|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עצבנית באיחור של שנה
מה שהכי מצחיק, ומגוחך, ועצוב, זה שאתה בכלל לא מנסה להבין. מקובע לך בראש שאף פעם לא אהבתי אותך, ואם אתה חושב ככה, אז זה חייב להיות נכון. זה לא משנה אפילו מה שאני אגיד.
העניין הוא, שפספסת את הנקודה. כל כך חזרת על זה שאתה לא מבין, "הייתה לנו כזאת כימיה טובה, הצחקנו אחד את השני". אז לא ברור מה היה לי לא טוב. כימיה! מה אני מתלוננת, הרי יש לי הכל, מרק ועצם.
זה טוב ויפה, אבל בעצם, אתה באמת חושב שכל מה שהיה מספיק לנו זה כימיה? אהבה, אפילו?
הו, יש לי כימיה מאוד טובה עם תהל, סיון, עומף. אנחנו מצחיקים אחד את השני. ואני מאוד אוהבת אותם. זה לא אומר שאני רוצה להיות בת הזוג של כל אחד מהם. מה שיש לי איתם מספיק לי. גיליתי שאני לא צריכה משהו יותר מעמיק מזה. לפחות כרגע, אחרי כל מה שקרה.
ומה שלא אמרתי לאף אחד- הפסיק להיות לי אכפת ממך רק כשנמאס לי להיות זאת שמטפלת בשברון הלב שלך. זה אף פעם לא היה וגם אף פעם לא יהיה התפקיד שלי. אף פעם. אז כמו שאמרת, ניתקתי את עצמי רגשית. בכוונה. ובצדק- מה אומרים לאדם ש"לא מבין" מה הייתה הבעיה?
והמייל האחרון הזה, שכל כך התאמצת בכח להכאיב לי בו, גרם לי, מה לעשות, לרחם עליך. לזה אתה נתפס? לשנאה ואיחולי "מי יתן שלא נפגש יותר"? כלומר, אתה יכול לעשות את זה כמה שבא לך, אם אתה רוצה. כבר מזמן הפסקתי להרגיש כמו מפלצת על כל פעם שאתה מפעיל עליי את התעמולה הרגשית שלך [ובוא לא נדבר על זה שסביר להניח שכן נפגש, אפילו בקרוב, אלא אם תמנע מזה ככל יכולתך, ואז זה באמת עצוב].
במשך כמעט שנה התייחסת אליי כמו אל ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת מה היא רוצה [גם אם זה היה במסווה של הערצה. "וואו, אמרת משהו מצחיק! עוד יהיה לך עתיד כשתתבגרי!"]. כל מילה ותנועה שלך היו זלזול באינטליגנציה שלי, הסבר בפעם העשרים למשהו שהבנתי לפני שאתה אפילו חשבת עליו. כאילו אתה מבוגר ממני בהרבה יותר משנה.
אז לא האמנתי שבסופו של דבר אני אצא האדם הבוגר במערכת היחסים הזאת.
[או, כמו שאמרתי למישהו אחר, לפני כמעט בדיוק שנתיים:
"אני יודעת שזה מעט קטנוני, ושלא יכול להיות שידעת את זה, אבל אפשר- כן, זה ייתכן- להפסיק לאהוב מישהו.
אפילו אם זה נראה לך הכי מופרך שאפשר, זה קורה. אתה פשוט מבין שזה לא מתאים יותר [זה באמת כל כך פשוט]...
...כי זה מה שעושים כשנפרדים ממישהו. פוגעים בו."]
| |
בדידותי
לצור יש קול רך ורגוע, הוא מדבר בשקט בשקט ולפעמים אני לא שומעת מה הוא אומר. אני יודעת שזה כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי, אבל היום שמעתי אותו אומר רק את הסוף של המשפט- "חזק", ורק ניחשתי שזה היה קלאץ' [בסוף זה היה משהו אחר]. ופחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא אומר.
זה היה יום בדידותי [זאת מילה?], אבל כנראה כי זה היה יום קצר והיה לי שיעור נהיגה על ההפסקה, אז לא ראיתי אף אחד. ובדיוק הנגן נתקע על השיר הזה, ולא רציתי לעזוב אותו, ובכל פעם סגרתי אותו באמצע השיר כדי שהוא יפתח בו ואני אוכל להעביר אחורה ולהתחיל מחדש. אובססיה. וכששמעתי אותו בתחנת האוטובוס אמרתי די, ואז היה עוד שיר שלה, ועוד אחד, חמישה ברצף. אחרי זה שוב היה את השיר הזה.
חיכיתי משהו כמו חצי שעה למונית שירות מפוקפקת שתיקח אותי לנהריה. עברו שלוש, שתיים מלאות ואחת עם מקום אחד שמישהי אחרת תפסה. מישהו עם מבטא מצחיק [לא הצלחתי לזהות ממש] ביקש ממני לבדוק את השעה בטלפון [נשבעת], והשעה הייתה 11:56. איך אני זוכרת את הדברים האלה? האדם השני דיבר בטלפון, ואמר שהוא התקלח והתארגן ועכשיו הוא בדרך לנהריה, ורציתי להגיד, עד שתגיע כבר לא יעזור שהתקלחת. היה כל כך חם. הגיע אוטובוס של קו 42 [אף פעם לא עליתי על האוטובוס הזה, הוא היה עירוני כזה, אפילו שהוא הגיע ממעלות לנהריה. מוזר], ושלושתנו עלינו. חוץ מאיתנו לא היה אף אחד.
הגעתי בדיוק שלוש דקות אחרי שיצאה רכבת דרומה, והבאה הייתה שעה אחרי. לקחתי עוד אוטובוס. התיישבתי לרגע בקדימה כדי לשלם לנהג, אבל אז עברתי אחורה, כי ככה. שכחתי לקחת את הכרטיס ומישהו הביא לי אותו. חייל אחד התיישב בצד שמאל של האוטובוס, ממש מולי-לידי, ומדי פעם נעץ בי מבטים מוזרים. חשבתי שאולי משהו בי לא בסדר, או שאולי הוא מכיר אותי, ותהיתי מה הוא חושב עליי, על זה שאני מחזירה לו את המבטים שלו, מחייכת. אני מחייכת יותר מדי?
הוא ירד בעכו ובמקומו ישב חייל אחר שהסתכל עליי בדיוק פעם אחת. התגעגעתי לחייל הקודם עם העיניים היפות, רציתי שהוא יחזור.
בשלב מסוים, מישהו עם חולצה כחולה ותיק נתלה קטן [כזה ששמים על הצוואר או על הכתף] התיישב לידי. נורא התאפקתי לא לשיר עם אלונה דניאל,
אנחנו רגילים לצוד את הצייד,
לא להסתכל עליו ולראות איך הוא נראה. ראיתי רק ממבטים חטופים שהיה לו שיער בהיר ומתולתל, והרבה שערות על הידיים. רציתי להישען עליו ולהירדם, ושהוא יעטוף אותי בחיבוק אינסופי עד לב המפרץ.
הכינורות הקצרים מלווים אותי ואני חושבת כמה זה יפה, כמה זה עדיף בהרבה על הגרסא עם הגיטרות בדיסטורשן.
ובכל פעם שהיא שרה את זאבים, אני חושבת על זה שיש לו זאבים בשם, וכמה זה נכון, וכמה שהייתי רוצה שזה לא יהיה נכון. אבל לא מרחמים, פשוט ראיתי את זה קורה והייתי כבר רחוקה מכדי לעשות משהו בנוגע [אם בכלל יכולתי. מה אני קשורה בכלל?]. וזה לא שאני חושבת שחבל, אני פשוט רוצה שזה לא יהיה ככה, שנוכל לדבר כמו שדיברנו פעם [לא שזה אומר ממש הרבה, בהתחשב לכמות המילים שאנחנו מחליפים מדי יום- בערך שלוש, ושתיים מהן הן בדרך כלל על אודי, אז זה לא ממש נחשב. אנחנו כמו מתעלמים אחד מהשני, והלוואי שהיה לי אכפת], חושבת איזה מצחיק זה שהיית מנוי עליי כבר כשלא רציתי שתקרא פה, ואז כשהתרגלתי לא רצית שאקרא שם, וידעתי שזה כבר לא זה כשלא היה לך אכפת. חושבת איזה מצחיק זה שאחרי שנתיים שלא ידעתי איפה הוא גר, פתאום עמדתי לישון היום אצל הברווז. זה היה קצת מוזר לחשוב על זה ככה.
[וסליחה, אני יודעת שאתה קורא את זה. דרך אגב, ראיתי אותך היום יוצא משיעור נהיגה בדיוק כשעצרתי בצומת המוזרה הזאת בנהריה.]
[ודרך אגב, ידעתי כבר בטיול השנתי של כתה י' שזה מה שיקרה.]
לקראת הסוף נשברתי והורדתי את הנגן, ובדיוק היה ברדיו סוף של שיר של הביטלס, ולא הצלחתי להתאפק ולא לעשות עם השפתיים. וכשקמתי, הוא זז הצידה ולרגע הסתכל לי עמוק בעיניים, כאילו הוא שמע מה חשבתי, וראיתי שיש לו את העיניים הכי יפות בעולם ורציתי להכיר אותו ולצלם אותו ולהגיד, תודה, שיהיה לך המשך יום נעים. אבל פחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא חושב.
זה לא הוגן שאני לא מבינה מה אנשים עושים מסקס ונשיקות. לא משנה שאני לא הכי מנוסה בזה ואין לי בכלל זכות לדבר, ומי אני שאשפוט, אבל הדבר שהכי עושה לי טוב הוא לשמוע מישהו נושם איתי בדיוק, ובלי לראות לדעת שאלה הרגעים שאני תמיד אזכור. וכל זה כל כך רחוק ממני עכשיו.
יש בי געגועים לדברים שאולי לא קרו לי מעולם, וגם על זה אני לא אומרת חבל. עדיין.
בלילה חוזר,
היא תהא מחכה.
בדידותי במיטה היא שוכבת.
עריכה:
הלוואי ומישהו היה שם לב אליי.
| |
וואלה, לא יודעת
יש בך משהו שמצלצל באיזה פעמון אשר נסתר מהעין, ואני לא בטוחה אם זה משהו טוב או משהו רע, או שניהם, או שאלה שני דברים נפרדים בכלל. ואני לא בטוחה אם זה משנה בכלל.
קשה לי. קשה לי לרצות להתמודד עם העניין הזה, להכנס שוב למעגל של "אוי-מה-אני-עושה-עכשיו-מה-קורה-פה-מה-לעשות-מה-לעשות-מה-לעשות", [לראות את נדב ק. ואת חברה שלו מתכרבלים במושב שלפני באוטובוס ולחייך ולחשוב עלייך ולחשוב שזה כ"כ חסר טעם]. וקשה לי לרצות להבין מה אני רוצה. אני לא רוצה להבין. די.
מילא, הייתי יכולה לסבול את זה אם לא הייתי צריכה את הדבר הזה [לא "הדבר הזה"] כ"כ עכשיו, אבל אני כן צריכה, ממש צריכה. באמת באמת. שמתי לב פתאום שאני מנסה רק כשאני יודעת שאין-סיכוי-אין-סיכוי-אין-סיכוי שזה יצליח [מצחיק, אני חושבת שאני זוכרת שרובין אמר משהו דומה פעם, רק בניסוח מעט שונה]. ודווקא עכשיו כשזה נראה שדי ברור שזה יצליח [או שלפחות אתה חושד, אתה עם הישירות המחורבנת שלך, שאני רוצה שזה יצליח], אני לא רוצה לרצות שזה יצליח. לא בא לי להתעסק עם זה.
ואני לא יכולה להיות ישירה בצורה הזאת עם אדם שהוא לא מתן או סיון או תהל או בעצם אף אחד אחר. לא יכולה. זה מרגיש לי לא בסדר לדבר עם מישהו על משהו שאני יודעת שמוזר לדבר עליו, כמו שמרגיש לי לא בסדר לישון אצל מישהו שפגשתי סה"כ פעם אחת בחיים שלי [ואז מה אם אתה דוחף לי את כל הפרטים האלה עליך, די, כמה כבר אני צריכה לדעת על בנאדם בשבועיים הראשונים שאני מכירה אותו?], כמו שמרגיש לי לא בסדר בכלל להתחיל עם זה כי יש יותר מדי סיכוי שזה יצליח מכדי שאני אצליח להתמודד עם הדבר הזה.
די.
ועוד משהו, לא הצלחתי לתפוס אותך בטלפון: מזל טוב, עומר.
:I say
no but, about the issues... it would sound kinda stupid
:He says
אין משהוא שהוא טיפשי
ותאמיני לי, לי לא יהיה אכפת אם זה טיפשי
:I say
I have this thing with sleeping in stranger houses. I don't know why, it just always feels wrong. I mean... I don't know
:He says
you feel homesick? Plus, it makes sense
:I say
not really homesick, but I guess it has a connection
:He says
I still make my own connections of it
:He says
There is an option, though, which I just thought of
I do have other friends in Haifa
I can sleep at their house... I think... or at my brother and Sister
(both learn at the Technion)
:I say
oh, that's good
נו. אז עדיין יש תקווה.
| |
01:23
אמא היקרה,
לא הלכתי לישון בסוף מתי שאמרת, אבל לא נורא, כי התוצאה [או הסיבה? לא, התוצאה] של זה היא הבחנתי במתנה הנהדרת שקנית לנו [לי!] אתמול באילת. עמלתי בערך עשרים [נראה לי] דקות על היצירה המדהימה הזאת, שאני בטוחה שגורמת לך להיות האמא הכי גאה בעולם- אולי כשאני אגדל אני אהיה פסלית-מגנטים-מפורסמת, ואני אטייל בקניונים כמו יובל המבולבל [לא הקניון "יובל המבולבל", אלא הדמות. מעניין אם יש קניון כזה], ואבדר ילדים מתחת לגיל שמפסיק לראות הופ אבל מעל הגיל שמפסיק לאכול חלקי משחק [משהו בסגנון של 3-7? הו, זה כבר לא נשמע כמו הרבה, אז אולי כדאי שאני אוותר על הקריירה הזאת].
לימור.
נ.ב. את יכולה אולי להכין פסל משלך בשבילי?
[וגם לצלם את האחד הזה?]
נ.ב.ב. [01:42]
סליחה על הרעש שעשיתי ממש עכשיו עם הדלת הלבנה, ניסיתי למצוא את המכסה לUSB שבMP3 שלי, שנמצא במכנסי החאקי, אבל לא מצאתי אף אחד מהם. אני אנסה מחר.
יהיה קצת קשה לי לוותר על הקריירה שלך כבשלנית צמרת. גאה בכל מה שאת עושה, בכל מקרה. ד"א לא שמעתי כלום, צנחתי כמו אבן. הפיסול מדהים. תראי שאפשר להשחיל את המוטות בחור האמצעי ולהגיע לצורות מענינות אחרות.
גאה בכולכם,
אמא.
היהי, אני מרגישה כמו ב"לרחם על סיליה".
| |
"את עדיין לא אוהבת אותי, אה?"
"לא."
קל לי להבין את חוסר הרצון שלי להיות נחמדה אליך, אבל קשה להסביר. אני רק יכולה להגיד שהבנתי כמה נפגעתי מזה שאתה יכול להשפיע עליי כ"כ אפילו כשלא אכפת לי ממך בכלל. כי החשבתי אותך לסה"כ בנאדם אינטיליגנטי, אבל לא עלה בדעתי עד הקטע עם נדב שאתה מוצא באישיות שלי ליקויים שלא קיימים ומנסה לשנות אותי. אני לא אוהבת את זה, לא אכפת לי ממה שאתה חושב, אומר, עושה, רק אל תהיה לידי.
תתרחק ממני, ברצינות.
שלום.
סיון- אני תוהה אם זה ישיר מספיק.
| |
זה מצחיק,
בכל פעם שאני חושבת שאני רוצה לכתוב פוסט, אני מנסה להחליט על נושא [או תוכן, כשחושבים על זה], ולא מצליחה. אז הנה נושא מצויין לפוסט [על מצויינות התוכן עוד לא החלטתי]:
אני מרגישה משוחררת מבחינה חברתית. יש לי בדיוק את כל החברים שרציתי שישארו, ואלה שרציתי שילכו הלכו בצורה כמעט מפליאה [המ, הרחבה על כך בהמשך], כמו קסם שכזה. ויש את אלה שלא לגמרי היה אכפת לי מהם, לכן אני לא מצטערת שהם לא חברים שלי כעת. מוזר, יש לי הרבה פחות ידידים בנים פתאום מחברות בנות. וזה נחמד. אני אוהבת את זה שאין בנים שיגידו לי מה אני צריכה לעשות. זה מרענן. משום מה, אני כמעט אף פעם לא מצליחה לסבול את זה.
כלומר, נדב. אני יודעת שזה פוגע ומעליב במיוחד [או אולי זה לא ממש משנה לך? שיהיה], ואני לא אמורה להגיד את זה, אבל וואט דה הל. בכל מקרה התרחקת ממני. בכל מקרה ניסיתי לקבל את זה כמה שיכולתי, אז כשגיליתי שזה סופי, לא לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה. יצאתי ממש מוזרה פה, אבל לא ממש אכפת לי.
ורובין. לא, אני לא מתעלמת ממך. אני מעלימה אותך מהחיים שלי. לא רוצה יותר את הדמות הזאת, ואני יודעת שזה בא לך בהפתעה [יחסית, כי הייתי די קרירה אליך בביה"ס, אז לא יודעת. במילא לא תקרא את זה, אני מקווה]. פשוט בכל כך הרבה הזדמנויות הבנתי שאני לא רוצה אותך לידי, אבל לא ידעתי איך להרחיק אותך. אני [לא] מצטערת. אני פשוט לא יודעת להכנס לעימותים עם אנשים. פשוט ככה.
[וכמה הבהרות שאני פשוט מרגישה נהדר להבהיר:
אני לא-אכפתית כלפיך ספציפית. לא אכפת לי ממך, זה לא בגלל שיש בי חוסר אכפתיות פתולוגי שכזה.
אני לא אסכים איתך בהרבה מאוד נושאים, וזה לא בגלל שזה אתה, וזה לא הופך אותי למעפנה. דאמיט.
אני פאקינ' שונאת עשן סיגריות. שונאת.
אה, וכשאמרתי, "וואו, אני בטח ממש אתגעגע אליך כשתלך." לא התכוונתי לזה באמת.]
אני אוהבת את שירסקי, ותהל, וקרן ולא יודעת מי עוד, ואני אוהבת את זה שאני יכולה לדבר איתן [כמעט] על כל דבר, בלי לקבל נזיפות [או סתם מבט אדיש, בהתאמה הפוכה לאנשים שדיברתי עליהם למעלה]. ואני אוהבת את זה שאני יכולה להסתדר ככה.
עדיין לא החלטתי בקשר לתוכן של הפוסט הזה, אבל הנושא הזה בהחלט נהדר. כמה מרענן.
| |
מגבירה צלילות
פתאום הבנתי למה אני כועסת עלייך [ולא, זה שאני כועסת עלייך לא אומר שאני עדיין אוהבת אותך ואובססיבית אלייך, צא מזה]. מבאס אותי שלקח לי ארבעה חודשים לקלוט את זה, ועוד ארבעה חודשים מאז שהבטחתי לעצמי שאני לא אדבר על זה יותר. אבל הכי אני מצטערת, שלא הבנתי את זה בזמן שעוד יכולתי באמת לדבר איתך.
אז הדבר הראשון שמכעיס אותי הוא ה- לא תירוץ. נניח שסיבה, כן- הסיבה שלך לעניין. בסדר, הבנתי שאני לא אשמה כבר בפעם השלושים אלף שאמרת את זה [בינינו, הרבה לפני הפעם הראשונה], אבל "חייתי בשקר"?
אתה חיית בשקר! אני מודעת לזה שבטח מעודך לא חווית פרידות אכזריות, אבל אלה שתי המילים הכי אכזריות שאפשר להגיד למישהו.
כלומר, הייתי מבינה משהו בסגנון "הבנתי שאין לי זמן או כח להחזיק חברה," או "לא התאים לי להיות איתך יותר," אפילו "הבנתי שאני כבר לא אוהב אותך." היה מספק אותי; אבל יש לך מושג כמה טמון בשתי המילים התמימות לכאורה האלה? את זה עוד הבנתי ברגע שאמרת אותן. זה נראה כאילו בכוונה התבדחת על חשבוני, כי ברור לי שאתה מבין את המשמעות של "חייתי בשקר", או לפחות יודע עכשיו שהניסוח שלך דפוק כמו שניצל. אני יודעת שידעת, כי ניסית להתחמק מזה, כששאלתי מה זאת אומרת, בעזרת עוד "תביני שזאת לא אשמתך" מיותר וכה לא נחוץ [בסדר, הבנתי שאני לא אשמה! הבנתי, כוסעמק]. אני אגיד לך מה זה אומר, למקרה שעוד לא הבנת.
המשמעות היחידה של "חייתי בשקר", היא- שיקרתי לעצמי. חשבתי שאני אוהב אותך, אבל הבנתי שאני לא. רציתי לאהוב אותך בשביל לא לפגוע בך, אבל לא הצלחתי.
ובכלל, ברגע שאתה משקר לעצמך, אין זה מן הנמנע שתשקר גם לאחרים- לי, למשל. ואלא אם כן אתה שקרן ממש טוב [או, לחלופין, שחקן מעולה], אני לא מאמינה שלא באמת אהבת אותי.
אני יודעת שזה מעט קטנוני, ושלא יכול להיות שידעת את זה, אבל אפשר- כן, זה ייתכן- להפסיק לאהוב מישהו.
אפילו אם זה נראה לך הכי מופרך שאפשר, זה קורה. אתה פשוט מבין שזה לא מתאים יותר [זה באמת כל כך פשוט].
אני לא מאמינה שבזבזתי חמישה חודשים- שזה חודש אחד יותר מדי- על לנסות להבין מה קורה, ואתה "חיית בשקר".
הדבר השני שמכעיס אותי, הוא שאתה לא יכול שלא להיות מוטרד מזה שאתה נמצא מטר ממני. אתה רק מחכה שאני אסתכל הצידה, כדי שתוכל לברוח. אני לא מחפשת איפה לפגוע בך [מה גם, שאם נניח שאני מאמינה שלא הברזת מהמשמרת הזאת בשביל להתחמק ממני... טוב, לא. אני לא מאמינה שלא הברזת. בעצם ברור לי שהברזת, אבל אם היית בא למשמרת האחת ההיא- מעבר לגיחוך שבעניין- היית זוכה לכל כך הרבה קרדיט מצידי, שהייתי יכולה לסלוח לך. נראה שיש לך חיים יפים למדי, אבל אם לא שמת לב שאני מסתובבת עם כל החברים שלך, אתה עיוור כמו חולד].
אז כן. זה שהצלחתי לכתוב עמוד וחצי [עמוד וחצי!] בשיעור תנ"ך מבלי לפרוץ בבכי תוך כדי, רק מראה מאיזה נקודת מבט אני כותבת את כל זה. לא רגשית, לא. כבר לא משנה לי שפגעת בי. אבל אני כועסת. אני זועמת, וזה מרגיש הרבה יותר נורא מלהיות פגועה, תאמין או לא.
למען האמת, הייתי כבר מעדיפה שתפגע בי וזהו. שרק תפגע בי. כי זה מה שעושים כשנפרדים ממישהו, רוני.
פוגעים בו.
אוקיי?
עריכה: תודה שנתתם לי רעיונות מאוד צבעוניים לפגיעה בברווזים. תודה, אבל אני לא צריכה את זה יותר.
למרות שלא היה מזיק לי לדעת שהוא היה קורא את הפוסט הזה.
| |
אוהבת
אפשר להגיד שהאנשים שאני מכירה מתחלקים לקטגוריה של "אוהבת", "לא אוהבת" ו"ממש לא אוהבת"; אם כי, בקטגוריה האחרונה אין ממש הרבה אנשים.
ובכן, אפשר להגדיר את זה ככה. יש אנשים שאני אוהבת, ויש שאני אוהבת פחות; את רוני אני הכי אוהבת, ברגע זה [עד כמה שכואב לי להודות בזה, דברים יכולים להשתנות- אבל זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב]; אחריו, עומר. ובכן, עומר הוא סוגייה. כשרובין ונדב מתייחסים אליי בתור בחור בגוף של בחורה, עומר מתייחס אליי בתור בחורה עם מנטאליות של בחור [פחות או יותר]. אני באמת באמת אוהבת אותו, והוא יודע את זה, כמובן [ואם הוא לא יודע את זה, הוא יקבל מכות], והוא באמת באמת אוהב לבהות לי בציצים [כשהוא יכול, מן הסתם]. הוא נהנה גם להמליץ לי [להכריח אותי] על ספרים שכדאי לי [אני צריכה] לקרוא, ולנסות לתת לי שיעורים במוזיקה [חע]. בכל מקרה, חוץ ממתי שאחד מאיתנו [או שנינו] עצבני על השני, אין בעיות; ונדב ורובין. מסיבה שברורה לגמרי, אני לא יכולה לשים אותם אחד אחרי השני. כי א, מישהו יעלב, וב, אני באמת שלא יכולה. בכל מקרה, נדב יכול להיות ממש אנטיפת כלבתי כשהוא רוצה [אפילו יותר מרובין], ונוטה לקחת דברים יותר ללב [ויותר להפנים]. רובין קצת יותר נפתח, יותר מדבר, יותר מציק לי עם הADD העצבני שלו בשיעורי ספרות/היסטוריה/לשון [אבוי, למה בחרתי לשבת לידו? :P].
גם אותם אני אוהבת, עד כמה שזה יגרום לאחד מהם [או שניהם] להתפתל בחוסר נוחות.
אבל כשמגיעים לחברות שלי, אסור [אבל אסור] לדרג. אף פעם.
אז אני אוהבת את כולכן :P.
[נ.ב. כנראה שלא אסע לר"ג בכל זאת, כי שואה, אבל אני אשתדל להצליח בזה >< אני מקווה שאמא תרשה לי, אבל, דאמיט, מה הסיכויים? אני אבקש מענבר שתעזור לי לשכנע אותה. או משהו.]
לימור המתוקה
את זוכרת את היום ההוא שבו הכל ישתנה?!
ישבנו בהסעה, פינטו ליידך, שחר מאחורייך...
במה התברך מזלנו, שזכינו לפגוש בכזאת מקריות בן-אדם מדהים שכזה!
מאז אנחנו חושבים המון על הזמן הנדיר שהעברנו יחד ומחכים ומצפים בקוצר רוח לעוד זמנים כאלה איתך!
אז עלינו לחפש אותך, אבל את מסתובבת. בטח מדברת עם רוני...
דיי כבר... חחח :)
אוהבים אותך מאמי...
תהיי בקשר!
פינטו ושחר היקרים
מה לעזאזל?!
לימור
| |
היי, אמא
יש משהו שאני רוצה לספר לך כבר כמה זמן, אבל לא יודעת בדיוק איך. יש לי חבר.
זוכרת את רוני, שגיליתי שהוא לומד איתי באונ' [אבל בעצם הכרתי אותו מלפני]? אז בדרך שלא ברורה לי, נהיינו ביחד. הוא גר בת"א [אז אני לא רואה אותו הרבה :(] , והוא יותר נמוך ממני [היית מאמינה?], וגם הוא לומד בכתה י', ולא, הוא לא מסוקס [ולא עשינו "שומדבר שאני לא הייתי עושה", אז אל תדאגי], אבל הוא כן מאוד חמוד.
אפילו ראית אותו פעם או פעמיים [זה שחשבת שהוא ילדה כשאספת אותי מהאונ' בלילה]. וזה לא שניסיתי להסתיר אותו ממך או משהו, זה פשוט שלא ידעתי איך לספר לך בלי שתתחקרי אותי.
נ.ב. את כ"כ לא מעירה אותי עכשיו!
לימור
"את מספרת לי את זה רק בגלל שאת רוצה לראות אותו מחר או משהו?"
"מה? לא, לאאא..."
[אני יודעת, טיפשה. תחסכו ממני.]
"אני שומעת עוגה!"
"וואו, יש לך שמיעה טובה. את יכולה לשמוע גם איזו עוגה זאת?"
"עוגת גזר...?"
"לאאאא, אין לך שמיעה עוגתית!"
[על משקל, "טלפון? עוגה!", שיעור תיאוריה.]
| |
Ich hasse Juden! Hagel Hitler!
[אני שונא יהודים! הייל היטלר!]
לימור היקרה,
אנחנו מודעים לעובדה שאת ממש צריכה מישהו לחבק, אבל זה לא מצדיק הזנחה לימודית וגרימה לכך שתצטרכי בטח ללמוד באורט שנה הבאה.
תחשבי!
אפילו שזה נורא לא הגיוני, שצ'רלי הצעיר היה הכי גדול מתוך 11 ילדים, אבל שבכל זאת היו לו שני אחים גדולים יותר. ועוד יותר לא הגיוני שאחרי זה מציינים שכל ה-11 שרדו. למרות שאיך לעזאזל זה הגיוני, את חייבת לחשוב.
די כבר להתעסק בשטויות, גם אם הן נראות לך נורא חשובות.
אוקיי?
אגודת המשועממים שאין להם מה לעשות בחיים חוץ מלמתוח עליך ביקורת.
נ.ב. פאנק רוק זה חרא, תפסיקי לשמוע את זה.
| |
לימור היקרה,
שמנו לב שאתמול היה יום ההולדת של האטם שלך [שם שאנחנו חושבים, אגב, למבחיל ולא יצירתי].
יכול להיות שבמקרה, אם נדב לא היה מזכיר לך, היית שוכחת לגמרי?
אם הוא היה לידך, באמת היית אומרת לו "מזל טוב"?
באמת. בחייך.
זה פשוט בזבוז מסריח של המקום שאת תופסת.
התאחדות המתבגרים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת