אורלב אמרה שנכנסת לפה, ואז ראיתי גם.

אז. שלום.

[נורא קשה לי. אני לא יודעת מה קראת (או אם אתה קורא את זה עכשיו בכלל). אבל. הלוואי שאתה מרגיש טוב. הלוואי שטוב לך.]

מישהו כל הזמן מחפש בישרא את הכינוי שלי. מי אתה? אנחנו בטח מכירים.

אתה אותו אחד שעבר על הארכיון שלי עד אוקטובר של שנה שעברה?

מה אתה רוצה?

כמה פעמים כבר דיברנו היום?

פחות מאלף.

עוד לא הבנת שאני מתקשרת אלייך רק כדי שיהיה לך תירוץ לדבר איתי?

אז כמובן שאין לי מה לכתוב.

["כי זה יהיה כזה, 'אעעעעע, אני מאושרת. טוב, מה לכתוב עכשיו?'"]

אני מתוסכלת קצת מכל דבר.

כי יצא לנו להיות ממש מעט זמן ביחד. ואחרי זה בכל פעם שחשבתי עלייך היה כאב פתאומי ומהיר בלב, כאילו אני שוברת אותו לרסיסים רק כי אני פוחדת שזה לא יהיה כמו שאני רוצה ["הוא חבר שלך?" "אה... עוד לא. נראה לי." "מה זה נראה לי- הוא כבר נישק אותך?" "אממ, לא." "אז עוד לא."], או אולי כי אני כל כך מתגעגעת, כל כך זקוקה למגע שלך, כל כך רוצה אותך שזה פוגם לי בבריאות.

לעזאזל.

[זה כל כך מבלבל אותי. אני לא יודעת אם באמת אף פעם לא הרגשתי ככה, או שזה כי שכחתי, או שהכרחתי את עצמי לשכוח כמה זה טוב. כל כך מאוחר כבר.]

אתמול, כשאני ואורלב חזרנו מהיפופוטם, מישהו דיבר אליי. הוא אמר,

"את יפהפה."

אמרתי, "תודה רבה."

"אפשר להתחיל איתך?"

"נדמה לי שכבר התחלת."

"אז אפשר להמשיך?"

"לא."

אני לא מבינה מה הרעיון בלהתחיל עם מישהי בשעה שלוש לפנות בוקר. כלומר, זה גרם לי להרגיש כל כך מלוכלכת, וכל זה. כאילו אין לי פונקציה אחרת מאשר להיות אובייקט להתחלה איתו [או דברים אחרים שמשתמעים מכך].

והיום, עוד מישהו, באוטובוס.

הוא שאל, "איך את מצליחה לקרוא בחושך הזה?"

ואמרתי, "שנים של הרגל."

הוא שאל, "את קוראת הרבה?" ואמרתי, "כן."

הוא שאל, "מה את קוראת?"

ואמרתי, "משהו נחמד שמצאתי בסן פרנסיסקו. מין פנטזיה כזה."

הוא שאל אם זה משהו על סין, כי השם של הסופר הוא China משהו, באמת שם מוזר. אמרתי לו את זה.

האוטובוס עשה קולות מלחיצים, ואמרתי, "ממש מתאים לי שהאוטובוס יתפרק שניה לפני שאני מגיעה הביתה."

הוא שאל, "את חושבת שהוא יתפרק?"

ואמרתי, "אני מקווה שלא." גיחכתי.

הוא שאל, מה אני רוצה ללמוד. איך קוראים לי [לו קוראים יהודה], בת כמה אני.

הוא אמר, "את בטח אוהבת המון דברים," והשמעתי את מקבילת הצחוק להסמקה [כי אני לא יודעת להסמיק, ככה אם אני זוכרת נכון]. ואמרתי, "איך ידעת?" והוא אמר, "את מדברת כל כך ברצינות על דברים."

הוא שאל, "אני יכול להתקשר אלייך?"

היה לו קול רך ונעים. כזה שנשמע נחמד להתלטף בו. הבטתי בו, והוא קצת חייך, והוא נראה חמוד באופן כללי.

ואמרתי, "לא."

הוא שאל, "למה, את מתביישת?"

ואמרתי, "לא. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם הרעיון." וגם כי אני לא אדבר איתך כמו שתרצה שאני אדבר איתך. וגם כי אני עסוקה מדי במישהו אחד אחר.

הוא חייך ואמר, "גם אני לא."

כשירדתי מהאוטובוס, חייכתי, ואמרתי, "מצטערת. אבל היה נעים להכיר אותך."

[והוא היה מאוד נחמד והיה כיף לדבר איתו. לכן אני מאחלת לו בהצלחה.]

זה היה יום מוצלח באמת.

פגשתי את סבתא של אורלב, ואת האח האבוד שלה [שמסתבר ששמע עליי סיפורים, אני צריכה להרגיש מוחמאת?].

ואחרי זה הלכנו לים והיינו שם עד השקיעה, ובנינו את א'טואין ונכנסנו למים [אפילו שלא היה לי בגד ים, נכנסתי עם הבגדים ככה].

בא לי לאפשר לאיזה שבוע את החיפוש רק כדי לראות מי מגיע אליי. אני תוהה אם כדאי.

מה דעתכם?

+אני אולי אבוא למיתופיה. מי עוד בא?

ביום רביעי הבא אני טסה לחודש. סביר שלא יהיו פה פוסטים עד שאחזור [אלא אם כן מישהו יפרוץ, או, נגיד, אני אמצא איזה אינטרנט קפה]. אז, כן.

ומי שרוצה לכתוב לי מכתבי טיסה בהחלט מוזמן.

יושבת מול המחשב, פותחת מסמך וורד. בוהה בו בייאוש. פותחת דפדפן עם המון תגיות חיפוש שקשורות לנושא. בוהה בהן בייאוש. מתחילה לכתוב משהו מעורפל ומוחקת. מסתכלת על עבודה של מישהו אחר ותוהה אם לקחת ממנה דוגמא. כותבת פסקה ועוד שורה עד שמבינה שאין לי נושא. חוזרת לחפש נושא. סוגרת את המחשב.

מדי פעם מתקשר המחנך לשאול מה קורה ולהזכיר לי שבלי העבודה הזאת אין לי תעודת גמר.

מדי פעם דופקת את הראש בייאוש בשולחן.

מדי פעם יוצאת החוצה לשכוח שיש לי עבודה לכתוב.

חוזרת אחרי שלושה ימים. פותחת את מסמך הוורד והדפדפן, בוהה בהם בייאוש. סוגרת אותם.

מדי פעם מדברת עם המורה ליוגה על מה שצריך לעשות. עדיין לא מקבלת תמונה ברורה.

חוזרת בתשע בערב לכתוב את העבודה, בסוף כותבת בערך חצי מהכמות שהיה צריך לכתוב. בוהה במסמך בייאוש.

מנסה לשלוח את הקובץ בדואר ואז נזכרת שהג'ימייל שלי לא אוהב קבצים. מתעללת בג'ימייל. מבקשת עזרה בפייסבוק. מתייאשת- פונה לחשבון הוואלה הישן. הוא מלא בספאם ובהודעות מבמה חדשה. אחרי חצי שעה של נבירה ומחיקה [פעולות מיותרות ולא רלוונטיות, ברור, אלא מה] נזכרת שיש לי עבודה לשלוח. שולחת עם איזה משפט פתטי שתוהה האם העבודה מספקת.

נזכרת שזה לא כל מה שצריך לעשות. מחכה למייל תשובה בייאוש.

הגיע הקיץ, וכמו בכל קיץ, הפכתי לבאפי קוטלת החרקים. למה לעזאזל הנמלים העצומות האלה מסתובבות לי במטבח?

"מי הפיל פה ריבוע של טישו? שיבוא וירים אותו."

הטישו לידך. תרימי אותו את.

נשים.

כן, זהו פוסט חירום הנכתב עקב שיעמום תהומי וגוויעה ברעב.

אני רעבה ומשועממת.

נכון מאוד.

[לול, אטם רשום בעזרה במוסיקה לסיום י"ב. מה לו ולמוסיקה, אני תוהה?]

בחלומות, נשיקות זה בכלל לא מגעיל.

אי אפשר להרגיש את הרוק.

מה שהתכוונתי לכתוב על השלושה ימים בת"א בנקודות, מאוד לא מסודר, ועוד קצת.

• היה כיף.
• הבנתי [יותר מתמיד] שאני זונת חיבוקים. מה יהיה איתי?
• חנונים זה כיף. חנונים שאוהבים אותי זה עוד יותר כיף.
• יש פוקימון שהשם שלו הוא Girafarig. מישהו יכול להצביע על הסיבה שזה שם ממש טיפשי?
• בדיחות תינוקות ושואה זה מצחיק [ואח של אורלב מוצא חן בעיני, אבל אלה רק אותיות קטנות, כי אני לא הולכת לעשות עם זה כלום (את קוראת פה? כן? לא?)].
• ההקרנה של היפופוטם הייתה הרבה הרבה יותר כיפית מההקרנה הקודמת [אפילו ששיחדתי את עצמי כדי להגיד את זה, בגלל נסיבות ההקרנה הקודמת]. היו הרבה יותר אנשים שהכרתי, והרגשתי איתם הרבה יותר בנוח. פלוס- אסף הרגיש שהוא צריך להציל אותי מיובב ארגזי [רק אותי העיוות הזה מצחיק?] שלוש פעמים, וזה היה מאוד משעשע. [wait, does it mean I owe you three?]
• אני אולי מפתחת רגשות כלפי הבחור בלי שהתכוונתי. השאלה היא, האם זה באמת קורה או שאני מדמיינת את זה כדי שזה יקרה?
• בשני הלילות שחזרנו מסביבות הסינמטק ברברתי לאורלב על פתיינות החנונים שלי [לרוב לא בטון גאה בעצמי, אבל זה לא תירוץ], וזה היה לא נחמד במיוחד [כלפי החנונים, בעיקר]. סליחה.
• אני מוצאת את עצמי חושבת פחות ופחות על מ'. הפעמים היחידות שאני חושבת עליו הן בהן אני נזכרת שכבר המון זמן לא חשבתי עליו. איזה יופי.
• עשיתי קריירה מלהגיד לרוני שהוא חמוד.
• נתנאל קצת הזכיר לי אתמול את מ' וזה הטריד אותי.

עריכה: 2022

כמות הפעמים ששאלו אותי היום אם אני רוצה שוקו היום: לפחות עשר.

מה נסגר?

אז, במקום לכתוב ביקורת על טמטומים, החלטתי שזה לא באמת שווה את המאמץ כשכל כך הרבה אנשים עשו את זה לפני ויותר טוב [ובאנגלית! מצטערת, לכל מאותגרי השפה מביניכם שקוראים פה (על מי אני עובדת? כמה קוראים כבר יש לי?)]. אז:

1. לקט כולל באנגלית על אנשים שירדו על הספר/סרט.
2. מישהי שלא רק שתיארה בדיוק את מה שגרוע בספר, אלא גם טרחה לכתוב עליו פארודיה. וזהו.

והפוסט שלה פשוט ממש משעשע/צודק.

על אף שזימנו אותי לשני [!] ימי מיון השבוע, הם לא עונים לאף מספר טלפון שהתקשרתי אליו, כאילו אני מצורעת או משהו. כך שאני לא יודעת אם אלה שני מסלולים שונים [לפי האתר, אני ממויינת לשניים שונים עם שמות שממש נשמעים אותו דבר בטלפון, כמובן שאין לי מושג מה הם אומרים], או פעמיים אותו מיון [אני לא אתפלא].

מצד שני, אני כנראה הולכת לסמוך על זה שיש שניים עד שיוכח לי אחרת.

איזה חרא.

"אמא, תשמעי אתגר. אני עומדת לעבור יום שלם בלי לומר את אות מספר חמש."

[עוד לא יודעת אם מותר לי לכתוב את אות מספר חמש או לא. נניח שלא. אפילו שלא קל. אז אפילו עוד יותר מאתגר.]

בזמן שאכלתי אמא וגלעד ניסו לגרום לי ליפול, אבל נפלתי רק פעם אחת [יאי! ], ורק עוד מספר פעמים בדרך לבצפר [כן, אם איאלץ לדבר בעברית קלוקלת, אני לא אצטער, כי מטרתי מקודשת ]. מאז אני פחות או יותר מסתדרת בסדר. מעניין עד מתי אני אחזיק כך. וכן, אני יודעת שאני בטח נראית מטופשת כרגע, אבל לא כל כך אכפת לי!

[12:47]

כשלון: בשיעור ל' נחוץ ריכוז בלא-לדרוס אנשים, אז פרשתי זמנית. נסיון שני, מ-עכ-שיו!

[13:13]

כשלון שני: טלפון צבאי. אסור לשחק משחקים. זימון לטיס ביום חמישי! D:

[לזכותי יאמר, שבשיחה עם ענבר דיברתי מצוין.]

• הפנים שלי פחות או יותר נקיים מפצעים [סרוטונין וכל זה]
• התחלתי לחלום שוב על נדב ק. [שום דבר מיני, תודה לאל. ועל אף חלימה קצרה גם על אטם, אני יודעת שיהיה בסדר]
• אפילו שהסתקרנתי, לא נכנסתי שוב לבלוג של מ' [מאז ההינתקות הסופית]
• אני פחות ופחות עצבנית

מה עוד?

זה לא מספיק?