הקרנה פעילה של הנסיכה הקסומה שהייתה פאקינג מעולה ["יאררר!"]. ואז הלכתי לישון.

18.10

קמתי בבוקר ולא היה ממש מה לעשות. הצעתי למתן ללכת לThe last mimsy, ומיד אח"כ הלכנו לThe mist, וזה היה מצחיק כל כך ונהדר ולרגע הרגשתי הכי טוב שהרגשתי בחודשים האחרונים. הלכנו לאכול עם יונתן ל. והיה ממש נחמד וכיפי ומצחיק. ואז ברחתי למקום אחר ושוב היה רע. והייתה משמרת שהייתה מצחיקה כנראה רק כדי לפצות על החלקים שאני לא מדברת עליהם. והיה האירוע של המומחים מהפרסטיז'ה שהיה פשוט מצויין. ואז הלכתי לישון אצל אורלב שוב, וסירבתי בעייפות לכל הצעה לאוכל או משהו אחר שהוא לא לישון. איבדתי את חולצת ביגור 8 באייקון איפשהו, כנראה. לעזאזל, אהבתי את החולצה הזאת. היא הייתה נעימה וכל זה. ישנתי עשר שעות אבל עדיין הייתי עייפה.

והיום חזרתי וישנתי עוד איזה שעתיים שלוש והרגשתי די חרא בסה"כ.

[בבקשה תהיה סבלני, אני מפחדת שאם אני אעבור את הגשר הזה מהר מדי אני שוב אפול, וזה יהיה רע. לפעמים אני תוהה כמה פעמים אכזבתי אותך מאז שהכרנו.]

בבוקר קמתי אחרי בסביבות השלוש שעות שינה. זה גרוע. הייתי עייפה בטירוף אבל התארגנו והלכנו אני וענבר לתחנת האוטובוס [הידד!]. חיכינו קצת ובינתיים ניגנו [קצת] בקאזו. היה נחמד וניסינו להיזכר בשירים של המקהלה.

הגענו לתחנת הרכבת וקניתי כרטיס [עלה המחיר ל70.50! כסעמק], ואנחנו ואדויסמן הגענו לרכבת. מישהו שאל אותנו אם הרכבת הזאת עוצרת בת"א ואמרנו לו שכן. הוא נראה כמו מישהו שהולך למיתופיה, אז שאלתי אותו אם הוא הולך למיתופיה, והוא אמר שכן. תפסנו ארבעה מקומות וקצת דיברתי איתו והיה נחמד, אבל הוא אמר "אני מרגיש לא קשור," ומיד זה עשה לי קישור לאיכסות. חוץ מזה הוא גם עולה לכתה י' וענבר אמרה שהוא נראה כמו "אלה שאת מביאה הביתה", למרות שבכלל לא חשבתי על זה. הפגנתי עוד מהטקט הידוע שלי כשהוא הלך למקום אחר ברכבת ומי שהוא חיכה להן הגיעו ואמרתי להן שהוא מחפש אותן [ואח"כ "היי, אני מכירה אותך! אני מכירה אותך? לא, אני לא מכירה אותך. לא משנה."].

ירדנו מהרכבת והלכנו לאכול דברים טובים. לא הייתי ממש רעבה.

הגענו למיתופיה! היה חם!

פגשנו בקאיה ורותם ועוד בנות שאינני זוכרת את שמן. לעזאזל. אני, קאיה ורותם ואח"כ גם נוף הלכנו להרצאה של גילי בר-הלל על "חיקויים" של הארי פוטר [ברשימה כלולים חיי קסם של דיאנה וין ג'ונס, נרניה ועוד משהו של ניל "האליל" גיימן]. היה ממש מצחיק.

מישהי רנדומלית: "יש משהו מאוד קסום ברכבות. את נכנסת לקרון ויודעת לאן תגיעי בסוף, אבל את לא יודעת איך את מגיעה לשם."
גב"ה: "כן, יש משהו במה שאת אומרת. ובאמת בעבר בטח רכבות נחשבו כמשהו מדהים."
לימור, בשקט: "אני לא בטוחה שהם חשבו שזה כל כך קסום בפולין של שנות השלושים."
["הגענו למחנה ריכוז. מדהים! "]

היו עוד דברים נחמדים כמו פארודיות על הארי פוטר ופלייר שמכריז: "If you liked Harry Potter, do we have the book for you- it's called the Bibel". והיה ממש מושקע עם המון דברים בתוכו. אחרי זה שיחקנו כמה משחקים של וואנס אפון אה טיים ואאור בא והציע לי קורנפלקס [יאמי!].

 ואז אני, גאיה [שהגיעה קודם] וקאיה הלכנו לקנות קאזו! ודברים טעימים. בסופו של דבר יצא שכל אחת קנתה שני קאזו [אבל גם המחיר שלהם עלה בשני שקלים מאז השבוע שעבר! לעזאזל, אני חושבת שאני אשמה בזה עם כל קניית הקאזו שלי] והיה כיף ושרנו המון שירים עד שהגענו חזרה למיתופיה וגם שם שרנו המון שירים עם אאור שחזר אלינו וניגן בחליל אירי והיה כיף. כל הזמן הרעשנו והפרענו למישהו והיינו צריכים לעבור מקום.


בשעה חמש אמור היה להיות המפגש של חומריו האפלים, אבל הסתבר שהקדימו אותו ולא ידעתי. הייתי שם כמה דקות ואז נכנסתי עם רותם להרצאה על ניתוח פרוידיאני של אליס. היה די נחמד, אבל המרצה הייתה אחת כזאת שמרצה באוניברסיטה, אז היה לה טון מיואש רוב הזמן וזה גרע מהחוויה.

אחרי זה אני ורותם הלכנו לקנות לי צ'יפס, שהיה שמנוני וטעים, ואז נכנסתי לראות את הסרט "מחסום כתיבה" [שמבחינת רעיון ותסריט היה די טוב, אבל העריכה והצילום היו קצת בעייתיים]. אחרי זה קיבלתי טלפון לחוץ מתהל שאומר שענבר אמר שהוא בדרך לבית שלה והתקשרתי לנזוף באידיוט. ואז הלכתי לרכבת- כדי לקצר עברתי על גשר מעל אחד הכבישים וזאת הייתה אחת החוויות המפחידות שעברתי, הייתי משוכנעת שהוא רועד. חיכיתי לרכבת ומתּי משעמום, כי לא הבאתי איתי שום חומר קריאה.

בסוף הגעתי הביתה, אפילו אמא הסיעה אותי מהתחנה [שזה נדיר], והיא אמרה שהיא ממש שמחה שחזרתי ולא נשארתי לישון בת"א [לא יודעת למה]. אז אכלתי ורציתי להתקלח, אבל לא היו מים אז הלכתי ישר לישון.

חצי שעה אחרי שהצלחתי להירדם, הטלפון שלי מצלצל.

שמעתי את הצד השני אומר, "היי, זה רוני. אפשר לדבר?"
והתחלתי לדבר על זה שאני לא יכולה לבוא למפגש שהיה היום, וכל מיני שטויות.
והוא אמר, "את אוהבת חומוס?"
"מתעבת אותו בכל ליבי. למה?"
"אוי, אז זה לא ילך בינינו."
[חושבת וגם אומרת: מה? לא ילך בינינו? אבל לא ניסינו כבר לפני שנתיים? ]

ואח"כ- "יש לי ווידוי."
"כן?"
"אני לא רוני."
"אלא?"
"רועי."
"אה."

אח"כ אמרתי שמשום מה אני לא לחוצה מזה שאני מדברת עם מישהו שאני לא מכירה, ואז הוא אמר שהוא נמצא מחוץ לבית שלי [ועשה את זה בטעות גם בצורה ממש משכנעת, כי הוא אמר שהוא מנסה למצוא שלט והוא לא מוצא, ואין שלט מול הבית שלי], ואפילו אמר את הכתובת שלי והכל, ואז אמרתי שעכשיו אני לחוצה. אחרי כמה דקות שניסיתי לגרום לו להגיד לי מי נתן לו את המספר שלי, הסתבר ש"לירוי" נתן לו אותו, ונזכרתי שיממה לפני זה נתתי לו את המספר שלי בדיוק בשביל שיציקו לי אנשים מהבסיס שלו [דווקא כשהוא ביקש זה נשמע תמים לא כמו שזה נשמע כשאני כותבת את זה, ואני מכירה אותו והכל, אז בסדר].

היו המון דיבורים משעשעים, וגם ליר צעק מדי פעם ברקע והיה משעשע. רועי ניסה לשכנע אותי לתת לו את מספר הבלוג של ליר, אבל לא זכרתי מהו. אני חושבת שבערך סיכמנו שאנחנו הולכים לראות את באטמן ביחד בקריון. אבל יכול להיות שלא.

בכל מקרה, נגמר השבוע ההזוי. ותיכף לימודים. לעזאזל. אם כי, אני לא אתנגד לקצת שיגרה.

21.4

   קמתי בשעה נורמלית יחסית [שבע וחצי] ונסעתי ברכבת לת"א. תיארתי לעצמי שאני אלך לאיבוד בדרך מתחנת הרכבת, אבל באופן מפתיע [בדיוק שניה אחרי שקיבלתי הוראות הגעה ממתן וגם מגיא פלאוט]- נתקלתי בגיל בדיוק שניה אחרי שיצאתי מהתחנה, באיזה מעבר חציה. אז הגענו ביחד, והיה כיף. הייתי קצת בהרשמה עד התדריך-מתנדבים, ואז עזרתי בהקמה. נגה התקשרה לשאול איפה אני ונתתי לה הוראות הגעה למתחם. אחרי שאני ואשד [אדם נחמד שלא הספקתי ממש להכיר במהלך הכנס] ציירנו על כמה קוביות בשביל צוות עיצוב, היא התקשרה אליי במצוקה מרחוב אשר היה מאוד קרוב למקום בו היינו. שלחתי אותו להביא אותה, בעודי מחכה וממשיכה לצייר.

   נגה הגיעה, וביליתי איתה את רוב היום. אין הרבה מה להגיד חוץ מזה שהיא ומתן פיתחו יריבות כמעט מיידית. המחזה היה משעשע אם כי מחריד מעט. איפשהו כאן יצאנו ללקט דברים בשביל גילי, והיינו אמורים להגיע לטמבור, אבל הוא היה סגור ["הטמבור סגור." "הטמבור סגור?!" "הטמבור סגור."], ובאסה. כשיצאנו למצוא לנו אוכל, אני והיא צילמנו כל דבר שלא זז פחות או יותר [וגם כמה דברים שכן זזו- אנשים שראו אותנו מצלמות וביקשו שנצלם אותם]. כשחזרנו לביגור התנחלנו עם האוכל בחדר ממוזג היטב [וכנראה הכי ממוזג בביגור הזה- נראה לי שזה היה לאומונד, לא?], ומה-שמו עם הזקן המוזר [נמרוד?] בא להציק לנו, ודיבר על זה שהוא לא זוכר את ביגור שעבר כי הוא לא ישן ו/או שתה. כשגילה שאני לא שותה [כי זה לא טעים], הוא החליט להסביר לי על כל שלושת סוגי הבירה. היה פשוט מרתק לשבת ולהקשיב לו במשך עשרים דקות, בזמן שנגה הייתה איפשהו עם מישהו שאני לא אדבר עליו.

"שמע, אני בטוחה שזה נושא מאוד מעניין...

אותך."

   בסופו של דבר היה משהו הזוי שאני לא זוכרת. נגה גררה אותי לסנטר, ובדרך לשם צילמנו עוד דברים משעשעים, ועוד אנשים ביקשו שנצלם אותם, ועישנו לי בפרצוף. בכניסה המאבטח דיבר בהמון אנגלית ונגה הצטרפה אליו והייתה כאילו כזה מגניבה בכלליות. הלכנו לחפש עטים בשבילה, אבל הכל היה סגור כי זאת הייתה שעה יחסית מאוחרת [שמונה וחצי? תשע? וחצי?]. פגשנו ידיד שלה, יותם, בפינת עישון, והיה לא כ"כ כיף בכלליות, כי זאת הייתה פינת עישון. בלה.

   בסופו של דבר עזבתי אותם, והלכתי בכיוון עזריאלי, לתחנת הרכבת [לא היה לי כח לחפש דרך אחרת, וחמישה שקלים הם חמישה שקלים]. הסתבר שמכונת הכרטיסים לא עבדה, והקופה הייתה סגורה, אז הייתי צריכה לעלות אשכרה לקניון ולחכות עד שכל הערסים ממפגש ישראבלוג יתנדפו להם. בסופו של דבר, בסביבות עשר וחצי, חיכיתי לרכבת שתגיע רק בעשרה לאחת עשרה. התקשרתי לבכות למתן שבבקשה תבוא לתחנת הרכבת, אני מפחדת ללכת לבד בלילה בדרום ת"א, בוהו. וחזרנו למתחם. הידד!

   ואז הלכנו לישון באותו חדר, וזה היה די נחמד עד שבשלוש לפנות בוקר בערך [אם אני זוכרת נכון] באו לפנות אותנו, כי אסור לישון בקומה העליונה [אויויוי] וגם, "קיווינו שאתם הסילברליפים". ווה.

22.4

   על אף שתכננו [במשך כל הפוסט, בדר"כ גוף ראשון רבים הוא אני ומתן] לקום בשעה הקרובה לשבע וחצי כדי לאכול נורמלי פעם אחרונה, שעות השינה החליטו ששש [האהא] וחצי יהיה אפילו טוב יותר! כוסעמק. קמתי, התארגנתי, עזרתי קצת בארגון של דברים [מה בדיוק? אני לא אמורה לזכור דברים כאלה?], ובסופו של דבר יצאנו אל העזריאלי, בחום, ברמזורים, בת"א [מן הסתם, רק מדגישה], ברגל. שזה היה בסדר, נו. אני ילדה קטנה. בכל מקרה, אכלנו בדבר הזה של יטבתה. טוסטים ממצה בריי. שזה היה די מגניב, אם כי תמוה. טוסט ממצה בריי? WTF. כמובן שלא סיימתי את האוכל שלי, כי אני אישה. ג'יזס.

   לא תוכנן לי דבר עד השעה שתיים בצהריים, אז בעיקר ישבתי בחדר תיקים [ותודה לכל אנשי הסגל שראו אותי יושבת על השולחן הזה ולא סילקו אותי], עד שענבר החליט שאני אהיה הנספחת הרשמית שלו, והוסף [רשמית, כמובן] לתג שלי "ב. ענבר", והסתובבתי איתו [גם עם ענבר וגם עם התג] בעליצות בכל רחבי המתחם, ממלאת בקבוקים ומדליקה מזגנים, ועושה כל מיני דברים שלא ממש מצריכים מאמץ, אבל משמחת אנשים בזה שהייתי מקסימה וחמודה ["וצנועה..."] ושמחת לבב וכו', עד שהייתי צריכה ללכת למשחק- "מיתוס: לעולם בעקבות השמש".

   לא הייתי בדמות ממש. המשחק היה נחמד מאוד, אבל השיטה תמוהה. ולא הייתי יצירתית במיוחד, בעיקר בהתחשב בעובדה שזאת הייתה שיטה שצריך לתאר דברים, ואני פשוט זרקתי דברים על אנשים בעיקר. מילא. היה נחמד. אח"כ סיימתי מוקדם יותר ממתי שהייתי אמורה לסיים, אז הלכתי להיות עוד קצת "ב. ענבר". ואז לא-עליתי למשמרת קופות, כי היה אירוע פתיחה חמוד [ואלון סנדלר כל הזמן התלונן על זה ש"זה היה בפאה החמישית" או משהו בסגנון] בהחלט.

   ואז עליתי למשמרת, והיה די משעמם להחריד, כי בערב כמעט אף אחד לא נרשם לשום דבר. כמה אנשים הזמינו אוכל מלמון-גראס, אז הצטרפתי להזמנה. האורז היה לא משהו, הצלחתי לאכול רק חצי ממה שהיה שם [לא שהיה שם ממש מעט, אבל מילא], ונתתי את זה למישהו, לא זוכרת מי, בחדר תיקים. סביר להניח שליע"ם. את שאר הזמן [אחרי עשר] ביליתי בחדר התיקים שוב, והיה די כיף, שם היה #1 [אני אחזור לזה], ופגשתי המון אנשים חדשים והיה מצחיק.

   ו...לישון. #1 נגרר לחדר שבו ישנתי, משום מה, אבל מילא. היה משעשע עד מאוד.

23.4

   קמתי וכו'. שוב מוקדם מדי. הייתי קצת בהרשמה עד התדריך, #2. הלכתי לתדריך של הממלכה, שהיה מבלבל מעט, לא יודעת למה. #3 וקצת #4 [באמת, אני סופרת את זה רק כדי להזכיר לעצמי]. המשחקים התחילו והייתי קצת אבודה. מזל שהיו המון נאפסים שעזרו לי ["ואז, פתאום, אתם רואים שעומד על הענף של העץ, אה... נסיך פיראטים! כן!" "יאררר!" "מה עושה נסיך פיראטים ביער?" "אה, נו, יש פה נהרות. כן. זה פיראט נהרות."]. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לסיים את כל הדבר הזה, והסוף היה מצחיק [כל מנחה/נאפס/מנהל ממלכה שיחק חלק של דרקון והיינו צריכים לפגוע בהם], אבל קצת רעוע וכל זה.

   וכאן יש לי חורים בזכרון. רוב הזמן פשוט הסתובבתי עם ענבר ודיברנו שטויות. נכנסנו לחדר סגל, והוא וגיא התעסקו עם הקשר ועצבנו את כל שאר הסגל עם צפצופים וכאלה, מה שהיה מגוחך כ"כ שפשוט חייבים לצחוק. #5, אבל בצורה מוזרה משהו. וגם יש לו עיניים די מפחידות. אני וענבר הלכנו לדוכן של טקטיקה לבדוק אם יש להם את once upon a time, אבל נגמר להם, והם אמרו שאפשר לקנות באינטרנט ["הא. כלומר, לא." "זה לא היה נחמד." "אופס."]. היה חם. אחרי כמה זמן ענבר הזכיר לי שיכולתי ללכת לדוכן השני [של הקוביה אאל"ט], והבנתי שהוא צודק, וזה היה די מטומטם מצידי. בכל מקרה, קניתי וקיבצתי אנשים שישחקו איתי, והיה כיף למדי.

   "אז, את מאוד מחוזרת היום."

"אני יודעת." *מגחכת*

"נו, כמה?"

"ארבעה? לא, חמישה."

   איפשהו כאן, בחוֹר בזכרון, נכנס #6 ו-#7. אבל אני לא זוכרת. כלום. זה לא יכול להיות סימן טוב.

   אבישי בא ומביא לי סנדמן. תודה ^^

   נכנסתי למשחק של מתן- "משתלטים [פאק, אתם יודעים כמה זמן לקח לי להקליד את המילה הזאת כמו שצריך?] על האינטרנט", שהיה על פקאצה, ערס, פריק, חנון, פינקי והמוח שמנסים להשתלט על העולם האינטרנטי. אני מצטערת על שלא הייתי דמות חלק עצום מהזמן ועל שהמשחק יצא משליטה. אבל היה מצחיק. והזוי. אז, דברים מצחיקים:

• פינקי מתנגש במכונת משקאות וממשיך ללכת באותו כיוון. מדבר איתה והיא מבינה אותו.
• "יש פה הרבה קבלים."
  "היה לי, כאילו, חבר שקראו לו קָבַּל..."
  "הוא אהב מוצרי סיליקון?"
  *מסתכלת למטה* "כן."
• מתקפת חבר כוסון. "במילא היא זורקת חבר כוסון פעם בשבועיים, אז למה שלא תזרוק אותו על מישהו?"
• "אני כשלון."
• "מעניין כמה אני אקבל, אחת או שתיים?" *מגלגל* "שתיים. יופי."
• חישוב שיפוע האף של פינקי- הולך ישר עד שבוהה בתקרה.
• "תם זמננו, אתם מנצחים את הפוקימונים."
• פינקי מתגלגל- שולחן בתור פרופ לפינקי.
• שואב אבק מגליטרים ששואב את החיפושית של "באג".
• "אני שוחה בים."
  "אני שוחַה בפינקי."
  "Okaaaaay..."
• "אתם על חוף ים, שותים ספרייט..."
  "איך בקבוק קולה יכול לשתות ספרייט?"
  "נשמע כאילו יכולות להיות לזה השפעות הרסניות."
• "אני לובשת חולצה צהובה זרחנית."
  "אוקיי, גלגלי."
  *מגלגלת* "20."
  "טוב, את... מצליחה."
• "אני נכשל."
  "יש טעם לגלגל בכלל?"
• להוציא ארנב מהפקק.
• התקפת מידע לא רלוונטי.
• התקפת מידע רלוונטי אם כי משמים.
• "אתה שובר את הצוואר."
• "אתה נכשל. אתה מתחמם עד שכל הגזים שלך יוצאים."
  "איכס."
• "אני מוציא סכין ודוקר אותו."
  "יופי, לא יכולת לחשוב על זה קודם?"
• "אני מנסה להציל את ההיגיון שלי."
  "נכשלת. כל השאר תעלו עשר נקודות היגיון."
  "יששש! ציון חיובי!"
• פקאצה של סביון לעומת פקאצה של שוק הכרמל.
  "תיזהרי, את מתחילה להתקרב לשוק ראש העין."
• "זורט."
  "...שאינו זורט."
• "תבחרו מספר."
  "140."
  "אתם נלחמים ב... אבוי, טבלה."
• "כולם מתים חוץ מהפקאצה והפריק."
  "מ... מה? ניצחנו!"
• "תנו לי שניה לא לחשוב על זה."

[אם אתה זוכר עוד משהו כשאתה קורא את זה, אתה מוזמן להוסיף עוד.]

   כשיוצאים מהמשחק, "טוב, אני לא אישן הלילה. אבל אני מניח שזה לא משנה בכלל, כי אני אינסומני."

"כן."

 ...

"וואו, את בערך הבנאדם הראשון שלא שואל אותי מה זה אומר."

   מתן מתייבש/מתרעב, קלרה מגייסת אותי ללכת להאכיל אותו, בסוף הוא אוכל חצי ארטיק. יופי.

   הולכת לישון, מתן בחדר סגל [בוגד], המזגן מקפיא. מישהו נחמד מהצוות לינה עושה לי מסאז' נהדר. לישוןלישוןלישון.

24.4

   מתעוררת למשמרת הרשמה. פוגשת בגלעד [בקבוק קולה, הפריק מהמשחק, בערך רק מהבוקר ידעתי את השם שלו] בתור לחדר תיקים [לא שיש לו תיק או משהו] הוא נשאר איתי כל המשמרת. ["אז..."] 

   בדרך למשמרת:
ענבר: *מחייך חיוך גדול* "שמונה!"

לימור: *מבולבלת* "מה? לא."

*חוזרת אחורה לדלת של חדר סגל.*

"עוד לא, בכל מקרה."

*אחרי כמה דקות*

"סביר להניח ששמונה."

"ידעתי! הא!"

*אחרי הרבה זמן*

"נו, צריך למצוא לך תשע."

"מה?! עוד לא סיימתי עם שמונה."

שמונה: "WTF?"

"עזוב."

   הולכת לאירוע מתנדבים, מיץ פטל, פירוק. סוחבת שולחנות עם ענבר והוא צוחק עליי ["את כזאת slut. אני צריך להשיג לך תשע." "אני לא צריכה תשע. אין לי זמן לתשע. שמונה זה מספר מתאים. ביגור שמונה וזה, אתה יודע."].

   כיף ונחמד. לא יודעת. אורלב מגיעה, טל מגיע, ברווז מגיע. עוזרת עוד עם שולחנות.
"גופרים סוחבים שולחן.
גופרים מגלים שהם סחבו את השולחן לבניין הלא נכון.
גופרים חוזרים עם שולחן."

   משחקים once upon a time, לא נותנים לי לדבר, כל הזמן מפריעים לי לחשוב. עוד משחק. הולכים לאירוע סיום, אבל הוא לא ממש משהו. מתן קונה חרב לארפים [הידד!]. יוצאים החוצה ועושים הרבה כלום. שני אנשים מהשכונה באים לבדוק מה זה פה, ומסבירים להם על מ"ת. משעשע. אני ואורלב הולכות לאנשהו, מפרקים את חדר תיקים, מוצאת פתק שכתוב עליו בגדול "ב", מדביקה על הכתף. מתנהגת באי-כיפיות. כ"כ. עייפה. יש אפטר ביגור ["מסיביגור"], ומשעשע. ידי ברל'ה ["אתה מכניס את היד הראשונה, ואז אתה לא יכול להכניס את השניה, אז את הראשונה צריך להכניס עד הסוף ואז-"], עוד once upon a time ["אינטראפט!" *מרימה לבנה* "נופלת עליכם לבנה."], הפעם עם חבילת הרחבה []. אבל בכל זאת אחרי שהכל נגמר וממשיכים לפרק ואני צריכה להחליט אם אני ישנה אצל אורלב אני מתנהגת ממש בחוסר החלטיות תשוש של שתיים בלילה. בסוף מחליטה ללכת לאורלב, אבל עדיין תשושה ומתנהגת לא משהו. המקלחת הייתה טובה. ישר נרדמתי [לא במקלחת, במיטה].

   בבוקר רציתי לנסוע עם שחר וטלי, אבל בסוף הספקתי לרכבת לפני, אז לא וויתרתי על זה. חבל, אבל מילא. מגיעה הביתה עם עיכובים בדרך [אמא ואני לוקחות את גלעד מחבר], וכמובן שאני לא ישנה. הו, לא.

אבל על זה נדבר בפוסט הבא, אני חושבת.

עוד דברים ששכחתי:

• מתן הזמני- מתן נתן לי את התג שלו רוב הזמן, כי היה כתוב עליו "נסיך הממלכה".
• "שאינו קריטי".
• גבולי.

נגמר לי האייקון.

היה הרבה יותר קצר הפעם.

27.9

בערב נסעתי לשר וישנתי אצלה. הראיתי לה כל מיני שטויות באינטרנט.

יש לה ככה- <-> מנגה. המון. באמת.

ואמא שלה מגניבה ממש.

28.9

אני ושר הלכנו לתדרוך המתנדבים [למרות שהיא כבר הלכה שבוע לפני], והקשבנו למיקי צועק ולעדו סתם מדבר, וזה היה ממש משעשע. רציתי להישאר לשטות עם הקופות ולהוסיף לי עוד משמרות, אבל היו המון אנשים, אז וויתרתי. אנשים שהיו- קאיה, גיל, מתן, ואנשים לא חשובים.

שר ואני הלכנו לעזור לגיא האחמ"ת [אותו אחד מביגור] לקנות דברים להקמה. חיפשנו דבר הנקרא חוט בלאי [שיצביע מי שיש לו מושג מה זה, או שבכלל שמע את המינוח הזה], וגם "חוט שחור לתליית ציליות", שמסיבה לא מובנת לא מצאנו [נו, באמת...]. וגם הרבה-הרבה-הרבה-הרבה כוסות. המון [קנינו 11 חבילות, כדי שגם הוא יקח אחת :P]. ואז חזרנו. והלכנו שוב. וחזרנו. והלכנו וחוזר חלילה. אני רצינית.

ועוד בכפכפים.

"מי, לכל הרוחות, שולח בניאדם לקנות דברים ביום שישי בצהריים?"

הלכנו לבניין עירוני א' וסחבנו שולחנות בשביל להרכיב את חדר התיקים. הם היו כבדים מאוד, מאוד. גיא נתן לי להדביק אותם בדאקט-טייפ, ואח"כ באזיקונים [מה שהצעתי קודם, אבל הוא לא חשב שזה יחזיק]. שניהם נגמרו. עד יום שבת בערב לא היו אזיקונים על כל השולחנות. ממש פחדתי להיות שם.

29.9

לא זוכרת מתי קמתי, אבל בכל מקרה הגענו בסביבות שלוש בצהריים לאייקון- התכוונו להגיע ב-12 ולעזור, אבל לא היה לנו כוח. היה חם. לא זוכרת מה קרה בכלל. הלכתי עם גאיה וגלי וברית ואיילת וחברות לאירוע הפתיחה, והוא היה ממש מגניב [היפופוטם הנחו אותו!], וזה. מתן ממש התעצבן עלי שלא ישבתי לידו, אבל היו המון אנשים שרציתי לשבת לידם, אז בסוף הוא עבר לידי [זוכר?]. נמ.

למה אני לא זוכרת כלום מיום שבת? זה כזה מוזר Oם

30.9

לשר הייתה משמרת ב830, אז קמנו יחסית מוקדם, וכשהיא עלתה, אני חיפשתי אנשים מעניינים.

בשעה קצת-לפני-עשר שירסקי, גל ועוד מישהו הגיעו, ורצו לקנות כרטיס להרצאה כלשהי, אך אבוי- היא בוטלה [הפתעה!]. הלכנו להקרנות פרקים של באפי [^^], ובאמצע עומף צלצל אז יצאתי כבר וזהו. בלעכס. נכנסנו [אני, שירסקי וכו'] להרצאה על השבת הקסם לפרסומות, שיכולה הייתה להיות מאד מעניינת, אבל הרגישה מעט כמו שיעור היסטוריה. אז באסה. אחרי זה שירסקי רצתה ללכת לאכול, אז הלכנו לשניצל יוגי עם כולם [שירסקי ושות' + עומף ושות'], ושירסקי קצת נזנחה על ידי, אז התבאסתי אח"כ. קרוב לוודאי שהסתובבתי הרבה עם עומף, ניסיתי לשדל אותו לנגן איתי, וזה. בסוף ניגנּו ביחד, וזה היה מאכזב. לא אוהבת לנגן בכנסים. היו אנשים עם משחק שולחן כלשהו שקשור לערפדים, וניסינו להבין את ההוראות, אבל לא הצלחנו והתייאשתי. הלכתי לצד אחר של האשכול, ופגשתי באבישי, שהשאיל לי גלימה אדומה [שהתאימה להפליא לחצאית האדומה והנעליים האדומות שלי]. ירדתי למטה, והאישה בדוכן של האיפור ציירה לי פרפר ליד העין [הוא היה מושי-מושלם ^^], והסתובבתי בתור מלכת הפיראטים במשך כל היום [למרות שכולם חשבו שהתחפשתי לכיפה אדומה, באופן מפתיע]. היה נחמד, היה מגניב, פגשתי אנשים, הייתה משמרת [אליה באתי מוקדם בשעה, פחות או יותר]. כיף כיף כיף.

לא יודעת מה להגיד על המשמרת. היא נמשכה עד 200, והייתה הזויה עד מאוד. יאפ. טלצ מגניבה. זהו.

"לכי לישון." "אני לא עייפה." "לכי לישון!" "אבל אני לא עייפה!" "טוב, אל תלכי לישון."

...

כעבור עשר דקות: "אני הולכת לישון."

ראוי לציון שאלה היו חמש שעות נפלאות של שינה.

ושהרצפה בעירוני א' יותר נוחה מהמיטה שלי.

1.10

המשכתי להסתובב עם החצאית והגלימה [את הפרפר מחקתי בלילה, כי הוא נמרח בלי ששמתי לב, איכשהו], והיה שוב נחמד. הלכתי ביחד עם לא-זוכרת-מי [מגיע לי ללכת לגיהנום] לראות את הוגפאת'ר [לאחר מכן הסתבר שגם עכברברת הלכה, ושלא ידעתי מזה. כל אייקון בכלל לא התראינו, למרות שהתכוונּו]. שלוש. פאקינ'. שעות. גאד. בחצי השעה הראשונה גנבתי לי הפסקות שינה [רצפה-רצפה, אבל בכל זאת, חמש שעות]- מה שהיה מאוד נוח, בגלל האולם המוחשך והבריטים המדברים בקול רך ["ששש! אל תעירו את הילדה."] אחד אל השני. לא פספסתי את החלקים החשובים, כנראה רק את אלה שנחתכו כשעברו להיות סרט [=שלושתרבעי שעה פחות מהמיני-סדרה, שזה מה שהוקרן. הסרט נתקע במכס...], אז הכל לטובה.

הייתה לי משמרת ממש נזק של סדרנות באחד האולמות [הספקתי לראות בה הרצאה די מעניינת אך מאוד קצרה על סינדרלה בקולנוע, עוד פאנל משמים (עם הערות משעשעות מדי פעם) על הוצאות לאור, וחצי שעה של משהו אחר]. בחמש השעות הראשונות [אעעעע], מישהו ישב שם איתי [מה הוא היה? איזשהו סוג של סגל, לא בטוחה בדיוק. בכל מקרה, הוא היה אחראי עליי], וכמובן שבחצי השעה האחרונה, בדיוק כשהוא עזב אותי, קרו כל הצרות: להרצאה האחרונה היו חסרים שבעה כסאות, היה צריך להביא בקבוק מים למרצה, לא מצאתי את גיא, וגם כל הגופרים נעלמו. בלית ברירה [לא היה אף אחד מהסגל באשכול] נאלצתי לבקש מגרייף עזרה. הוא היה גרייף. אין צורך להוסיף [אלא אם כן, אתם לא מכירים את גרייף, משמע אתם לא מתנדבים וזה לא רלוונטי לגביכם כ"כ]. אני מניחה שלהתנדב באייקון זה לא מה שזה עד שגרייף לא מתנהג אליכם לא יפה [וואו, כמה שלילה]. הייתי בהיסטריה. בסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום [פחחח].

הלכתי ביחד עם קאיה לראות את חותכי ורידים: סיפור אהבה. הרשמים שלי מהסרט: מעולה, מעולה, מעולה [למי שלא יודע, זה סרט אינדי אמריקאי המבוסס על "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת]. ממש אהבתי את הסרט, הוא היה מצוין. בסוף הסרט, עלו המפיקים על הבמה ונעמי וינר שאלה אותם שאלות, ואז נתנה לקהל לשאול שאלות. כמה פעמים היא הסתכלה עלי כשהצבעתי ובכל זאת לא בחרה בי. בסופו של דבר בחרה בי. נעמדתי, רועדת, והתחלתי לגמגם,

"Umm... Uh, I know it's a bit of nitpicking, but... how did the dog get there?"

הקהל פרץ בצחוק. התיישבתי ונשמתי. היה הסבר, אבל נו, אתם צריכים לראות את הסרט/לקרוא את הספר/שניהם.

כיף גדול.

2.9

עוד משמרת בחדר התיקים. בשעה 1500 הלכתי לאירוע המתנדבים ואכלתי הרבה במבה וביסלי ["wanna play sea food?" לא, לא קשור לכלום, סתם נזכרתי בבדיחה הזאת עכשיו], ולבסוף קיבלנו סימניות משעשעות ביותר. ולא חולצות צוות. כס.

לא קיבלתי כרטיסים לכלום. כלום, כלום, כלום. אחרי שהייתה ההצגה האחרונה של המוזיקאים מברמן מסתבר שעדו ומיקי עמדו מחוץ לבצ"א ונתנו למתנדבים להכנס. כס.

הסתובבתי די הרבה זמן עם אֶשֶד ["לוֹל!"], שמחר יש לו יומולדת, והלכנו לארומה והוא שתה קפה [בלעכס], והייתי צריכה ללכת לקבל החזרי נסיעות [*צחוק מרושע*], מה שהיום הסתבר לי שעזר מאוד, כי חזרתי הביתה עם סה"כ עשרה שקלים. הלכתי לאן שקאיה, איילת, ברית ועוד אנשים אני מניחה ישבו, ושיחקתי איתן Once upon a time [אני מתה על המשחק הזה ^^], והיה ממש מצחיק. באו מהמשחקיה וראיינו אותנו כששיחקנו, והיה ממש מגניב. אח"כ קאיה הלכה להרצאה ובערך כולם נטשו אותי. אבישי ואני שיחקנו Thud! במשך המון זמן [הפסדתי עם הטרולים ><], עד לבסוף נקטתי במהלך בוגר, העפתי את כל השחקנים מהלוח והכרזתי בשמחה, "היי, ניצחתי!" אבישי הסכים שזה היה מאוד בוגר.

חיפשנו אנשים. לבסוף מצאנו את פלג [שפגשתי כבר ביום ראשון, ושמעתי חלקים קטנים מהסיפורים שלו], שסיפר [במשך הערב שידלתי אותו] על על הניסויים שלו שלא הלכו ממש טוב [כימיה שהתפוצצה לו בפרצוף, ליטרלי]. מספר סיפורים נהדר- עד שעה אחת עשרה בערך אני, הוא ועוד חבר שלו שאיני זוכרת את שמו [נו, באמת, כמה פעמים כבר שמעתי את השם?] סיפרנו סיפורים משעשעים [מפי: סיפור המקרר, סיפור הצנצנת השבורה, סיפור הגלגיליות וסיפור הדלתות]* אחד לשני והיה כיף. בסוף ננטשתי, וצפיתי באנשים ששיחקו בשחמט משולש [OMG :O]. היה מגניב. דיברתי עם עוד אנשים. בגלל זה אני אוהבת אייקון.

שר ואני הלכנו לעבר הסינמטק, ואני [עדיין עם הגלימה] רכנתי לחבק את טל, שישב על המדרגות. מישהו התלהב מאיך שזה נראה וצילם אותנו [OO]. היה משעשע. הם תכננו לעשות מסיבה לא של מה שהיה [היה סוף אייקון או משהו], אבל בדיוק היינו צריכות ללכת, אז באסה וזה. בבית של שר, הראיתי לה קליפים של Lemon Demon [|מאוהב|] ואני לא בטוחה מה בדיוק הייתה התגובה שלה, שתינו היינו עייפות מדי.

3.9

קמתי. יצאתי. לקחתי איתי את השק"ש של שר לסינמטק. הגעתי.

היה ריק OO

חמוד ושאנה הגיעו, ועדיין היה ריק. פספסתי את ההרצאה של זיו קיטרו [*בכי*], אבל אח"כ הבת התינוקת שלו קיבלה סכין קצבים מפחידה [מפלסטיק], והם הצטלמו כשהיא מאיימת לשסף את גרונו. גאון קטנה של אבא.

שאנה הלכה. אני וחמוד הסתובבנו קצת בין הסינמטק לאשכול, ולא היה כלום. הלכנו לעזריאלי.

"חמוד?"
"כן...?"
"המ, זוכרת ביומולדת שלי, שהיה אחד שלא הכרת? כזה עם שיער מוזר?"
*לא זוכרת**מזכירה לה* "אה, ד"א?"

"כן."
"מה איתו?"
"אני סוגשל רוצה אותו."
"אוה."

לאחר מחשבה רבה [נכנסתי לדילמה קורעת לב, אני רצינית, אפילו בכיתי. לא שזה אומר הרבה, though], החלטתי לחזור לחיפה מוקדם מהמתוכנן [היו הרבה מאוד סיבוכים עם עניין השינה. הייתי צריכה גם לבטל משמרת וזה ביאס אותי מאוד]. אז זה מה שעשיתי.

בדרך ברכבת נסעתי עם חֵרות, ודיברנו על כל מיני שטויות והיה ממש כיף. הנסיעה עברה חלק, פחות-או-יותר.

אני עייפה, כ"כ עייפה.

*סיפור המקרר:

כשהייתי קטנה, היה לנו מקרר גדול, ישן ומרובע. בכל פעם שעמדתי תחת גובהו האדיר, הרגשתי כמו שמרגישים כאשר מסתכלים על  המגדל העגול מהגג של עזריאלי. יראה. הייתה משוכנעת שהוא הולך ליפול עליי. משום כך, בכל פעם שהפחד הזה עלה בי, הייתי זזה מטר הצידה. כשזה קרה, עברה לי מחשבה בראש: "אומייגד, מה אם הוא יצא עכשיו מהכוך המוזר שלו וייפול עלי?" אז הייתי רצה את כל המדרגות לקומה העליונה [=שני גרמי מדרגות], ומדמיינת, כמובן, שהוא עולה במדרגות רק כדי ליפול עליי.

סיפור הצנצנת השבורה: כשהייתי בערך בת שבע, נשברה צנצנת בקומה התחתונה של הבית שלי. אני, שלא ידעתי, או חשבתי שניקו אותה, או לא היה אכפת לי מהעניין, הלכתי על המקום בשביל להגיע למשהו. לאחר כחצי הרגשתי גירוד בכף הרגל שלי, וכשהרמתיה, גיליתי ריבוע זכוכית שטוח קבור בעורי. אאוץ'.

סיפור הגלגיליות: הכינו את עצמכם נפשית.

כשהייתי בכתה ה', נשארתי בבית יום אחד [היה חופש, אני מניחה], והחלטתי לצאת לרכב על הגלגיליות שלי [כאלה עם שני גלגלים מקדימה ושניים מאחורה- מאוד כבד]. אז שמתי אותן על שולחן האוכל [שהגיע לי אז בערך עד לגובה החזה], ושמתי גרביים. יד אחת שזזה בכיוון, מהירות ותנופה לא נכונים, והנה נופלת אחת על הרגל שלי.

זה היה כ"כ חזק, שעפה לי ציפורן מאחת האצבעות- חצי דקה אחרי ששמתי אותה בגיגית מלאה מים, הם הפכו להיות אדומים. באמת.

סיפור הדלתות:

זה לא באמת סיפור- יש לי ג'ינקס על דלתות. אם אני נכנסת בדלת מסוג הדלתות עם הידית הגדולה שלא מסתובבת, אני אנסה לפתוח אותה בכיוון הלא נכון. כשאצא, אנסה לפתוח אותה בדיוק באותו כיוון שניסיתי קודם, ושוב אכשל; אם אני פותחת דלתות עם ידיות מסתובבות ארוכות לכיוונו, הידית תיכנס אל תוך הפנימה של המרפק שלי [צריך למצוא לזה תיאור פחות עילג]; כל הדלתות שנפתחות לכיווני נדפקות לי ברגל, וכו'.

טוב.

ליל מנוחה וחלום,

כבר מאוחר ומחר נקום ונראה-

איך שמגיע היום בסוף כל לילה.

טוב,

חושך נפל על הרחוב,

רק הירח משאיר את אורו הצהוב...

צרצר מצרצר צרצורו שם,

לילה טוב...

"אני חושבת שאת השעות שישנתי אפשר לספור על האצבעות של כף יד אחת."
"גם אני, אם יש לך שש אצבעות."

"טוב, יש לנו זוכֶה."
"או זוכָה."
"לא."

"ככה, בכזאת פשטות, חסכנו חצי מהכמות שבה אנחנו משתמשים בדר"כ! שזה פי שניים מהחצי!"

[email protected] (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת:

ברווז בצנצנת [Boo!]. אומר/ת:

[email protected] (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת:

ברווז בצנצנת [Boo!]. אומר/ת:

[email protected] (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת:

ברווז בצנצנת [Boo!]. אומר/ת:

[email protected] (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת:

ברווז בצנצנת [Boo!]. אומר/ת:

• אנשים חדשים זה שייני.
• הפקת המקור היא שייני.
• העובדה שברווזון לא מתחמק ממני יותר היא שייני [למרות שאני עדיין טיפה מרחמת עליו].
• פראצ'טיסט חדש, שבמקרה הטוב בן עשרים [סטודנט] ונמצא איתי בערך רוב הזמן בכנס- זה מוזר לגמרי [אך לא מטריד מדי].
• רמי חיבק אותי. וואט ד'ה פאק.
• חלילנים זה שייני.
• בא לי קרמבו. יש למישהו קרמבו?

[אחד לכל יום.]

26.3

היה זה יום שני. קמתי לי בבוקר, להתארגן לביגור, מאחר שתדריך המתנדבים היה באותו היום, ואסור היה לי לפספס אותו. לאחר חילופי דברים רבים עם אבא, הוחלט שאני לוקחת את יהוני איתי ברכבת, ושהוא יורד עם התיק הגדול שלי בחיפה [טעות גדולה]. אחרי שירדתי בתחנת ת"א מרכז, פניתי לחיפוש אחר קו 166, שידעתי שנמצא שם. לקח לי חצי שעה רק לחשוב על לחצות את הכביש. אחרי חצי שעה בא האוטובוס, ואחרי עוד חצי שעה בערך, הוא הגיע לעין גנים [רחוב בו הייתי צריכה לרדת]. בדרך, התקשר רובין, כדי להודיע לי על שיחה מצחיקה שהייתה לו:
"הלו?"
"הלו, איפה את?"

"בוורשה."

סיפור אמיתי. בכל מקרה, ירדתי בעין גנים [יש שתי תחנות, וירדתי בשנייה ובקרובה יותר, מסתבר], ושאלתי אנשים אם הם יודעים איפה זה "כפר הנוער גן ונוף". לא ידעו. התקשרתי לטל לשאול איפה המקום נמצא. תגובתו: "אל תמותי. שרעבי 3." פניתי לשאול את האנשים ההולכים ברחוב אם הם יודעים איפה רחוב זה. הם לא ידעו, חוץ מאשה שאמרה שזה בטח ליד מחנה יהודה [פניה לרחוב שהייתה ממש ליד]. אמרתי לה תודה, והתחלתי ללכת לאורך הרחוב ולשאול אנשים אם הם יודעים איפה שרעבי. לא ידעו.

אחרי רבע שעה שמתי לב לַמפה. [לא התרחקתי הרבה מהפניה.]

הגעתי לשם עוד בשעות האור [רואים כמה מוקדם, לכל הרוחות, הגעתי?], ותהיתי איפה כולם נמצאים. אחרי כרבע שעה ראיתי גם אותם, בזיהוי של מישהו שלבש חולצה של ביגור 5. לא היה כמעט מה לעשות, ופגשתי את שחר, ט'ניק ממשגב שהכרתי מביגור קודם ואנימה-קון. ליע"ם [שם אמיתי, ככל שאני יודעת] הפנה אותנו לספור דשא ["גם את השבורים?" "לא, השבורים לא נחשבים."], ואני פניתי להכיר אנשים.

ובכן, אנשים שהכרתי:

מתן: איש משעשע, שטרח לציין מספר פעמים במהלך הכנס כמה שאני צעירה. לקח לי לפחות יום לזכור את השם שלו.

ענבר: בנאדם נחמד במיוחד שהכין הרבה תה בזמן הכנס. אין לי הרבה מה להגיד עליו.

גיא: א. א. חדר תיקים. התפלא לגלות שאנחנו גרים קרוב אחד לשני.

גיא [כן, אחד אחר. תתפלאו לגלות כמה שמות כפולים היו]: האחמ"ש. איש חמוד לחלוטין, שנתן לי הרבה אסימוני ביגור.

אלון: התעקש שיקראו לו א. חדר תיקים. Doable לחלוטין וללא כל ספק.

ליע"ם [לא יֵדע עוד מלחמה]: עד היום אני לא יודעת מה היה התפקיד שלו בסגל.

נעמה: האחמש"ית. מותק של בנאדם.

ג'ינג'ית שאינני זוכרת את שמה: נו, זהו. מציירת יפה.

מיראל: המכינה של הסימניות. נראה לי שככה קוראים לה.

רמי: האיש של הכפתורים, הסטיקרים והחולצות, פנדה/14. הִרבה להיות מטריד [כמו שרק בגירי ביגור יכולים] אם כי משעשע.

היו גם אנשים שכבר הכרתי, כמו שחר ומיכל [וליאת, אבל לא הכרתי אותה קודם אישית]. בטוח היו עוד אנשים, אבל אני לא זוכרת אותם.

אחרי התדריך ["עכשיו אתם לוחצים על 'הפק כרטיס'..." "זה לא 'הנפק'?" "לא. אוי, שיט, מה זה עשה?" "תארו לעצמכם, המחשבים מתקלקלים עוד לפני שהכנס התחיל."], ניסיתי למצוא את דרכי החוצה, בכוונה לחזור לחיפה.

לא היו אוטובוסים. לא היה תיק [רואים מה אמרתי בפסקה הראשונה?]. נשארתי לישון בביגור.

מאוחר יותר ממתי שהחלטתי להישאר לישון שם, הגיעה מישהי [אני חושבת שקוראים לה מיראל, אבל לא בטוחה בזה עד היום] עם הרבה סימניות מצחיקות במיוחד, ועזרתי לה להדביק עליהן מגנטים [ולהוריד מסימניות ישנות, כי לא היו לה הרבה מגנטים בנמצא]. קניתי שלוש סימניות ["Have you hugged your dragon today?", "Carpe DM- seize the Dungeon Master" ו"Outside of a dog, a book is your best friend, and inside of a dog it's too dark to read"], ובשלב מסוים רמי הגיע [מוסיקה דרמטית (טוב, לא ממש)]. הוא היה משעשע, ונטה לרדת הרבה מאוד על מתן. מתן לקח קשה. כשנתתי לו דפים מהפנקס שלי, הוא החליט להקריא בקול רם את כל הדברים שכתבתי [למזלי, זה לא היה הפנקס עם הדברים האישיים, אלא הרוב היה רק ציטוטים], למרות מחאותיי. חלק הוא לא הקריא, מה שגרר את מתן להתעצבן עוד יותר ולרצות גם הוא לקרוא אותם.

הסתבר למיראל שגם היא נתקעה שם, והיא נשארה איתנו. גם גיל בא.

התבדחנו הרבה מאוד, וגם ישבתי עטופה בגיל. זה היה נוח להפליא [לא יותר מזה].

מתוך הלילה בחדר התיקים:

"בואו נזמין פיצה."

-אחרי שלושת-רבעי שעה שניסינו להשיג פיצרייה פתוחה ["בובובו, אנחנו כשרים..."]-

רמי: "בואו נזמין מדון פדרו."

גיל: "זה נשמע כמו סאן פדרו. זה סם שגורם לך זקפה [עם פ' רפה הוא אמר את זה, משום מה] של שלושה ימים."

לימור: "אומרים זקפּה."

מתן, עם מבט ערמומי: "איך את יודעת...?"
לימור: "זה בגד-כפת."
מתן: "אוה..."

"תראו את הבני אזולאי הזה- הוא כתב את השם שלו מתחת למיטה העליונה [חדר התיקים היה באחד מחדרי השינה של הפנימייה] עשר פעמים. ויש פה גם פרצוף של ערבי, אני מניח שזה נחשב לעוד פעם."
"אולי זה למקרה שהוא יתעורר בלילה וישכח מיהו, אז הוא פשוט יסתכל למעלה וידע."
"אבל כתובים פה עוד שמות."
"טוב, לא אמרתי שהוא חכם."

חזרה בלתי נשנית בוריאציות שונות של "זִקפת [עם פ' רפה] שלושה ימים".

מסתבר שמיראל אמרה שהיא הולכת להכין סימניות "A three days erection", אבל היא לא חזרה לביגור אח"כ, אז היינו מאוד מאוד עצובים.

מאחר ופינו מהחדר ההוא את המזרונים מהמיטות, ולא היה לי שק"ש, ישנתי על פאקינג דיקט. לא יכולה להגיד שהיה נוח.

27.3

קמתי בסביבות שש וחצי בבוקר, לשירותים. סימפונית הנחירות שבחדר מרטה את עצבי, ולא יכולתי להישאר שם. למזלי, הג'ינג'ית שאינני זוכרת את שמה הופיעה עם שני אורחים [מנחים או משהו, אני מניחה], וחיפשה מקום לשים את התיקים שלהם. היה מאוד, מאוד קר. חיכיתי לשמונה וחצי, השעה בה תתחיל משמרתי [משמרת הרשמה], וסימסתי לאבא דברים שיש לשים בתיק שלי ושכחתי.

בסופו של דבר, באו אנשים מועטים, וניסו להתעסק עם המחשבים, ללא הצלחה. משמרת בשמונה לא הייתה לי, והסתובבתי לי ללא תועלת בביגור [ואתם לא יודעים איך זה להרגיש חסרי תועלת עד שהתבטלה לכם משמרת בביגור]. היה קר. פגשתי באייל, שנראה היה שמאוד שמח לראות אותי, וזהו. חיכיתי עוד קצת.

באו אנשים [לא, שקר].

ליאת הייתה במצוקה עם ההרשמה- היא התחילה ולא היה אף אחד שיתפעל אותה. כמובן שאני בדיוק עברתי ליד באותו רגע. הייתי אסירת תודה על התעסוקה.

לקח שנים עד שעומר, סתיו וחבריהם המשגבניקים הגיעו. אני הייתי עדיין בהרשמה, כשהם הגיעו. ראיתי הרבה מאוד אנשים נחמדים שבאו להירשם, כולל דימה, שהתחפש לרייטו באנימה-קון ^^.

לא היה מעניין במיוחד. הסתובבתי בהרבה מקומות, חסרת מעש [או תיק], וחיפשתי תעסוקה.

יום שלישי היה יום שומם במיוחד, אני חושבת.

כשסוף סוף הייתי פנויה [וחסרת תיק], ועומר וחבריו היו איתי, החלטנו לצאת לאכול. יצאנו פעם אחת, וחזרנו. יצאנו פעם שניה, ומישהו מחברינו הגיע [לא זוכרת], וחזרנו איתו. יצאנו פעם שלישית, ובדיוק אבא הגיע עם התיק. חזרנו לשים אותו, אבל לא קיבלתי כסף [:(]. הלכנו לנו למצוא את רחוב חיים משהו [שמענו שיש בו הרבה אוכל], ואחרי חיפושים רבים [רציתי אוכל סיני!], מצאנו שווארמייה שנראתה מאוד סבירה. לקחתי רק חצי מנה, though. בדרכנו חזרה, הלכנו לאיבוד. ברוב טיפשותו, סירב עומר ללכת בדרך בה הלכנו קודם, ועשינו דרך מוזרה למדי. בסופו של דבר הצלחנו למצוא איזושהי דרך עקיפה חזרה, אז יופי [אנחת רווחה].

הוצאנו את חלילינו והתחלנו לנגן. זה היה לילה קשה וקר, וניגנתי לא משהו. אייל התקרב. בלה.

כשסיימנו לנגן, הייתה יד שהתחככה בברכי, וחיוך חולמני משהו. עשיתי טעות וישבתי בחיקו [למה טעות? אחרי זה הוא עקב אחרינו לכל מקום ><]. כשקמנו לצאת שוב לפ"ת, הוא בא איתנו, כמובן. שיחקתי באילומינטי, יצאתי מהמשחק בשביל לישון, והוא אחרי. מציק ביותר.

[אוה, כן, שכחתי! הוא גם שינה את חדר הלינה שלו לחדר שלי! מה לעזאזל?!]

28.3

קמנו מאוד מוקדם- שוב, משהו כמו שבע- ויצאנו [אני, עומר, מתן, גיל, טלצ ועוז- מישהו שהכרנו באותו הבוקר או בלילה שלפני] למצוא אוכל. מצאנו מאפייה חמודה להפליא, וקנינו שם דברים. חזרנו. אני ועומר ניגנּו הרבה [כיף ^^], והרבה אנשים נתנו לנו אסימוני ביגור [אלה היו, אגב, חתיכות זכוכית שמשמשות לקישוט. אתם יודעים למה אני מתכוונת. הן נאספו למטרת שימוש עתידי בהן באירוע הסיום של ביגור], כי "עשיתם לנו את הבוקר".

את רוב היום עד עשר השקעתי בלהתחמק מאייל.

אוה, לבשתי את החצאית החדשה והיפה שלי, האדומה עם המעויינים, והגופייה הכחולה שעושה לי ציצים ממש גדולים
:P. היה שווה.

בכל מקרה, נכנסתי למשחק ושמו אולימפוס. אנקדוטות מהמשחק:

"אז אני הולכת לי בפנאן, עם העציץ שלי."

"אני לוקח חתיכת קרטון, כדי להגן על עצמי."

"המ, העציץ הזה נראה כמו קסדה טובה."

"לסכין מטבח יש יותר שפיצים!"

"אני... אני תופס לי מגן...!"
"אולי הקרטון שלו יהיה יותר טוב."

"רוצה לראות את... קרן השפע שלי?"

"כן, זה דבר עגול וזוהר, והדבר הראשון שאתה זה להכניס לשם את הראש שלך?!"

*עפעוף ריסים* "בבקשה, מר אל, אתה יכול לשחרר אותי?" *עפעוף ריסים*

*מגלגלת קובייה* "שמונה."
*הבעת התדהמה על פני הDM* "מי היה מאמין?" :O

"ילדה קטנה עם ברק גדול."

[כן, התמצית של המשחק היא שאנחנו אנשים שגרים בעיירה קטנה בשם מאונט אולימפוס, ואנחנו מגלים שההורים שלנו הם אלים. הם מתים מזקנה, אנחנו מחליפים אותם וכו'. ניצחנו את הקבוצה המרושעת, כמובן.]

[אגב, גם עוז השתתף במשחק. זה עם הקרטון. היה מצחיק ביותר.]

אח"כ הייתה לי עוד משמרת הרשמה [אליה גיליתי בתחילת היום שברווזוני נרשם אף הוא, ושועשעתי עמוקות], בה השתעממתי קשות. האישה של ה-MIB אמרה שהיא מזמינה סיני, ושאלה אם גם אני רוצה. התגובה הייתה הנהון נמרץ. בסוף לא סיימתי את העוף, אבל היה שווה ^^. היה קרב לארפרים ["היחיד, גבירותיי ורבותיי, שנקודותיו נספרות לאחור! כן כן, שמעתם נכון- לאחור!" אוח, גורודין :D], בו לקחתי הפסקה כדי לאכול, וניסיתי לצאת מהמשמרת כדי לנגן, אבל בסוף לא ממש ניגנו, אני ועומר. רק קצת.

עוז ואלון [להזכירכם, א. חדר תיקים, הראוי-לעשייה להפליא] ישבו וניתחו שירים של משינה ["לקח לי עשרים וחמש פעם כדי להבין מה השיר הזה בעצם אומר!" "באמת? O_ם;" על השיר "סר חינה". גאד, כמה קשה להבין מה זה "סר חינה"? היא כבר לא יפה, גאדאמיט!]. אני עזרתי להם קצת :P, ואחרי כמה זמן, דבר הוביל לדבר וישבתי בחיקו של א., מה שהיה נוח להפליא, אף-על-פי שרעדתי כמו חתול עם דלקת ריאות [הוא טען שא, אף לא היה לו חתול, ב, הוא לא יודע איך הם רועדים כשיש להם דלקת ריאות, ג, שהוא בכלל שונא חתולים, וד, שהוא לא מרגיש את זה. וואלה].

א: "רגע, שאלה. איך קוראים לך?"

לימור: "לימור."

א: "אוה, טוב לדעת. ואת יודעת איך קוראים לי?"
לימור: *שתיקה של חצי דקה לערך* "אלון. אבל אתה יודע מה השם הראשון שעלה לי בראש."

א: *צחוק מאושר, חיבוק* "אלוהים, זה תופס!"

[הוא החליט שהוא רוצה שאנשים יקראו לו "א. חדר תיקים" מעתה והלאה. אוי, כבר כתבתי את זה אתמול, מסתבר.]

החלטנו להירשם למשמר הלילה, שם עִברתנו את "Word Dissassociation", בהצלחה מרובה. זה כנראה היה הלילה. משמר לילה, אגב, שווה ערך ל"לילה חסר שינה". בסוף המשמרת הייתי כ"כ עייפה שפשוט פרשתי את השק"ש שלי על אחד השולחנות [זה מבוֹדד מהקור, טראסט מי און ד'את] ונרדמתי לאיזה שעה-שעתיים.

עומר גילה שמשחק שהוא חשב שאמור להיות ביום רביעי בלילה [ולהתחיל באחת וחצי בערך] בעצם היה בשלישי בלילה. הגיוני לגמרי, אבל go figure.

29.3

אייל הבין את הרמז. איזו הקלה.

זה היה היום בו נמאס לי סופית לנגן בחליל. לא התחשק לי יותר. וזהו.

סירבתי כל הבוקר להכין לעומר קפה, והוא החליט [בלי שום קשר, ההמשכיות של המשפט לא חשובה] לנסוע עם סתיו ואניודעתמי לת"א, אלוהים יודע למה. נותרתי משועממת ובודדה. החלטתי להתעלק על גל, שהעריצה אותי ואת עומר בשל נגינתנו בחליל. היא החמיאה לציצים שלי והכל, גורמת לגיא [כן, עוד אחד], שהיה במשמרת שלי יום לפני, להסמיק [הוא דתי :P]. האמת, דיברנו על העובדה שלבנות יותר קל להיות מרושעות לבנים מאשר להפך [זה נכון].

הייתי משועממת כהוגן.

אבל ממש.

הלכתי לראות בהרשמה אם יש איזה משחק שאני יכולה להירשם, ומישהי [לא זוכרת כבר מי] אמרה שנשאר מקום ב"Familiars", אבל שזה מוגבל לגיל 20. זה היה כה WTF, כי בטיזר היה כתוב שזה "חמוד". אחרי זמן מה הגיע המנחה של המשחק, והערתי את העניין לתשומת לבו. הוא תירץ במשהו, ונכנסתי למשחק ^^

היה ממש מצחיק. תארו לעצמכם חורפן, גירית ועורב במ"ת. אם זה לא מגוחך, אני לא יודעת מה כן. בכל מקרה, אין אנקדוטות, כי אין לי כוח כבר.

נרדמתי על הדשא, והתעוררתי כעבור כשעתיים. גל הייתה בקרבת מקום, והיא הביעה את חרטתה ["לא רציתי להעיר אותך, נראית כזאת חמודה ומסכנה..."]. מצאתי את רן, שהיה שם, ושיחקנו ג'אנגלספיד עם אנשים. היה כיף.

היה אירוע מתנדבים, בו הודו לטל, דניאל ומיכל, על שלקחו עשרים אלף משמרות יותר ממה שהיו צריכים. ישבתי עם גל ומתן לשני רגעים עד שגיליתי שיש לי עוד משחק, ושאני צריכה ללכת.

הייתי לגמרי לא מפוקסת, וכשהמנחה עשה הפסקה, פשוט יצאתי מהמשחק. אמרתי לליאת [=א. מתנדבים] שאני לא יכולה להמשיך במשחק, והיא אמרה שהיא תגיד לו ושאני אלך לישון בחדר התיקים. אחלה.

א. החדר אמר שאני אישן ב"E4ב" [שפת חדר התיקים ל"הפינה של הכיתה, על השולחן"], כי זה הכי נוח וטוב. הוא והשני שהיה שם [נראה לי שזה היה עוז] היו ממש חמודים וניסו לא להעיר אותי. לא הכי נרדמתי, ובסוף נמאס לי והלכתי לשבת לידם, ליד הדלת. היה נחמד שכזה.

בסופו של דבר, א. חדר תיקים [להזכירכם, אלון, הראוי-לעשייה] הלך לו לביתו, הנמצא רחוק רחוק בדרום. כן.

אני נשארתי לפירוק, מאחר ובמילא לא יכולתי לחזור עד יום אחרי. אני ושחר חלקנו פיצה עם תירס [|מאוהב|, התייר עבר והעיר לי ש"אתה חולה בראש". היה טעים]. גיא האחמ"ש עבר וקיבל ביס בזכות העובדה שהוא נתן לי שניים [!] מהפיצה שלו ביום שלפני [או שמא, זה היה באותו היום? ניחא].

הברווז עבר בהליכה עקומה, ובקול שיכורים [אני באמת בספק] הכריז, "חג ביגור שמח!"

לשמור על חדר התיקים זה דבר קשה, גאד.

אני, שחר וגיל הלכנו לישון בחדר שבו מישהי התאבדה [*סאונטראק מסרטי אימה מטרידים במיוחד*].

מזרונים ^^

30.3

לא קרה כלום חוץ מזה שכשגיל העיר אותי בבוקר, מלמלתי משהו על ארגז [משהו בסגנון של "כן, אני חושבת שנצטרך ארגז בשביל זה," אבל ניסוח טיפה שונה]. אני עדיין מנסה להיזכר מה היה הניסוח, כי אני משוכנעת שזה יעזור לי לפתור את שאלת הקיום. כן.

יצאנו לצ. סירקין, והגענו לתחנה בה יש קו 947.

זה היה הכיוון הלא נכון.

נפרדתי מגיל ומשחר, וחיכיתי כרבע שעה [זה ממש מעט!] לאוטובוס. בדרך לחיפה נרדמתי על התיק שלי, ואבא התחרפן ושלח לי מיליון הודעות בערך, בכולן כתוב "איפה את?"

מסכן.

אוי, שינה טובה על הפוטון הנהדר הזה. סדרה של חלומות צלולים, בהם פשוט הרגשתי שאני שם שוכבת במיטה שלי. ישנתי עד שמונה בערב.

אורז סיני ^^

מספר הפעמים הרצופות בהן יצאתי מביגור וחזרתי לפני שאפילו יצאתי מהרחוב: שלוש.

מספר הימים בהם הייתי מתוך שלושת ימי הביגור: חמישה.

מספר האנשים אשר בחיקם ישבתי: שלושה- גיל [היה לי נוח], אייל [היה לי קר. ממש קר] ואלון [היה לי קר. וגם התחשק לי].

מספר הבגירים ששאלו בת כמה אני [ועוד התנצלו]: לפחות חמישה.

מספר האסימונים שצברתי בזכות היותי Oh-so-cute-and-fuzzy: שלושים ומשהו.

מספר משמרות בהן הייתי מתוך השתיים שנרשמתי אליהן: מתי לא הייתי במשמרת?

מספר השכבות המרבי שלבשתי: תשע, שתיים מהן בכלל לא שלי.

[איזה פתיחה נהדרת לדיווח על מפגש.]

19.12.06- מפגש ישראפאנפיקיםסתםאנשיםשנתקעומיותרלצייןשבלירוניווטסואבר.

קמתי בשעה שמונה, אני חושבת. אולי רבע ל? לא עקרוני; בכל מקרה, כמעט שהתנדבתי לתפקיד המעירה האכזרית של גלעד, אבל לבסוף וויתרתי על הכבוד בעודי נכנסת למקלחת "קצרה". הצלחתי לעלות בדיוק על הרכבת של ענבר וגאיה. הן שמעו כל מיני שירים תקועים באמפי של גאיה, ואני נותרתי נטושה ובודדה במשך תחנה שלמה, עד שגם אדוה עלתה. נסענו, ובשלב מסוים מוריה עלתה [אני יודעת איך היא נראית, אבל למען האמת, אני ממש לא יודעת מאיפה היא צצה], והכינה מדבקות. לבסוף [בסוף של הסוף, יש לציין], גם אני קיבלתי מדבקה. היא אמרה: "כינוי: limilu; תפקיד: חמודה, ומשנית ל-ה-מגניבה". אהה, אוקיי. שיהיה.

חיכינו משהו כמו שעתיים בקומה התחתונה, ניסיתי את מזלי בRDD [אני גרועה], והוצאתי את דין מהמקלחת ["הלו?" "היי!" "המ, מי זה?" "זאת לימור! אתה באמת צריך לרשום את הטלפון שלי, בנאדם." "אמ, די הוצאת אותי מהמקלחת עכשיו." "אוה, סליחה."].

עלינו למקום ההוא ליד הקולנוע. אף אחת עוד לא הגיעה, אז הלכנו לשירותים [ותוך כדי כך חסמנו את המעבר לכאלה שבאמת היו צריכות להכנס XD]. כשחזרנו, היה שם כל פורום פאנפיקים+קהילת נוער בMSN+טל עם המשקפיים שתמיד מתנדב בכנסי גיקים [ראיתי גם את אחות-של-שירה-שקוראים-לה-נגה, וחשבתי שהיא שירה למאית השניה. בלה]. אני והבלון הירוק עשינו פוזות מול המצלמה של לי, ואחרי זה נוכחתי שבנות הקהילה עושות צמות [מעפנות] לטל, אז הצטרפתי [פירקתי להן הכל והתחלתי מחדש. מחדל ממש]. כשהם הלכו לאכול, הייתי בדילמה למי להצטרף. נראה לי שבסוף נשארתי. אני חושבת. חבורה של בלוגרים משועממים עברו עם שלט של "תמיכה לאבנים מוטרדות מינית". אני ניסיתי להבין מה הקטע שלהם, ובדרך שלא ידועה לי, זה הסתיים בנתינת מספר הבלוג שלי לילד בלונדיני מוזר [מה שגרר את יעל וענבר לחקות אותו מתחיל איתי, בהגזמה. באמת? הפכתן אותי למצחקקת, פורקראיינגאאוטלאוד]. בכל מקרה, כשהפורום הלך לאכול [הכל מעורפל קצת בשלב הזה], קצת איבדתי אותן [><] ומצאתי את הגיקים. היאח. הצמות החדשות חוברו לבלונים מנופחים של מקדונלדס. בשולחן ליד הובל מגש פיצה ענקי.

"אתה חושב שהם יתנו לנו שאריות?" אני שואלת את טל, עם שמץ של ספק. "אני לא חושב." טיפת תקווה ניצתת בתוכי. "אולי הם יתנו לי, כי אני חמודה!"

"שמעי, אני לא רוצה להיות בוטה או משהו," השהייה. "אבל את כוסית."

"אוה," אני מחייכת, "אבל אני לא יכולה להגיד את זה על עצמי, נכון? זה יהיה קצת מטופש."

עוד קטע מעורפל. הגענו עם אנשים לבורגראנץ', נפגשנו שוב עם הקהילה [הפתעה!], וגנבתי להם צ'יפס המון המון. התיידדתי עם ט'ניק חמוד שלא קלטתי את השם שלו [הא? מה? אוריוזפי? יש מצב שזה הכי קרוב שאני אגיע אליו בשעה כזאת], והוחלפו מסנג'רים. פגשתי דין, והוא הביא פירה [עם אגוז מוסקט! וגושים], ואכלנו אותו במסדרון-השירותים-שליד-הבורגראנץ', מושכים את מבטיה של ילדה בת תשע לכל היותר, שנראה שניסתה לפלרטט עם אחד מאיתנו [לא ברור מי], אבל ברחה כל פעם שהחזרתי לה מבט מפלרטט [מוחעחעחע, וויקטורי איז מיין!]. עלינו למעלה [או שזה היה קודם] וירדנו שוב למטה. הלכנו לסופר, אני קניתי מברשת [ורודה!!!11אחד] ודין קנה מיץ מנגו [^^]. חיכינו לענבר ושות' ליד הסופרפארם, אבל דין התייאש בטרם עת [בערך חצי דקה לפני] והלך.

הלכנו לגן המשולש. בגן מצאנו את יעל, גאיה, לי, מעין, כל מיני בנות שאני לא זוכרת [אוה, חבל]. מעין תפסה את המצלמה של ענבר והחלה לעשות לי בוק [אוי, אלוהים, עכשיו יש שני אנשים שסוברים שאני פוטוגנית, ולשניהם יש מצלמה ביד כשהם אומרים את זה]. התחלנו לחזור, אבל הרמזור המחורבן סירב להתחלף במשך בערך חצי שעה [><]. על הגג של הבניין העגול נראה כסא. מעין צילמה עם מצלמת ענבר. בדרך חזרה אני ומעין סיפרנו אחת לשניה בדיחות מוזיקאים ["מה ההבדל בין קונטרה בס לקונטרה בס?" "O_ם" "רבע טון!"], והיא אהבה אותי עוד יותר, כשהיא גילתה שגם אני מנגנת על חליל [לא שהיא שמה לב באייקון או משהו. חדת אבחנה ממש XD]. חזרנו לעזריאלי, והלכנו [אני ומעין] לצומת ספרים. עיינו בכל מיני ספרים מרתקים [Eroticmanga-the full guide. אוח, כמה חבל שהוא היה מנוילן ><], עד שרובין הגיע לדקה וחצי עם טניה ואדם [או אדם וטניה, אני לא בטוחה כ"כ], והשביע אותי שאני עולה על הרכבת של שמונה. בסדר, אמרתי, והוא הלך.

אני ומעין הלכנו לאכול סופגניות. עדיין תהינו מה מעכב כ"כ את טל [הגיק עם המשקפיים שלא עשיתי לו צמות, בנאדם נהדר], והלכנו לקנות סופגניה [ולא סופגניות, ולמה? פאקינג ארבע שקל].

"אני אומרת לך, הוא בטח מסתובב סביב הדוכן, ולא מוצא אותנו."
כעבור עשר דקות:

"טל? איפה אתה?"
"אני בשער של הרכבת."
"ליד הדוכן של הסופגניות?"
"אוה."

עלינו למעלה, אני חושבת. אני וטל ומעין. ואז הלכנו לאחד העיגולים של האוכל וצחקנו על כל מיני שטויות. טל ניסה לתפוס מישהו שהוא הבריז לו בשביל לבוא, ובסוף הסתבר שגם השני הבריז לטל. מעין הייתה צריכה ללכת, ונפרדנו ממנה. את שאר הערב [=בין שעה לשלושתרבעי שעה] בילינו בלמצוא כובע אוסטרלי ["300 שקל? אני יכול להשיג כובע מאוסטרליה בחינם! ארג."], ולהיות על הבמה של תחרות הבראץ [לא ראיתי אותה, למרות שהרגשתי חשק עז לעשות כן], תוך התגרות בילדות קטנות שמתרוצצות כמו חרקים שראו את האור, literally. טל מחה על העובדה שכולם נכנסים לדכאון, בנימוק ההגיוני שזאת זכות השמורה רק לו. וארג, חרא, וזה.

עליתי על הרכבת של שמונה [אני חושבת], ואני ורובין שיחקנו קלפים עם חו"סניקים [סוויט ^^] עד שהגעתי לתחנה. טל חיכתה לי, והגענו לבית שלה. סיפרתי לה על כל מה שקרה באותו יום [בכל פעם שדיברתי על בן חמוד, היא עשתה פרצוף מופתע/מרים גבה שכזה XD].

*בהייה בחפץ רנדומאלי* "אני כ"כ אוהבת אותו."

כן. אז ככה, טל וטל [פרצוף מופתע] טוענים שזה יעבור לו [שירה אומרת שכדאי לו], נדב אומר שאני צריכה לזרוק אותו [נדב, עם כל הכבוד, טיפש]. אני לא זוכרת מה רובין אמר. כנראה גם לזרוק אותו. אבל קצת יותר בעדינות.

כל הדוראק הזה ממש מטשטש אותי.

"תני לי סיבה אחת שאת לא צריכה לזרוק אותו."
"כי אני לא רוצה."

"זאת לא סיבה."
"זאת אחלה סיבה."

מפוהקת וממורפקת,

לימור

זה היה המסלול הכללי שלי אתמול. אכן.

אז בבוקר הייתי צריכה ללכת ישר לאולם, בשביל החזרות לרבין. זה היה אחלה טקס- לא נדוש, אפילו אלטרנטיבי בקיצוניות. נהדר. אני פשוט אוהבת את כברי. כשעלינו- אני, גפן, ליהי וסיון- לשיר, לא ראיתי את הפרצוף של אף אחד מהקהל- הזרקורים הסתירו לי, וטוב שכך. צביקה אמר שבהתחלה קצת ראו שרעדנו, אבל לא הרגשתי כלום.

אח"כ, היה מבחן במתמטיקה. הוא היה קל אחושרמוטה.  עד-כדי-כך.

אחרי שלוש שעות שהתפללתי שיגמר כבר הבצפר [היה רגע שנקלעתי בין שני זוגות- נדבליהי ואוהדענבל- זה דיכא אותי לגמרי, והחלטתי לרדת להסעות], נסעתי הביתה ואכלתי [לא אכלתי בחדר האוכל, לא יודעת למה]. כשאבא הגיע, הוא החליט לסיים את האורז שלא גמרתי לאכול. התחלנו לנסוע. לבסוף הגעתי בערך ברבע לשש ללב המפרץ. עליתי לרכבת בשש וחמישה, ובסופו של דבר הגעתי בשבע ועשרים לעזריאלי. רוני חיכה לי כבר [ההערכה שלי של "מתי אני מגיעה" הייתה קצת קלוקלת, כמובן], והוא היה אמור ללכת אחרי חצי שעה בערך [שטויות]. עלינו לקומה השלישית, ודיברנו שם עד שעומר התקשר. אני אוהבת אפילו רק להחזיק את היד שלו. משום מה אני צריכה תמיד שיהיה איזשהו מגע בינינו כשאנחנו ביחד- כאילו אני פוחדת שהוא לא באמת שם. אז כן, עומר התקשר, ושאל איפה אני. אמרתי שלמעלה [חשבתי שהוא בעזריאלי, הוא היה בסנטר, עם נעמי ואורי], והמשכנו לדבר ככה עד שהחלטתי שכדאי פשוט לצאת מהקניון וזהו. כשהיינו ממש מול קפלן, ישבנו ליד האיש עם הברז [זה שאף פעם לא מצליח לשתות]. ניסיתי להוציא מרוני למה הוא צריך ללכת כ"כ מוקדם. מסתבר שהוא הבריז למישהו כבר פעם אחת מאיזה יומולדת, ולא רצה להבריז לו שוב. בסדר, נו. לא הצלחתי לשכנע אותו אחרת [אבל ההמתנה לאוטובוס במילא לקחה עוד חצי שעה, ככה שהרווחתי :P]. עומר התקשר מנעמי עוד כמה פעמים וצעק עליי לבוא מיד לסינמטק [חע], אבל בכל זאת נשארתי עוד קצת.

בפעמים הקודמות זה נראה כאילו הוא כמעט מפחד להתנשק. כאילו הוא לא מעז. החלטתי שזה לא הולך לקרות שוב.

זה לא קרה שוב.

אז הלכתי לי במעלה רחוב קפלן, לכיוון מר סינמטק, ומצאתי את חברי היקרים בשווארמה. אורי שאל אם יש לי כסף, וסחט ממני פלאפל [כמעט לא שילמתי, כי חשבתי שעומר שילם גם על זה ואני אחזיר לו, אבל מסתבר שלא XD]. הבהרתי שגם אני הולכת לקבל מהפלאפל, אבל הוא הטביע אותו בחומוס ללא ידיעתי, אז וויתרתי על העניין וניסיתי את השווארמה של עומר. כ"כ הרבה מלח שחשבתי שהוא מנסה לשחזר את רצח ג'ון שוב ושוב.

אח"כ הלכנו לסניף של ארומה, ועומר ונעמי שתו תה, ואני מילאתי את השפעת של עומר במים ושתיתי ממנה [גם אורי שתה]. דיברנו על Clone High- אחת הסדרות היותר טובות שראיתי מעולם- ושחזרנו פרקים כמעט שלמים מחדש [זה לא כ"כ קשה], במיוחד את באטלרטרון הנהדר [weeeeeeesleeeeeeeey...]. בילינו שם עד שהקופאי המתרומם מעט סילק אותנו, נמאס לו מאיתנו.
הלכנו לרחבת הסינמטק, ודיברנו על סרטונים מצויירים משעשעים, וכנראה גם על עוד דברים שאני לא זוכרת. אורי נכנס לסינמטק- בו התקיים איזה אירוע, או תערוכה או משהו- והוציא שלוש כוסות של יין- אחת של לבן, שתיים של אדום- מכל סוג טעמתי קצת, ולא אהבתי אף אחד, למרות שהלבן היה יותר טוב מהאדום. הלכנו ברחובות, מתנהגים כמו פלצנים של יין וגבינה-על-קיסם. אורי חשב להשאיר כוס אחת לפאנקיסטים, שיוכלו לנפץ, אבל בסוף החליט לנפץ אותה על הקיר, כדי למנוע את ההזדמנות הזאת מהם ["נ... ניפצו לנו את הכוס!" *יבבה*]. המשכנו ללכת, ובדרך סיימנו את כל היין. אורי החליט לשמור את שתי הכוסות האחרות ["אמא, תראי מה הבאתי!" "אוה, בני היקר, ברכות עליך ועל חבריך הפושטאקים!"], והלכנו לאיזה רחוב תמוה שאני לא זוכרת איך הוא נקרא. בשלב מסויים שלושתנו התפצלנו ממנו, ואני ועומר חיכינו לאוטובוס של נעמי, מפזמים שירי Candy Can Do It ["I don't seem to recall all of those songs... wesley...]. כשהיא עלתה, הדלת כמעט נסגרה עליה. כשהיא נסגרה לבסוף, אני ועומר כמעט התפוצצנו מצחוק. התחלנו ללכת לכיוון העזריאלי, בכוונה לבלות שם את הלילה, שרים בקול רם שירים גסים וDate Rape. כשהגענו לשם, גילינו שהוא סגור. התעצבנתי. הלכנו לסינמטק, אם כך.
"אני יודעת שזה יהיה קצת מטומטם להגיד את זה עכשיו בפוזיציה שלי," אמרתי, בעודי שמה את ראשי על הרגל של עומר, "אבל ממש בא לי רוני עכשיו." עומר גיחך, והסכים שזה באמת מטומטם. החלטתי שמאחר שהרכבת האחרונה חזרה- מסתבר- הולכת להיות בשעה אחת וחצי, ועומר חוזר באיזה שמונה-תשע, אין טעם להישאר בת"א עד הצהריים. כך שאפילו שחשבתי שאני אוכל לראות את רוני לשעה-שעתיים, בעצם לא היה סיכוי שזה יקרה. אז התקשרתי.
"אממם, רוני, אני חושבת שאני לא אוכל להישאר מחר."
"מה? למה?" הוא נשמע כאילו הערתי אותו, אבל בעצם הוא ניסה להעמיד פנים שהוא מכין שיעורים בפיזיקה.

"כי הרכבת האחרונה היא באחת וחצי- אין חצי סיכוי שבכלל נצליח להיפגש עד שהיא תגיע. ואני לא הולכת לבלות עד הצהריים בת"א בלי אף אחד."

"אבלאבלאבל... אוף."

זה שחזור מאוד עלוב של השיחה, מאחר ואני לא זוכרת דבר וחצי דבר ממה שנאמר שם, אבל זה בערך הרעיון.

נשארנו בטל בייגלס עד הסגירה. נראה שהם ניסו לתת לנו רמזים מאוד עבים- עם האישה שמרימה כיסאות והכל.
אז הלכנו לאחורה של ארומה, לספות-הקטנות-והקפיציות-אם-כי-לא-נוחות, והיינו משועשעים. בדיוק כשניסינו להירדם, באה חבורה של אנשים שנראו מבוגרים ואחראים, אבל נראה שהם השתכרו- הם התחילו לשחק נבר ואמת או חובה- מה שהפריע לנו מעט להירדם.

בסופו של דבר ישנו במשמרות- לא היה מספיק מקום על הדברים החורקים האלה בשביל שני אנשים להירדם, אז שמנו ראש אחד על השני. יצא איכשהו שאני ישנתי יותר- אבל משום מה עומר נראה יותר עירני ממני.

בבוקר סחטתי מעומר כסף, כדי שאוכל לקנות קרואסון מאנשי הארומה. זה היה נהדר. אחרי זה גם הוא קנה אחד, והלכנו לכיוון עזריאלי. שהינו על הקומה של הגג כשעה פחות או יותר, ואז הלכנו לרכבת. אבא לא הבין למה אני הולכת כ"כ מוקדם [שמונה וחצי], ושאל אם הברווז לא רוצה לראות אותי [הוא אחד מהיחידים שמשתמש בכינוי הזה עכשיו]. "מה, איזה, יש לו בצפר עכשיו."

אז בנסיעה הספקתי לישון עוד קצת על עומר [וואו, אני כזאת מושחתת], והרכבת הגיעה שעה מוקדם יותר ממה שחשבנו, למרות שהיא הייתה רכבת מאספת. ביציאה קראתי לו, "Goodbye! Wesley..."

חיכיתי כחצי שעה- עם הספר גדל המימדים של ג'ורג'י- עד שאבא וגלעד הגיעו.

נשארנו במשרד של אבא כמה שעות, ואז הלכנו לאכול באיזה מסעדה סינית נהדרת. אבא הציג לי את השאלה ההיפותטית- "אם היית יכול להישאר במקום שקרוב לכברי, או קרוב יותר לת"א, מה היית בוחרת?" אמרתי שלא הייתי יודעת מה לבחור, כי טוב לי בכברי, אבל רוני רחוק מדי. תמיד. הוא שאל למה הוא אף פעם לא בא לחיפה, ואמרתי שאני אגרום לו לבוא. אולי בחנוכה.

רציתי רק לחזור הביתה ולישון, ובבית ראינו דיוידי של סרט שוודי נהדר [כן, אני יודעת מה אתם חושבים- "לימור? סרטים זרים?" אז כן], על כנר/מנצח תזמורות/מנהל מקהלות שמתאהב במישהי מהמקהלה שלו [זה יותר רומנטי ממה שכל זה נשמע], ובלה. לישון, מיותר להגיד, לא הצלחתי.

הלכנו לאכול אצל סבא וסבתא שלי- הם חזרו מסין- והייתי קצת כלבתית לגלעד. בלשון המעטה. אבל נראה שדווקא כשכואב לי הראש מחוסר שינה, הוא מחליט להוציא את כל הטריקים שלו בשביל להפריע לי. השרץ הקטן. ארג. אפילו לא אכלתי גלידה בסוף- אני לא מתחרטת על זה, באמת לא התחשק לי גלידה, אבל עכשיו בא לי נורא.

וזהו, באמת.

חעחע, לשחר יש שפם ברמצווה.

8.10

במדורה היה נחמד, אם כי את רוב הדברים שקנינו לא אכלתי, מאחר וחזרתי מוקדם הביתה [כאב לי הראש וממש הייתי צריכה פיפי]. אבל היה ממש כיף, חוץ מהצ'יזבט המחריד של שולה [שלא עשה לי סיוטים בסוף].

9.10

קמתי בערך בשעה שמונה, אני חושבת. הייתי צריכה להתארגן והכל.

וכמובן שלפני שעושים אולטרה-סאונד, צריך לשתות שש [!] כוסות מים, ואסור ללכת לשירותים [כדי שה- organs יתנפחו]. אז נסענו לכרמיאל ועשינו את הבדיקה [זה היה מטריד למדי], ואז אמא הסיעה אותי לתחנת הרכבת ועליתי בדיוק בזמן. כמובן שלבית של איריס הגעתי בדיוק עשר דקות אחרי שהיא יצאה [היא השאירה את המפתח בתיבה], והתארגנתי עוד קצת.

בשעה שלוש [אני חושבת] הגעתי ל"מתחם הפסטיבל" [הסינמטק, בקיצור], וגיליתי שרוני במשמרת [כצפוי]. אז הסתובבתי עם אנשים ראנדומליים [אורלב, נודלר, ולבסוף גם עומר]. בשעה שש [רוני כבר היה איתי], רציתי ללכת לקחת כרטיסים לאירוע הפתיחה, אבל לא נשארו [אבל אמרו לקחת אותם בשש!].

לבסוף, כשלושת רבעי שעה אחרי זה, בעודי עומדת בתור לכרטיסים ל"מרשעת" [זה היה ביום שאחרי, וידעתי שאני לא אספיק לקחת לזה כרטיסים אז], התקשר אליי טל.

"הלו?"

"היי, זה טל."

"אני יודעת."

"אה. אמרת שאת צריכה כרטיס לאירוע הפתיחה."

"יש לך?"

"כן."

"אומייגד, אני אוהבת אותך!"

[מיותר לציין שרוני היה לידי באותו הרגע, והיה לו מבט תוהה על הפרצוף :P]

אז קניתי את הכרטיס להצגה [אחרי מעבר בשלושה סטנדים שונים של כרטיסים ><], והלכנו לאירוע הפתיחה.

בעיקרון, המנחה הסביר על כל מיני שטויות, ודיבר המון על ניל גיימן, וכל פעם שהוא אמר את השם שלו, כולם מחאו כפיים וצרחו. זה היה ממש חמוד. אז עלה ניל גיימן לבמה, ואמר דברים ממש מצחיקים, ואז עלה אורח מיוחד ולא חשוב, ואמר, "I wanna try this one more time: Neil Gaiman." וכולם מחאו כפיים כמו משוגעים, והוא אמר לו שהוא צריך לנסות את זה פעם.

כשאנחנו ניסינו לצעוק "ניל גיימן" זה לא עבד, משום מה.

אחרי האירוע הזה, אני לא זוכרת מה היה. כנראה שמצאתי את עומר ובילינו קצת זמן איכות ביחד.

רוני התקשר ואמר לי לבוא לאולם של הסינמטק. יש לי כרטיס לסרט "רנסנס" [לא התכוונתי ללכת, אבל בסוף הטריילר באירוע פתיחה נראה מגניב]. זה היה תמוה מעט [מצד שני, מתנדבים מקבלים כרטיסים חינם *מגלגלת עיניים*].

הסרט היה נהדר, למרות שקרוב לוודאי שהוא כמעט דפק לי את ראיית העומק למשך כמה שנים. הוא היה עשוי בטכניקה של צילום ואז העברה לשחור-לבן נטו [כלומר בלי אפור. אוי ואבוי]. זה היה איום ונורא, ונחמד, לסירוגין.

לבית של איריס חזרתי כבר אחרי שהיא ישנה. מאוחר-מאוחר.

10.10

לא זוכרת מתי קמתי, אבל איריס כבר לא הייתה בבית.

התארגנתי טיפה, והלכתי לאייקון. התחלתי כבר לקלוט את הדרך, וכמעט הלכתי אותה אוטומטית. שוב רוני היה במשמרת, והצטרפתי לגיל וטלצ, שאכלו סנדביצ'ים, או משהו כזה. מדי פעם בדקתי באובססיביות במשך היום שהכרטיס של "מרשעת" עדיין נמצא.

הלכתי לחפש את עומר, ואני לא זוכרת עד מתי הייתי איתו. כנראה עד השעה אחת וחצי, בה ענבר ואני החלטנו ללכת עם חבורת הפאנגירלז, ולארוב למר גיימן ליד החדר שבו הרצה [או משהו]. מדי פעם יצאו אנשים ואמרו לנו ללכת משם, אבל אנחנו נשארנו.

לבסוף הוא יצא, ואיש אחד ניסה לגרור אותו, אבל גיימן חתם לענבר, וכשהרחיקו אותה, הספר נשאר אצלו, אז היו חייבים לתת לה לעבור. זה היה משעשע מאוד.

אני לא זוכרת עוד מה היה ביום הזה. כמעט שום דבר מיוחד לא קרה [רק אחרי זה גיליתי שרוני היה במשחק תפקידים, ולא ידעתי מזה].

הלכנו [אני, ענבר ועוד מישהי] ל"מרשעת", והתיישבתי ליד רוני [הוא שמר לי מקום, כי, כזה]. אני אגדיר את ההצגה ככה:

היה נהדר, אבל קראתי את הספר. [הם לא ידעו איך להכניס את כל זה לשעתיים, אז הם קיצצו בעלילה.]

חזרתי הביתה, בלה.

11.10

הגעתי לסינמטק, דיברתי קצת עם גיל. כשהרמתי את ראשי מהתוכנייה [רציתי לבדוק מתי מקרינים את Mirrormask], הופיע רוני. זה היה הזוי, ואם לא הייתי מאומנת בלא להיבהל מדברים, הייתי נבהלת [משפט הגיוני למדי, כשחושבים על זה, והוא גם תופס]. אחרי דקה הוא הלך למשחק תפקידים [הא!], ובלה. עומר אמר שהוא יכול לסדר לי לפגוש את ניל גיימן, אבל זאת הייתה טעות. מעיין יכלה לפגוש אותו, ועומר רק השאיל לה את חליל הצד. אז זה לא היה נחמד במיוחד. גם נדב היה, אבל אני לא זוכרת מתי הוא הגיע.

בינתיים, אנחנו נשארנו באשכול ועשינו שטויות, חיכינו שיגיע הזמן ללכת לסרט. בין לבין הלכתי לדוכן של המשחקים [אייל היה שם], ובשניצל יוגי, עם אורי [פרשדונה]. זה איש מאוד משעשע. מציאה: שקית גדולה מלאה בצ'יפס מהביל [ושמנוני] עולה עשרה שקלים. אח-לה.

בערך בשעה שש [נראה לי], רוני לקח אותי ואת טל לפלניטריום [לומר, הוא שילם עלינו P:]. היה ממש נהדר. מצאתי את סיריוס [אחרי שני נסיונות] לפני כולם. כל החושך הזה היה מאוד, המ, כן. *צנזור של משהו שאני לא אצליח לנסח בכל מקרה*

היה משהו עם אייקידו. אני לא בטוחה מה הלך שם, אבל היה נחמד.

אז ישבנו לנו וחיכינו עד השעה עשר וחצי. אני ועומר שרנו את הAngry white boy polka. בין לבין, הוספנו "קווא קוואאאא!" [שהיה גם במקור], ונפלנו מצחוק בכל פעם. לבסוף הגיע הזמן לסרט.

אוי, הסרט היה פשוט נהדר, וממש אהבתי אותו. לפניו אני ועומר ניהלנו שיחת מסנג'ר על הנייר [זה די מרענן, למען האמת].

בכל מקרה, סרט נהדר. ארג.

12.10

לא קרה הרבה. הראשון שפגשתי היה סתיו, והלכנו לאכול פיצה ב"פיצה סרט". טעים, אלוהי.

בסוף יצאנו משם עם מגדל של פחיות קולה [שלוש!], והלכנו לכיוון העזריאלי, שם פגשנו את הדס [שעדיין אין לי מושג מיהי], ובילינו כחצי שעה [או יותר]. חזרנו בדיוק בזמן בשביל שאני אוכל לעמוד ממש-בתחילת-התור-לחתימות-ניל-גיימן. היה מגניב ביותר, חיכינו שם משהו כמו שעה וחצי [בה שלושת רבעי שעה בכלל לא הייתי בתוך התור, והספקתי לקנות את "אלים אמריקאים" ולקחת ספר להחתמה מרחל :P], ונכנסנו לחדר אחד באשכול שבו כלאו אותו [קריפי]. היינו שם עשרים אנשים בחדר [כל פעם נכנסו ויצאו], נדב וענבר עמדו בדיוק אחרי [אחרי זה אני אשים את התמונה שלי עם המסכה הצהובה וניל גיימן מהמצלמה של ענבר D:]. היו המון בקבוקים שעמדו על השולחנות, ובהתחלה חשבתי שזה לניל גיימן, אבל אז זה לא נראה לי הגיוני במיוחד. כשכמעט הגענו אליו, נדב שאל אם "אפשר לגעת בו?" [הוא האחרון שהבין מה הוא אמר, אגב.] וכולנו נשפכנו על השולחנות המוזרים שהיו בערך כמו גדר. ממש בהתחלה נמרוד רשף [וטף? O_ם] נדחף לתור וגיל נימני חתם לו. נדב צילם אותי עם המסכה מחייכת חיוך גדול ודבילי, ויצאתי ממש כמו ענבר.

סוף סוף הגענו. ניל הביט בפתק [אמרו לנו לכתוב את השמות שלנו כדי שיחתום לנו], ושאל במבטא בריטי נהדר, "Limor and Inbar?" נדב גיחך, ואמר, "חע, איזה עארס." [איזה מזל שהוא לא ממש מבין עברית.]

ניל גיימן אמר שהוא אוהב את המסכה הצהובה שלי ^^ [ואחרי זה נדב אמר שהוא לחץ לו את היד. חבל שלא חשבתי על זה, אני טיפשה ><]. וואי, איזה איש חמוד.

אני, נדב, דרור, -שני שמות שאני לא זוכרת-, שאנה וחברתה הלכנו לסנטר. איכשהו הצלחנו להיפטר משאנה והשניה. אכלנו [חוץ מנדב] קוסקוס נהדר, ואז עומר וסתיו הגיעו, והלכתי איתם. הלכנו לשוטט בכל מיני מקומות [מהם בצומת ספרים, וכליזמר], ואז החלטנו לחזור. אז נדדנו לנו ברחובות, זועקים "סקרה בלו", ומדברים בצרפתית/מבטא צרפתי. היה נהדר.

חזרנו לעירוני, ושוטטנו שם עוד קצת, והחלטנו לחזור ברכבת [אני להרצליה, הם לעכו]. קצת לפני, טל קרא לי לעזור להוציא את רוני ממשחק תפקידים, אבל לא רציתי להפריע [מה שהסתבר כטעות, כי לא ראיתי אותו מאז :( ]. אז חזרנו ברכבת, והיינו מאוד משועשעים. אם כי, יכולתי לקחת אוטובוס מאיבן גבירול ולחסוך לעצמי שלושים שקלים של מונית כשגיליתי שאין אוטובוס שנוסע לתחנה המרכזית מהרכבת [בשעות ההן]. בלה.

13.10

הגעתי בשמונה וחצי בבוקר כדי לגלות שאין אף אחד whatsoever [חוץ ממעטים] ב"מתחם הפסטיבל". שיחקתי עם רן ועוד אנשים טובים בJungle speed [זה אחלה משחק שבעולם, וניצחתי פעמיים]. אחרי זה הלכנו לרכבת ונסענו לחיפה [אני, רן, ענבר, נדב, זיו ותמר-לא-גאיה]. בדרך שיחקנו ספיד, ג'אנגלספיד, ושיטהֶ.

היה משעשע מאוד, נמ.

"אבל לפחות נהינת?"

"כן,"

"גם אני, נהינתי איתך. אניאוהבאותך."

"אוהבתותך. ביי."

היה לי פה פוסט ע-נ-ק-י, ובגלל שלא הצלחתי לשמור אותו פה, שמרתי אותו בתפוז. אבל מה? בלוגי הקט בתפוז החליט שלא נאה לו לשמור על פוסט ישראי, ומחק אותו. זונה זונה זונה.

וחוץ מזה, הטאבלט החדש שקיבלתי [טאבלט!!!11אחד לא עובד על המחשב של אמא]. ככה, שאני אוכל להשתמש בו פעם בשבועיים מקסימום. כס.

אולי אח"כ אני אטרח לשחזר את המגהפוסט העצבני. כסכסכס.

חשבתי שאני אצטרך לשחזר, אבל הסתדרתי. Thus-

מגה פוסט עצבני [אבל הוא מעדיף שיקראו לו "בהלחסה"].

"המצלמה שלי מגמגמת- `ב... ב... ב... פלאש!`."

[זה עדיין מצחיק אותנו מדי פעם.]

ביום רביעי, כשחזרתי מהבצפר, רובין התקשר אלי. הוא אמר שיכול להיות שהוא בא, ואם אני רוצה להצטרף אליו. אמרתי שלא ממש, וניתקנו. כשעה וחצי אחרי זה, אמא שלי באה אלי.

"הזמנתי כמה מהחברים שלך, רציתי לראות אם את רוצה להזמין עוד כמה." מסתבר שהיא הרסה להם את ההפתעה, והיא התגוננה ב"לא רציתי לעשות לך התקף לב". חע, אין לך מושג כמה דברים כאלה לא עושים לי התקפים. מה-זה אין לך.

אז רובין, שולה, שיר, ירדן פ., גפן וליהיא באו אליי, ואכלנו את המאפינס ששיר הביאה, ואז פיצה ממעלות, ואז עוגה. היא לא ממש הייתה טעימה, העוגה. נוטוב. גם הסתובבנו המון על הדשא [זה טיפה ממסטל], ודיברנו בשפת הב` לגֹלם. זה ממש הצחיק אותנו, בגלל שהוא לא הבין שומדבר חוץ מאת הקללות [כמו אנשים שלומדים רוסית, קודם כל הם לומדים לזהות את הקללות]. אח"כ רק שיר, שולה, ירדן ורובין נשארו [נראה לי], וסיפרנו כל מיני חידות [רובין פתר את שלי במהירות מדהימה ממש], ואז כולם הלכו, ונשארתי אדינוקי. הייתי צריכה לארגן את התיק.

ביום חמישי קמתי, ויצאתי לבצפר. הגעתי בדיוק חצי דקה לפני שהאוטובוס נכנס לתחנה. מזל של מתחילים [עאלק, אני בתחנה הזאת כבר שלוש שנים]. כשעליתי עליו, התיישבתי ליד תהל והבלונים [חמודה ^^], וכשיצאנו, כולם אמרו לי מזלטוב, גם אנשים שלא הכרתי/הכירו אותי. אחרי זה במשך כל היום אנשים שאלו אם יש לי יומולדת. גפן הביאה לי ולשולה [יש לה יומולדת יום אחרי] ברכות חמודות מודפסות [בנפרד, כמובן]. היה כיף. במגמה צביקה שמע שיש לי יומולדת [ארג], ומסר לענבר ד"ש [מרגיז], מה שגרם לי יותר ויותר להרגיש כמו אחות של. בשיעור הבא, יוסי שמע אנשים ששרים לי היום יומולדת [כדי להביך אותי, כמובן], והלך לפסנתר והתחיל לנגן [כדי להביך אותי, כמובן]. יצאתי מהכתה עד שהם סיימו ["סיימתם? אני יכולה להכנס שוב?"], ואז היה שיעור ממש מגניב בתולדות המוזיקה. רציתי ללכת לקחת את התיק השני [עם הבגדים והכל] מחדר הצוות [השארתי אותו שם כדי לא להסחב איתו כל היום], אבל הוא היה נעול. נאלצתי לבקש מהמזכירה מפתח, ולהינזף. כולם אמרו לי מזלטוב שוב ושוב, וזה היה נחמדי מוי.

אמא התקשרה ואמרה שהיא יכולה לקחת אותי מכברי לנהריה, לרכבת. אמרתי שבסדר, ובסוף פספסנו את הרכבת בדקה. עלינו על רכבת כחצי שעה אח"כ, אז חפיף. בתחנה פגשתי את אורן [שכבר עבר את המחסום, וניסה לגרום לי "לעבור לצד האפל". אמרתי שאני אסכים רק אם יהיו להם עוגיות. לא היו להם. פגשתי את החברים של אורן [לאחד קראו טל, והיה לו ארתור. אני לא זוכרת איך קראו לבנות], וחיכינו לרכבת. כשהיא סוף סוף באה, אני ושיר התיישבנו עם גלעד בקרון תחתי, והיה ילד אחד [או ילדה] שבהה בי כל הזמן. אז אמרתי לה בשפת הב`,

"יש שם ילד שבוהה בי. בעצם, זה ילד או ילדה?"
"ילד, אני חושבת."
"את בטוחה?"
"לא."

הילד/ה בהו בנו עוד יותר. זה היה משעשע, כי הוא לא הבין מה אמרנו.

הלכתי להתלבש להופעה, ובדרך עברתי אצל הפריקים שלי [as in, אורן וחבורתו]. נשארתי ממש עד התחנה האחרונה [לא ממש הרבה, אולי חמש דקות], וכמעט ולא מצאתי את שיר וגלעד. את אורן ושות` איבדתי סופית. הגענו לקניון, אני, שיר, לאה, ירדן וגלעד, והלכנו לשירותים. הוא נכנס לשירותי הבנים [דהה], ולקח לנו שנים להבין איפה הוא. בסוף אבא בא והסיע אותי ואת שיר לבערך איפה שההופעה [היה פקק, כמובן], ובסוף ירדנו מהאוטו ולקחנו אוטובוס [חינמי] למקום. הגענו בדיוק בזמן כדי לגלות שסינרגיה מושכים את ההופעה שלהם עוד רבע שעה. חיפשתי את שילה, מה שהיה קשה, כי חסמו לו את השיחות היוצאות.

התחיל הדורבנים. מצאנו את טל [המותק כפרעליה], ואנשים שבאו איתה, וקפצנו למשמע השירים [יאאא]. פתאום באמצע החיים, הם החליטו לנגן מחרוזת שירי ארץ ישראל [ומרקו], וכולם קפצו עוד יותר. היה משעשע.

אחרי זה ביליתי עוד חצי שעה בלנסות למצוא את שילה, שכל הזמן זז, משום מה. בסוף מצאתי אותו ואת חבריו, והתחלנו להסתובב, ולדבר על מזגנים [כמובן], עם חברו עמרי [שלא מדבר הרבה]. עומר התקשר כדי להודיע שהוא לא יוכל לבוא למחרת, וזה נורא העציב אותי. פגשנו את החברים של טל מקודם, וניסיתי לזהות אותם, "את שונית, אתה בן, ואתה... אתה, לא חשוב." אני חושבת שממש ייבשתי אותו. עדיין לא מצליחה לזכור איך קראו לו.

עד שעה תשע הספקנו למצוא עוד ועוד אנשים [ולצרף אלינו שוב את שיר], וישבנו על החצץ וסתם דיברנו [וזרקנו פירורי ביסקוויטים על שילה ^^].בערך בשעה עשר התחיל גשם נוראי. כולם רצו החוצה, והאנשים עם המגהפון ניסו להכניס אותם חזרה. לקחתי עוד אוטובוס חינמי לכביש הראשי, וחיכיתי לאבא, במשך שעה וקצת. היה פקק נוראי. החלטתי להתקשר לרוני [כי היה לי די שואתי], ודיברנו קצת. ווידאתי שהוא באמת יבוא-

לימור: זה יהיה נורא מצחיק אם אני אבוא ולא תהיה שם. "היי, רוני, אני בעזריאלי." "אה, היי." "איפה אתה?" "אני בבית. החלטתי לא לבוא בסוף. את יכולה לחזור עכשיו." "מה? אבלאבלאבל רוני!" "לא! אני לא יוצא. ביי."
רוני: *צוחק*

בסוף [ממש בסוף] אבא שלי בא, ולקח אותי הביתה. הייתי עייפה מוי, אבל הייתי צריכה לוודא עד הסוף מתי אני יוצאת למחרת. אחרי הרבה התלבטויות חסרות משמעות ["אז אני יוצאת ברבע לעשר," "רגע, מה? לא אמרת עשר ורבע?" "אההה, נכון, עשר ורבע. אני עייפה מדי בשביל כל החשיבה הזאת."], הלכתי סוף סוף לישון, לא לפני שהתקלחתי, והצלחתי להוריד את הצמיד של ההופעה.

התעוררתי בפאקינג שמונה בבוקר [אמרתי לכם שאני רגילה לישון מעט], ואכלתי ארוחת בוקר. אבא קרא לי, והראה לי את המתנה שלי- טאבלט. ידעתי שזה מה שהוא קונה לי, אבל בכל זאת הייתי מופתעת שהוא כבר הספיק. חמודי`לה. אז התקנתי אותו [בשני המחשבים P:], ועכשיו אנחנו מורידים PSP, כי תוכנת הציור שצורפה היא מעפנה+. כמעט שלחתי סמס לרוני שאני יוצאת בעשר ורבע במקום ברבע לעשר, ואז נזכרתי שזה מתי שהתכוונתי לצאת, והרבצתי לעצמי [מטאפורית].

בסוף עליתי על הרכבת [אך לא לפני שעליתי לרציף הלא נכון, וגיליתי שיש שורת מחסומי רכבת לכל רציף. בסוף עברתי מעליהן P:], וביליתי את שעת הנסיעה במשחק עם ילדה בת שנה וחצי שנסעה עם אמא וסבתא שלה לאילת. היא הייתה ממש חמודה, אבל כל הזמן היא כמעט נפלה מהמעקה של הכסא. הזוי.

סוף סוף הגעתי. סוף סוף. ראיתי את רוני ממרחק [קשה שלא לזהות אותו], וחייכתי לעצמי בעודי מנסה להעביר את הכרטיס דרך המכונה המחורבנת [שלא עשתה לי שום דבר רע, לשם שינוי]. לא הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו עד שראיתי אותו שוב. ארג.

הלכנו לדשא של הגג [בעזריאלי], והיינו שם עד שהבנו שהוא לא ממש נוח, וגם אין צל. אז שוטטנו עד שמצאנו ספה [:O] על הגג ["תראה, מתחשבים בנו."]. בסופו של דבר, המסקנה הייתי שהספה אפילו פחות נוחה, וחזרנו לדשא. הוא עדיין דקר קצת, אבל לפחות היה צל.

"אני לא רוצה שתלכי,"

"גם אני לא רוצה ללכת."

"אבל, את לא יכולה עד סוכות לקפוץ מדי פעם לת"א?"

"מה, כמו שאני קופצת מדי פעם למכולת לקנות חלב?"

הנמוך עדיין לא רוצה לגלות לי מה זה "מנצלשבך דלגשון". ארג. ארגארג. וזה.

נזכרתי שיש לשולה יומולדת, ושלחתי לה מזלטוב.

"תודה."
"על לא דבר."
"ההורים הכינו לי מרקוף."

"מגניב לך. אבא קנה לי טאבלט."
"מה זה?"

"זה מסובך."
"?"
"עזבי."
"לורוצה."

"חבל."
"לא, לא חבל. את תסבירי לי מה זה."

"אח"כ."
"עכשיו."
"עכשיו, אני עם רוני."

"אז אוקיי."
"שיהיה לך יומולדת סקס!"
"שיהיה לך סקס!"
"נאא."
"מה, כבר סיימתם?"

בשלב הזה כבר מלמלתי, "לכי מפה, יא", והזזתי את הפלאפון הצדה.

כשעליתי לרכבת, הייתי כבר במצב רוח נוראי. כמעט פספסתי אותה [ממש על השניה], והייתי די גאה בעצמי שהספקתי לעלות.

רוני התקשר, לבדוק שעליתי.
"נכון שהיית נורא שמח אם הייתי מפספסת אותה?"
שתיקה.
"אני לא יכול להגיד שלא..."

אני עדיין לא מצליחה להבין מה הצבע של העיניים שלו, כי כל פעם שאני בודקת, הוא משתנה. שואה.

אוף.

-

בשביל שיר-

Iv'e got a paper cut,

would you please help me?
Iv'e got a paper cut,

I'm as miserable as I could be!
Will you call Jack,

and bring him back?
'cause I hurt so much right now-

Iv'e got a paper cut.

-

ממש בא לי לבכות עכשיו, לא יודעת למה. יש עליי עומס של רגשות שאני לא מבינה בימים האחרונים. אולי זאת רק השעה, אבל יש לי בחילה קלה, ואני ממש רוצה ללכת לקבור את עצמי.

התעוררתי בשעה פאקינ' שבע בבוקר [לפחות הצלחתי לרשום חלום P:], כדי שאני אוכל לעלות על אוטובוס בשמונה, ולנסוע בתשע לת"א. כבר רע. במשך כל הנסיעה [שהייתה משעשעת מוי], מחשבתי נדדה בין המוזיקה והוויכוחים של רובין ורובין-אבא, הצפצופים המעצבנים של הטלפון עם הSMSים, ו"אויגאד, אני רואה את הברווז היום!".

מרובין נפרדתי כבר בעזריאלי, וחיכיתי לנוגה, שתגיע סוף סוף מהרכבת [גאש, עוד שעה? מאיפה נסעת, מאילת?], ואז שמנו פעמינו אל הסינמטק. רק שמה, לא ידענו איך מגיעים, אז שאלנו נהג מונית נחמד, שמסר לנו הוראות מבלבלות ביותר, משהו שקשור לרמזורים [בסוף לקחנו מונית, כמובן]. אל הסינמטק יצאנו, וחיפשנו את אפי ועומר, שמכרו סטיקרים [קניתי שניים] לקומיקס שלהם. או משהו כזה. פגשתי את יובל [הרי, גרינפיס], איתמר [אחד עם גשר] וטל עם המשקפיים [מתנדב בסטארבייס או משהו, נוגה חשבה שהוא חמוד], ואחרי מעט זמן נכנסנו פנימה למזגן.

יובל ועומר חלקו באייס-קפה גדוש סוכר [אני טענתי שרק בגלל זה הוא טעים], ואני לקחתי מקל קינמון מאיזה קופסא ואכלתי אותו. אחרי כמה זמן שהשתעממתי והחלטתי לנגן בחליל על המדרגות [וכל שאר האחרים התעלמו ממני בהפגנתיות, כמובן, ואח"כ הכחישו שהתעלמו]. בסופו של דבר החזרתי אותו לקופסא באכזבה, והמשכתי להשתעמם. בשלב מסוים, הרמתי את עיניי וקראתי, "ברווז? ברווז! אע!" ורצתי לחבק אותו [he is so making me to want to squize him] חזק. אם התגעגעתי אליו כ"כ אחרי לכל היותר שבוע וחצי בלעדיו, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות במשך חודש וחצי עכשיו. גאש. בכל מקרה, בחזרה לסיפורינו.

בסופו של דבר, אחרי הרבה נדנודים מייגעים ביותר, נגררנו ע"י נוגה למקום עם בייגלס. היא אכלה, וזרקה זיתים על אנשים. ושקיות של סוכרזית. גאש. אני והברווז ניסינו לעצור אותה, אך ללא הואיל. היא גם ממש כבדה [נמחצתי, אכן]. בכל מקרה, חיכינו עד שטל הפארש יגיע ויציל את המצב [מיותר לציין שהוא לא עזר בכלל], ואח"כ הכרחנו את נוגה לצאת מהמקום, אחרי נזיפות רבות מהמנקות [הזוי]. אז חזרנו לסינמטק, וחיפשנו מקום לשבת [עלינו כמה קומות, ואחרי שלא מצאנו, ירדנו כמה], ולבסוף התיישבנו ושיחקנו "מאו". אוקיי, אסור לי להגיד שום דבר על המשחק הזה, חוץ מזה שהוא ממש זדוני ומרושע. אבל ממש.

בכל מקרה, נגה מצאה לה איזה בחור להתמרח עליו [שלא היה שם בכלל, אז היא התמרחה על הפלאפון שלה או משהו כזה], ואנחנו שיחקנו שקר. היו יותר עשרים ממה שצריך, כמו שאמרתי, והצחוקים לא פסקו [במיוחד בגלל שהיינו במצב כפית רציני]. יצאנו שוב החוצה [גאש ><], ואני והברווז ניסינו להתחמק מנוגה, ע"י זה שאיבדנו אותה [זה לא עבד], ולנסות לשבת איפשהו ["not comfortable, very uncomfortable..."]. רובין הופיע, וניסינו משחק קצר של "אני" [מטופש למדי, ואינני הולכת להסבירו], אבל אחרי איזה דקה כולם השתעממו, ו-וויתרנו. נוגה הרגישה ממש נטושה [ובצדק- נטשנו אותה], והחליטה שצריך ללכת לעזריאלי [שעה לפני הרכבת!], ולמצוא מונית או משהו. אחרי הרבה שכנועים, היא הצליחה להקים אותנו, וחשנו [את עצמנו] למצוא לנו מונית ולהגיע. כמובן שהרכבת הייתה בדיוק שלוש דקות אחרי שהגענו, מה שאמר שהייתי צריכה לקנות את הכרטיס ומיד לרדת למטה.

בעודי מנופפת לטל ולברווז, מסתובבת כדי לא להיתקע בדלת, עיקמתי את פני בעצב וחזרתי הביתה.

ויש לי רק משהו אחד להגיד לכם על זה.

ווה.

אם יכולתי לתת ליום חמישי מילה אחת שתתאר אותו, היא הייתה אכן. אם מותר היה לי להרחיב, הייתי אומרת גם, "WTF?!". בגלל המפתח שנגנב לנו ביום רביעי, אמא החליטה להשאיר את התיק שלי אצלה, ולהחזיר לי אותו בבוקר [WTF?! מס' 1]. אחלה, אמרתי ביובש, בעודי מנסה למנוע ממנה לנסוע סביב כל האוניברסיטה [WTF?! מס' 2] ביומי האחרון בקורס. לא עזר. כמובן שאיחרתי בעשר דקות [מה שלא כ"כ משנה, כי המרצה בכל מקרה יגיע בדיוק דקה אחריי], ומצאתי את רוני יושב על השולחן [לא ברור למה]. אכן. השיעור היה משעשע כרגיל ["אז, כמו שאמרנו אתמול- או ש'יש כיסאות בכתה', או שנדב ימות מאיידס." WTF?! מס' 3], ואחרי דף שלם של ציור כפתורי שלט [אחד מהדברים שאף אחד לא יודע איך זה בדיוק הגיע למצב הזה], התכוננתי ללכת לעבר החניה הנחמדה של הקייטנה של אחי, בעוד רוני מכריז- "את באה לפאנקון." אחרי שניה של "רגע, זה לא היה אמור להיות באוגוסט בכלל?", פצחתי בטלפונים רבים ומרובים, ולבסוף יצאנו באוטובוס העירוני [הם מגניבים יותר מהבינעירוניים] לתחנה המיועדת, ועקבנו אחרי "הגיקים האחרים". בשלב הזה כבר נכנסתי למצב רוח מפגש ["תראו, זה עץ! איזהמגניבאיזהמגניבאיזהמגניב, גם אני רוצה כזה!"].

"למה אתה מקבל תג כחול?" שאלתי את רוני בפליאה.

"זה כי אני מיוחד," אמר. אכן.

אז אחרי כמה הפרעות בהקרנה של מערכוני קונאן אובריאן [השולתת!!!11אחד], החלטתי לנהל את השיחות של אמא בחוץ, וכך הפסדתי את כל ההקרנה. אמשלזה.

נכנסתי עם שירה [עוד אחת מהפורום] לפאנל על מתנדבים ומתנדבות, בעוד רוני במשמרת [חע], מה שהיה מיותר לגמרי, כי הם יכלו לריב שם גם בלעדי, וכשיצאתי מצאתי אחד שמבין באנימה טובה [=אלה שאני אוהבת לראות ^^], שלאחר חצי שעה נעלם כלא היה. נומילא.

אחרי עשר דקות בהן ניסיתי לשכנע את האגודה שאני לא יכולה להרשם, כי אין לי כסף ["מה, אין לך חברים?" "ברור שאין לה חברים, מה אתה חושב שהיא עושה כאן?"], הוצלתי על ידי רוני [כמובן. אתם רואים פה מוטיב חוזר?]. אכן. נכנסנו למלך הטריוויה למנהלי עמותות [הו-כה-משעשע], המנחה צחקה שהטולקינאים חשבו שהמשחק הזה מגוחך מדי, אז לא השתתפו, ומי שהיה ברור שינצח ניצח [בהפרש אדיר מימדים]. בסוף התחרות, מצאתי מין קרס אדום כמו של מטריה מיניאטורית, וגררתי איתו את טל [=חבר של רוני] באצבע- מה שגרר קרב Poke די רציני, והרבה ירידות על הצ'יביות של רוני [=הוא נמוך] ברחבה [מה גם, שגנבתי לו את תג האורח הכחול והמאגניב, והוכרזתי רשמית כ-רוני]. אחרי ששלושתנו יצאנו החוצה, והם שרו לי את מיטב שירי Wierd Al ["תגידו, אתם שרים עם מנגינה בכלל?"], ועוד קרב החל, ונגמר בשבירת המברשת שלי [דממת דומיה לזכרה, מע-כשיו]. ענבר צעקה לי ושאלה אם אני רוצה ללכת לאבא. במשך כמה דקות הייתי מבולבלת לחלוטין, ובין צעקות של, "רגע, חכי שניה, לא! אה... אני חושבת ש... אהם... רגע, אני בדילמה כאן... לא!" קבעתי אחד מציטוטי הערב. נכנסנו בחזרה לאולם ההרצאות, לשמוע על פאשלות שהיו בכנסים קודמים [אייקון, ביגור ושות'], ומסיבה שנשגבת מבינתי החלטתי להתיישב על טל [WTF?! מס' 4]. כך יצא שהתערבנו מי יכנע קודם [=יקום וירוץ החוצה בצווחות ייסורים], אבל אף אחד לא נכנע בסוף. למעשה, כשקמתי, לאחר שעה וחצי, הרגל שלו הייתה רדומה לגמרי, כך שמבחינתי אני ניצחתי [:P]. כשיצאנו, הבטתי בפניו של רוני ["הוא עוד בהלם... היית חושב שאחרי שעה וחצי הוא כבר יצא מזה."], וצחקקתי בשעשוע [לא זדוני בכלל, המפף], וחיכינו עוד חצי שעה עד ההצגה שעמדה להציג- "איזהו גיבור".

היה סופר משעשע, ותוך כדי קרב Pokeים אימתני [התכוננו...], הזדחלה לה יד סביב כתפי [מה שראוי לWTF?! מס' 5, ,6, 7 ו-8]. זווית הראייה הזוועתית והמעוותת שלי מציינת שזה דווקא היה די נחמד, אבל שמצד שני, אם הייתי קצת יותר בלוגרית, הייתי בהחלט מקבלת מכות מאחותי, שכבר במילא חושבת שאני מופקרת. אחרי מספר מופרז של "סופים אלטרנטיביים מס' 2" [נשבעת], יצאנו מהאולם החשוך, בעודי תוהה איך להתנהג אחרי דבר כזה [איך, לעזאזל? איך?!].

אחרי חצי שעה של "אבל אמא, אני לא יודעת איזה אוטובוסים פועלים עכשיו. מה? טוב, אני אקח מונית", נכנסנו לאירוע הפילקים [ליריקס משעשעים שבנויים על מנגינות של שירים ידועים, כמו, "אל תדברי על אייקון", ו"גבעת הגובלינים"], ואחרי שטל הלך [וחזר, ושוב הלך...], רוני אמר שאני צריכה לשבת עכשיו מהצד השני שלו [כדי שיוכל "להחליף זרוע  o.o], ועברנו לשורה הראשונה, שם אחותו המאמצת ישבה גם היא [פרט קטן ומיותר שמסייע לעלילה לזרום כמו שצריך <"אתם מבינים... העז! היא זורמת!" עזבו>]. בשלב הזה [השעה בערך עשר וחצי בלילה], כבר הייתי במצב של "א... לישון... ארג", וכשהוצע לי לנסוע בטרמפ עם מוטי ["מישהו שמישהו שאני מכירה מכיר אמא, זה בסדר..."], קפצתי על ההצעה ללא היסוס, בלי לדעת מה מצפה לי.

אחותו המאומצת של רוני [קוראים לה טל, והיא אוהבת לדבר באנגלית], החליטה שאני החברה החדשה שלו. אחרי גמגום מבולבל מצדי, ו"מה?" מנומנם מצדו, היא החליטה לשדך בינינו.

"so, you are single, right?" "right." "and you?" "yeah." "do you think she's pretty?" "ummm... yes?" "do you think he's cute?" "I guess."

"then what's the problem?!"

*שתיקה מביכה*

[זווית הראייה הזוועתית והמעוותת שלי מבקשת לציין שבאמת מה הבעיה, ושמצד שני, אם היא לא תסתום, אני אשתיק אותה בעצמי, עם השוטגאן המיוחד לזוויות ראייה שלי.]

אחרי הרבה בירבורים שלה [וכמובן, "what, I want my little brother to score. I mean..." "אני אעשה כאילו לא שמעתי את זה." WTF?! מס' 9 ו-10, המביכים ביותר], הגעתי הביתה בשלום, ואחרי חיבוק מסורבל [די. זה מה שעושים כשיודעים שלא הולכים לראות אחד את השני במשך הרבה זמן. אף פעם לא הייתם במפגש?], נכנסתי הביתה וגיליתי את ה"אליס בארץ המראה" [באנגלית!!!11אחד] שנימה קנתה לי [^^], וצנחתי למיטה בתשישות.

[וכאן, כמו בכל חלק אחר של הפוסט, ראוי לומר "אעעעעעעעעעעעע!", ולנסות להבין מה נסגר איתי.

וגם, "אם תהיי בודדה, שלחי סמס"- די, אני מתה פה.]

לימור.

גיחה קצרה אחרי כמעט שבוע בלי אינטרנט, עקב הגמילה הכפוייה.

כל הימים פה, בת"א, הם חצי-חצי. קורה דבר טוב, ואחריו עוקב דבר רע. חלום צלול, כאב ראש נוראי, מפגש נהדר, ללכת לאיבוד באחת עשרה בלילה, לאכול אסיאתי [עם מקלות!], לאסוף את גלעד מ"הגן" [הקייטנה של האוניברסיטה].

זה שלושה ימים שאני לומדת באוניברסיטה. הייתי יכולה להמשיך ככה. הקורס על אליס וקרול נהדר ומרתק, וגיליתי שרוני [רוני! רוני מפורום טרי פראצ'ט שאני מתכתבת איתו במסנג'ר מאז ביגור] לומד איתי באותו הקורס, והשיעורים הפכו הרבה יותר משעשעים. מיציאות הזויות ["נעים מאוד, דן דוד,"] ועד אוכל סיני ["את לא אמורה לאכול את זה ככה..."], אני אוהבת את האוניברסיטה.

ביום ראשון נסעתי למפגש, ברכבת מהתחנה של האוניברסיטה. הייתם חושבים שהתחנה של האוניברסיטה תהיה באיזשהי מידה קרובה לאוניברסיטה... אפשר למות מהתסכול. לקח לי חצי שעה רק להגיע, ובסופו של דבר שעה עד שהייתי בעזריאלי. כמובן שהטלפון האידיוט שלי החליט לכבות את עצמו [מה? טענתי אותו יום לפני! ולא פתחתי אותו!], ומזל שנתקלתי בענבר באמצע עזריאלי [בדיוק אחרי שנתקלתי בדין], אז יכולתי להתקשר לטל. משם ועד עשר בלילה, טיילנו [אני וטל, ונוי כשהיא לא הייתי מעוצבנת] בכל עזריאלי, פגשנו זוג חמוד להפליא [פרדי ואורן, אתם כ"כ משעשעים ^^], ושיחקנו אמת או חובה עד סוף המפגש. יחד עם נחי ["ההורים שלי דתיים אבל אני לא שם על זה."], אורי ["אה, קטינה!"], ליטקה ["אבל יש לו פנים יפות!"], מיכאל [מי?], נוי, פרדי ואורן, ירדן ["זה כי היא עקומה יותר!"], נדב [שמשון-זבולון-שמעון-משה-בן-דוד] ועוד שלל אנשים סימפטיים במיוחד. זה ריכך את העובדה שלקח לי יותר מחצי שעה למצוא את הדרך הביתה, אפילו שהייתה לי מפה ><

"למשל פיתגורס, שהיה פילוסוף לפני שהוא הפך למשפט."

"רגע, מה זה?" "מה?" "האות הזאת. זאת ט'?"

"איפה?"

"הנה, כאן- לודוויט."

"לודוויג, זה לודוויג."

"stop poking me with the pen!" "there is no pen."

"אבל... אני רוצה להיות שם!"

"יש לך בעיה, ילד."

"טוש! זה טוש!"

"אההההההההה לברוח!" "אני! רוצה! טוש!"

כשהלכנו לאכול היום [26.7], השארנו כנראה את האוטו פתוח, ופרצו לנו ולקחו כסף מהתיק שלי, ואת המפתח והמחברת. את המחברת מצאנו זרוקה בחוץ, ולא היה שום סימן איפה הבית של המפתח, אז נרגעתי. אבל איזה מין בנאדם מטומטם יגנוב מחברת? בטח ראו שזה סתם שטויות וזרקו את זה.

קמתי בשעה שמונה וחצי לערך.

התארגנתי וכו'.

אחרי כחצי שעה של ייבוש רובין במעיליה, אספנו אותו בדרך לת"א. [חע. מצטערת.]

נסענו, נסענו, נסענו.

עצרנו בנתניה, ועלינו על רכבת לת"א [שאיחרה בעשר דקות, אגב]. ענבר גילתה שהיא השאירה את הכסף שלה בבית, אז שילמתי לה, והבאתי לה חלק מהכסף שלי.

ברכבת פגשנו שני בחורים, אחד [דין] עם יצור ורוד ["זיגי"] ושני שאין לי מושג איך קוראים לו.

ענבר סיפרה את הסוף של המומינים [הילד השני התחיל לבכות מרוב שזה היה עצוב], ואז ירדנו מהרכבת. כולם עלו על המדרגות הנעות, חוץ ממני ומדין, שרצנו במדרגות למעלה. בסוף הזונות האלה לא חיכו לי, למרות שהגעתי לפניהם.

פגשתי את אליסה, חיבקתיה. עליתי לגג.

חיפשתי אחר אנשים, התקשרתי לאנשים.

עומר הזבל הזה נתן לי את המספר של אמא שלו, ולא הסתובב איתו. פפפף.

מצאתי את תום [^^], וישבתי איתו לכמה דקות.

אחרי הסתובבות חוזרת ונשנית, ומאמצים מטופשים במיוחד, בפגשתי במוניקה [^^], והתחבקנו, ואז היא נעלמה [:O].

תקשורת מקוטעת ביני לבין אפי בכל זאת לא מנעה את פגישתנו [הא!], והלכנו שתינו עם רובין ועומר קציר [לא עומר ההוא] לבורגר קינג.

היה יקר, קטן, וכשר לפסח. יאך.
פגשנו בנדב [הו, כן], ואז הוא נעלם. וחזר. ושוב נעלם [הו, המסתורין].

עמדנו ללכת לסנטר. בסוף וויתרנו [עם התנגדות נחרצת מצד רובין].

אחרי זה גילינו שהיה פיגוע גם בסנטר [אני חושבת שזה מה שאמרו].

עלינו חזרה לגג, ופגשנו אנשים. נוגה הייתה במדרגות הנעות [נעלמת לי, אע], ואז חזרנו וראינו כל מיני אנשים, ומישהי צילמה אותי [???], והיה לנו משעמם. אז ירדנו למטה, וחיפשנו את נדב, ובסוף וויתרנו.

בקומה אפס, פגשנו שוב במוניקה, אבל היא נשארה בפנים כשיצאנו.

אני ואפי ישבנו ליד המזרקה, והיא צילמה תמונות משעשעות [בעזרת מוחי הקודח, מעילי הקשוח, וידי החסונות. NOT], ואז ענבר התקשרה ואמרה שהיא רוצה ללכת, אז חיכיתי לה שתגיע, והלכנו עם מוניקה ויונתן ["הוא שונא אותך." "למה?" "בגלל שאת באה למפגשי ישרא." *פאפי פייס*] עד לתחנה [בפנים היה עמוס מוי], שם גילינו שנשארו לנו רק עשרה שקלים לחזור הביתה מהרכבת [כתוצאה מזה שענבר שכחה את הכסף שלה איפשהו], ואמא ואבא כעסו עליה עד מאוד.

בסופו של דבר אמא לקחה אותנו ממעלות, ושילמנו לנהג מונית, וענבר חייבת לי עכשיו 56 וחצי שקלים.

אע, כן, אפי עשתה לי אפרשזיף!!!11אחד

קשוחה שכמוך, אני סוגדת לך.

^^

[סה"כ, נראה לי שאני לא ארצה ללכת יותר למפגשים. אין לי אנרגיה, זמן, או כסף מיותרים בשביל זה.]

הגעתי למקום כרבע שעה לפני עומר ויניב. בחיפושי אחריהם [בכל המתחם], פגשתי בנודלר ובגיל, שאשכרה זיהו אותי. קניתי לגלעד את הקוביות שהוא ביקש [המכסה של הקופסא הזאת קופץ, זה מטורף], והלכנו להדפיס את הכרטיסים.

"אתם איתו?" שואל הילד שמאחורי המחשב.

אני מהנהנת. מדפיסים לעומר את הכרטיס.

"תומר?"

"לאלא, עומר," אני אומרת, "זה עם ט'."

שנינו צוחקים בטירוף, ובמהלך כל היום צחקנו על זה.

["מנחה? זה עם ט', נכון? מטנחה? לא, רגע. מנטחה. כע."]

"אוקיי, אפשר להדפיס גם לי?"

הילד מביט בי, מבולבל. "חשבתי שאת איתו."

"כן, אני איתו. אבל אני משלמת לחוד."

"הו."

הלכנו לשים את התיקים במקום ששמים בו חפצים.

בזמן שעומר התקשר לנטלי, שמתי את תיקי הקט, וקיבלתי פתק בו כתוב: "זB2".

בהתלהבות, צייצתי, "OMG, עומר, קיבלתי ז'!"

עומר, מנסה לא לצחוק לנטלי בפרצוף [בערך, כי היא לא באמת הייתה שם], אומר שתכנס פנימה, ואנחנו הולכים לפגוש אותה. יוצאים, נכנסים, חוזרים לחדר של החפצים.

הלכנו לכניסה, ואיזה אחד אמר שיש משחק בחינם.

["חינם! חינם! יניביניביניב, בוא, חינם!"]

שיחקנו במין משחק קלפים מעפן, שנראה ממש כמו טאקי בגרסת הD&D, או אנערף. באמצע הלכנו לנו לאכול, כי זה היה משעמם [אם כי משעשע]. קנינו בורקס ["שניצל! אין שניצל?"], והיה טעים [טוב, היה מגעיל]. אחרי הלכנו לנודלר וגנבנו לו שימורים. חע.

הסתובבנו בכל המתחם, וניסינו לחשוב על דרכים יצירתיות לרצוח את הטווסים שהיו שם.

[אגב, הבנתי את הבדיחה של ה- מיאופיקוק. זה לא מצחיק. זה מה זה לא מצחיק.

זה די מפחיד, למען האמת.]

ואז היה 16:00, והגיע הזמן למשחקים.

אותו אחד שהזמין אותנו למשחק ["חינם!"], מסתבר, היה המנחה שלי.

שיחקנו [קבוצה של חמישה, אחרי זה אחת נטשה] במשחק כזה עם קלפים, שצריך לספר סיפור.

אפילו ניצחתי במשחק אחד. להלן המשחק הזה.

"עכשיו, תעשו משחק בסגנון הלוני-טונס.

דור, הילד הפאסיבי, מתחיל. "פעם, היה ארנב שיכל לדבר." *Animals Can Talk* "הוא חי על אי," * Island* "ו-"

יונתן, *interrupt*, "ו, אה... אוך. פאס."

*הכנס שם*, "יום אחד שהוא היה באי, הוא עשה עם השיניים שלו ככה," *מדגים, עם קולות של תת-מקלע* "לעצים, ובונה לעצמו רפסודה. הוא מגיע ליבשה, ורואה זאב," *Wolf* "והוא קופץ."

יונתן, *Interrupt*, "אז הוא שואל אותו, 'זאב זאב, למה אתה קופץ?' אז הוא עונה לו, 'סתם, אמרו לי לקפוץ, אז אני קופץ.' הוא ממשיך הלאה..." פאס.

"ומגיע למלכה." *queen* "היא אומרת לו, 'תקפוץ!', הוא אומר, 'לא רוצה,' אז היא אומרת לו, 'תקפוץ!', אז הוא אומר, 'למה שאני אקפוץ, אני לא רוצה לקפוץ!' מוציא את הפטיש שלו, וחובט בה, עד שהיא נכנסת לאדמה. לוקח לה את הכתר," *Crown* "שם ליפסטיק, אומר, 'עכשיו אני המלכה!

ממשיך בדרכו, מגיע שוב אל הזאב. הוא אומר לזאב, 'תקשיב, תקשיב רגע.' הזאב, באורח פלא, מפסיק לקפוץ. הוא הופך אותו למשרת שלו, וממשיך בדרכו."

[עוד הרבה התרחשויות שבחיי שאני לא זוכרת, והבנאדם הזה מדבר המון.]

"אז הוא בא, ומטיל על המלכה כישוף," *Spell* "והיא הופכת לארנב קטן ופרוותי כזה."

הוא מגיע לחווה, ואז לטירה, אנערף מה קורה שם.

"אז הוא זימן שד שיגיד לו. השד אומר, 'לא רוצה להגיד לך.' אז הוא מרביץ לו עם הפטיש שלו."

כאן אני קוטעת אותו, "ושובר לו את המפרקת. השד מת. הזאב בא אליו, אומר לו, 'בואנה, הרגת את המלך."

"רגע, המלכה התחתנה עם שד?"

"כן, בגלל זה יש לה כוחות כאלה."

"הגיוני."

"אין לך כוחות יותר במקום הזה.'" *שמה סוף* "בכל פעם שהוא נזכר במה שהוא עשה, הוא התחיל לבכות."

מסתכלים עליי בהתפעלות, "יפה."

^^

אני אוהבת את המשחק הזה ^^

[היה גם אחד במתחם של ביגור, אבל אין לי כח לשים אותו, אז אולי בפוסט הבא.]

עריכה:

"חג שמח מפורום חומריו האפלים."
"שאלה: פימו זה חומר אפל?"

ביום ראשון, כשהייתי בדרך החוצה מהספרייה, אבי הקט התקשר אליי:

אבא: "רוצה לבוא לסרט?"

לימור: "כן, בטח. איזה?"

אבא: "גלעד אומר שמשהו על אומנת שהיא גם קוסמת. את יכולה להביא גם את החברה שלך."

לימור: "אע, אוקיי."

*מתקשרת לשולה*

לימור: "היי, שולה, רוצה לבוא איתנו לסרט?"

שולה: "על מה?"

לימור: "אנערף."

שולה: "טוב."

אז הלכנו לסרט, שמו "נאני מקפיא" [לא, לא באמת קוראים לו ככה, אבל אנחנו חשבנו שזה משעשע]- על אומנת שהיא גם קוסמת. זה היה מדובב. מאוד מדובב.

אבל קורע מצחוק.

אולי בגלל שזה היה מדובב O_ם.

בכל מקרה, חזרנו הביתה [עם שולה] והלכנו לישון.

ובבוקר קמנו, ואבא אמר שלא עוברים דרך נהריה, אבל לא היה לי את המספר של נדב [><, טיפשה] ולא יכולתי להודיע לו. אז הסתבכנו עד מאוד ואבא כעס עליי. ראר. ואז נסענו, ונסענו, ונסענו, עד שהגענו לעזריאלי.

בדיוק כשהגענו לחניה, ראיתי את נוגה ושות'. לא זוכרת מי בדיוק, אבל אנערף. נגה השניה לירון התחפשה לפיית המחזור ואמרה שלכולנו יהיה מחזור [זונע, אחרי זה אני ושולה גילינו את התוצאות ><]. אחרי זה עלינו למעלה וחיפשנו אוכל, ואני ונוגה אכלנו סלט פריקי [עם פסטה O_ם], ואז איתמר התקשר.

*שניה לפני שעונה, מצביעה בחיוך ומהנהנת*

*נוגה צווחת בהתלהבות*

לימור: "הלו."

נוגה ושולה: "היי, איתמר!"

*מרביצה להן*

זה קרה עוד כמה פעמים, ועלינו לגג.

["סעמק, תראו מה עשיתן- עוררתן את זעמו של איתמר האיום." מה, זה היה מצחיק.]

ואז היה הרבה איתמר, והיה מוי ^^

[קהל: "Awwww" ו/או זורקים עגבניות.]

ואז פגשתי את עומר קציר, וניסיתי למנוע מנוגה להרוג אותו [לטווח הקצר, זה הצליח]. פגשתי גם את קסלר, ואת תום, ואחד שמו יונתן. ליונתן אין בלוג, כי הוא "לא יודע לכתוב במחשב". יונתן הוא חיפאי שנקלע בטעות לעזריאלי, והיה ניסוי באימו. הוא באמת נראה כמו אחד. חה. היה זה בנאדם מאוד משעשע, והרגשתי כאילו אני בייביסיטר, למען האמת. נוטוב.

אחרי זה אמא התקשרה ואמרה שאני צריכה לחזור הביתה.

בשעה חמש :/

אז חזרתי הביתה [בשעה חמש], והיה כיף, וכו'.

נותרתי גלמודה וממוחזרת, וכאבו לי הרגליים [מהמחזור, לכו תבינו], ואפילו לא ראיתי משחק-מכור, כי לא היה לי כח. אז נו.

היה כיף, בכל מקרה ^^

[גיח.]

[יומחמישיומחמישיומחמישי^^]

ביום שבת באתי לשולה וישנתי אצלה לכבוד מר סילבסטר. לא עשינו כלום, האמת, למרות שדוקטור הכריז שאני והיא נתנשק. איכ.

גיליתי שאבא שלי הוציא את השקית עם הבגדים שעמדתי ללבוש. זעמתי, וקיבלתי תגובה הדדית. מניאק.

חיפשתי בארון של שולה ומצאי חולצת פסים אדומים וג'ינס שחור. החלטתי שזה יספיק והלכנו לישון.

-

שולה החליטה להתעורר בשעה שבע וחצי [על דעת עצמה, ובלי להתייעץ איתי], אחרי לפחות שלוש פעמים בהן התעוררתי בלילה. התלבשנו ויצאנו למרכולית של נ"ז ולקנות לחמניות. אהמ.

יצאנו לדרך, וכשכבר היינו רחוקים מספיק, נזכרתי שהשארתי את הסרטים לאפי בבית. טיפשה.

הגענו לתחנת הרכבת, מיותר לציין שעומר כבר היה שם. נסענו ארבעתנו [עם דוקטור] לעזריאלי. בדרך התבדחנו על דלעות [פתח תקווה משהו] והרבצנו, הרבה הרבה, לדוקטור ועומר.

הלחמניות שקנינו היו ממש לא טעימות, ומתוקות יתר על המידה.

הגענו לקניון וחיכינו לאפי. לבסוף ראיתי אותה עולה במדרגות הנעות [א. הייתי מופתעת מאוד, וב. אני לא אגיד דרגנוע, פרטים בהמשך], וקראתי לה בקולי קולות, הרבה. היא לא שמעה אותי, ולבסוף נפגשנו בהתרגשות פקאצתית. הכרתי לה את שולה, וביחד נכנסנו לגג. היה יבש. אף אחד עוד לא בא, והיו רק מעט פריקונים שלא הכרנו.

"זה פריק גדול!" מכריזה אפי ומצביעה על מר-מגדל-עגול. "פריק גדול!" אנחנו חוזרים אחריה בהתלהבות יתר על המידה.

מסרתי לידיה את הצעיף [היא, מצידה, אמרה שהוא מגרד לה, ושמה אותו על הכובע] ויצאנו לנסות לפגוש אנשים, ניסיון שעלה בתוהו.

כשחזרנו להתיישב, איתמר התקשר, בשאלה אם רובין איתי. אמרתי שלא, ואז התקשרתי לרובין. לא ענה.

אח"כ, כשהתקשרתי לרובין, הוא ענה שהוא ואיתמר יצאו ברכבת של אחת, ויהיו בעזריאלי עוד מעט.

פגשנו את נוגה, דויד ועוד כמה אנשים, ויצאנו [אני, אפי, שולה, עומר, נוגה ונעמי, ואייל, מסתבר, שלא זיהה אותי, ואחרי שהצלחתי להזכיר לו, איבדנו אותו] לסנטר. לקח לנו לפחות עשר דקות להגיע לשם [ועדיין כואבות לי הרגליים], והיינו שם.

נוגה גררה אותנו בתקווה להגיע לאיזה "חנות של פריקים" בקינג ג'ורג' [נראה יותר כמו פקאצות במסווה, מצטערת] ואפי רצתה להרוג אותה. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לחנות הפאטצ'ים [קינג ג'ורג' 33, מקום קטן ונחמד] וקניתי צב שחור, ו"police officer". היה נחמד, כאב לאפי, הגענו למסעדה צמחונית, לבסוף.

אחרי רבע שעה של כלום, כלום, וכלום, אני ואפי יצאנו לחפש אוטובוס, שלא הגיע. בסוף לקחנו מונית. נוטוב, לא הרבה נזק.

הגענו לעזריאלי ופגשתי במאי [אעאע] ותום, ובעוד אנשים [לא זוכרת, נו, עזבו אותי], שהיו ממש מגניבים, היה כיף איתכם, חבר'ה.

הצלחתי לפגוש באיתמר לשניונת, ואז הם יצאו לסנטר [אחרי פעמיים שהתקשר אליי והייתי לידו, ושאל אותי שוב ושוב אם אני רוצה לבוא, סירבתי, הסברתי, ונימקתי שכואבות לי הרגליים והרגע הייתי שם].

נשארנו, נוגה ושולה חזרו, עומר [ההיפראקטיבי] התנפל וחיבק את נוגה ואפי, וכל פעם הם הצליחו ליפול עליי [בשלב מסוים של המפגש התלוננתי שכל פעם שהוא מחבק מישהו, הם נופלים איכשהו עליי. בתגובה, הוא חיבק אותי. הממם, אוקיי], והסתובבתי לבדי, בעוד נקלעתי לסיטואציה הזאת.

מישהו: "את רוצה להיות ה-46?"

לימור: "הממם?"

מישהו: *מחבק אותי*

לימור: "הא."

[אחרי זה, כשסיפרתי לשולה, היא אמרה בתמיהה שהיא הייתה הראשונה. "היית הראשונה שלו? זה בטח בגלל שרואים לך את הציצים." התבדחנו אני ונוגה-אחרת.]

אפי הלכה הביתה מוקדם, ואנחנו [מאי, תום, אני, אופק, ועוד מישהי, לא זוכרת] יצאנו לכיוון הסנטר. באמצע פגשנו בשולה ובחבריה שחזרו מהמסעדה ומהסנטר [אני יודעת, אני מבלבלת הכל, קודם הם לא חזרו, והסיטוציה שתיארתי עם עומר-היפר הייתה בכלל לפני שהגענו לסנטר בפעם הראשונה], ושולה באה איתי. הממם.

התקשרתי לאיתמר והכרזתי על הגעתי לסנטר, והוא שאל באיזה שער אני. "אעאע, אני לא ליד שער, שניה."

בסוף מצאנו אחד את השניה, וגם שולה באה, והלכנו איתה לשירותים.

בזמן השהייה ליד דלתות השירותים, נועם פטמן [הוא היה עם איתמר] התיישב. באמצע המעבר.

פטמן: "אתם יודעים מה אפשר לעשות עכשיו?"

איתמר: "לשבת באמצע המעבר ולבהות?"

פטמן: "כן."

לימור: "בי."

איתמר: "בעיקר."

פטמן הכריז ששירותי הנשים הם ארץ מופלאה ורחבת ידיים, אני התנגדתי. תהינו אם שולה הלכה לאיבוד, ובדיוק אז היא חזרה.

החלטנו לצאת לחפש אחר רובין, ואיתמר אסר עליי להתקשר אליו [בסוף גיליתי את הדרך- אם אני לא אומרת לו שאני מתקשרת, הוא לא שם לב], ובסוף מצאנו אותו ואת אחותו [זה מרגיז, שאיתמר צדק בסוף], ליד חנות טאטו. רובין דרש לראות את אפי, והתאכזב עד מאוד [בלשון המעטה] כשגילה שהיא חזרה הביתה.

אני ושולה פרשנו מהחבורה, והלכנו לקנות לה צבע מים אדום [הא], ואז סתם הסתובבנו בכל מיני מקומות.

הלכנו לבנין השני, ומצאנו את החנות "הוצאה לאור" [בגדים שאנשים שכחו בשדות תעופה וכאלה, מאוד זול], וקניתי קפוצ'ון נהדר, והתכתבתי עם איתמר בSMSים, וחזרנו לבנין הראשון כדי לחפש אותו, לפני שגילינו שהוא היה בכלל בבניין השני. ארג.

דקה לפני שהיינו צריכות לצאת, מצאתי את חבורת מאי [בקיצור של אלה שבאנו איתם לסנטר] ואת איתמר [בנפרד] במקדונלדס.

לאחר שגילינו את השעה ["כבר שבע? פאק, זה רע."] איתמר נפרד ממני בחיבוק [תמוה, אם יותר לי להוסיף] וזה היה מוזר.

לא היו אוטובוסים [שוב] ו[שוב]לקחנו מונית. איחרנו את הרכבת. אבא שלי צעק עליי. איתמר הכריז שהוא וחבורתו יבואו לרכבת הבאה. הם לא באו בסוף, הו וול. כששולה כבר הייתה מנומנמת, התכתבנו בSMSים והוא ניסה לנחם אותי שהכל יהיה בסדר בסוף.

שתי הבנות שישבו במושב ממול עזבו את הרכבת, והיה לי מושב שלם משלי. חע.

קצת לפני עכו, מישהו מהצד השני של הרכבת [כמו שלרחוב יש שני צדדים, ימין ושמאל? אז ככה] התחיל לפטפט איתי, והטלפון שלי צלצל. אבא שלי החליט לקחת אותנו. הערתי את שולה בנגיעה, ומרוב עייפות אמרתי, "אבא לוקח אותנו מהתחנה."

האיש הסיק מזה שאנחנו אחיות, ושאל אם אנחנו תאומות. ענינו שלא, והוא שאל מה ההפרש בינינו.

"פחות מיום."

"אז אתן לא תאומות?"

"אנחנו לא אחיות."

ואז פיתחנו שלושתנו שיחה מנומנמת על איפה שאנחנו לומדות ["אה בצפר למחוננים כזה?""לא, סתם בצפר מעפן."], ובערך זהו.

התנמנמנו חזרה לתוך הכיסאות עד שהגענו.

אבא שלי אסף אותנו במשפט קצר של אכזבה, וחזרנו הביתה, מחזירים את שולה בדרך.

הלכתי להתקלח ולישון, מתלבטת אם לשלוח לאיתמר SMS, וויתרתי. אין כח ואני רוצה לישון.

וזה הכל, מקווה שגם לכם היה כיף.

[אנא נסו לספור כמה אנשים חיבקו אותי היום, מתוכם כמה אני אשכרה מכירה.]

לימור.

"יוּ, הביאו לנו אוטובוס בלתי נראה!"

בשעה עשר ביום שבת ה-13 [לאחר ששולה ונחמה התמקמו היטב בביתי הקט, ולאחר שהצלחתי לשכנע את אמא'לה שאני אורזת פה ארוחת בוקר וצהריים, ולא פאקינג מנות קרב לגדוד שלם לשבוע] יצאנו במכונית [הקטה] של אמא למועדון. התיקים היו ממש כבדים. אבל ממש. סידרנו את מה שצריך היה לסדר [לי וליטל, ז'ניקיות, אבל לא נחותות מדי, הצטרפו לחדר שלנו] ואז הגיע תור ההרצאה.

אוי. ואבוי. בריבוע. במשך שעתיים שלמות ישבנו וכאילו הקשבנו [תתכוננו למילה הזאת הרבה בפוסט הזה, כל הנסיעה הייתה וונאבי לגמרי] למה שהמבוגרים אמרו לנו. שעתיים. פאקינג שעתיים שלמות.

היינו צריכים ללכת עד המרכז המסחרי [כחצי קילומטר] עם התיקים על הכתפיים והכל, כי לאוטובוסים לא היה נאה להגיע למקום נורמלי. חע. זאת בדיחה, אני אומרת לכם.

לפחות תפסנו מקום טוב.

אבל כואבות לי הכתפיים.

כן, עדיין.

[ארג, תעשו כאילו אין כאן כלום. אין לי כח לעדכן, וגם לא למחוק, בסדר?]