• דלפֵק
  
• זרוע
  
• המה הימני שלהם?
  
• מפק"צ- לול 2X
  
• שזה אני
  
• נטלי תיגע בזה ;)
  
• תיבּחנו
  
• אומייגד, כל כך עייפה
  
• אעע, לא רוצה להקדים גיוס :S
  
• די לשפשף את הרגליים, פוסטמה
  
• סלאאאש!
  
• עולם המילואים- מלא במסתורין
  
• נטלי ממש אוהבת לגעת בדברים [מסתבר]
  
• דרכֵּי
  
• מן הסתם זה לא אומר לי כלום...
  
• הילדה הזאת נראית כאילו יש לה ציצים בגב
  
• מי המטומטמת שלא מכבה את הטלפון שלה? אה, זאת היא [נטלי]
  
• "עם כל הכבוד לטנק, בטנק הזה נלחם מישהו שעומד מולו, ויושב בו." [?!]
  
• בוחן כניסה לבה"ד 1: מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?
  
• ההשלכות של ספורט- נורא חמורות!
  
• בה"ד 1- הדובדבן שבקצפת.
  
• ורסטיליות :O אמג
  
• "אני לא מוכרת פה שקרים בשקית." לול, מוצלח.

"מה אם זה כואב למות? אני לא מתכוונת לרצח, או לתאונה מאוד לא נעימה, אלא למוות מזקנה, מוות טבעי. מה אם כשהלב מפסיק לדפוק זה כ"כ כואב שהמוות עצמו נחשב כואב? שניה לפני שהלב עוצר מלדפוק הוא נותן בום חזק אחרון כדי לנסות להינצל מהסוף והבום הזה חזק יותר מכל בום אחר." [היא.]

המשפט הזה מדהים בעיני. אני לא מצליחה ממש להסביר את זה, אבל הוא נהדר.

עריכה: 18:25

אין יותר שחורים.

איזה יופי.

"ראית שכתוב על החולצה הזאת one size? יותר כמו size one!"

[ענבר, על החולצה שלי.]

20.1.09 [מתוך: השיחה הרציפה האחרונה]

מ': "את חייבת לשיר לי משהו פעם באה שניפגש."
לימור: "אני לא אוהבת לשיר לאנשים."
מ': "לא אכפת לי.
  אני מכיר אותך שנה וחצי ועוד לא שמעתי אותך שרה.
  זה גם מחדל."
לימור: "אז מה,
  יש הרבה אנשים שמכירים אותי שנים ואף פעם לא שמעו אותי שרה [נדמה לי].
  זה לא אומר כלום."
מ': "לי תשירי."
לימור: "אני לא שרה בהזמנה."
מ': "אז במה את כן שרה?"
לימור: "כשמתחשק לי."
מ': "בחייך.
  אל תהיי קשה."

ובח"א היינו אני וגפן ומאי, אחרי שכולם הלכו, ודיברנו על משהו, ברזים נדמה לי [על זה שאם אתה ברז, ומישהו דופק לך ברז, אז בעצם הוא דופק אותך. אז נדפקת. או שזה טוב, בעצם]. ואמרתי, איכס, סקס של ברזים. זה נשמע ממש סוטה. ואז, אחרי כמה מחשבות, אמרתי, אני לא מצליחה בכלל לחשוב על סקס רגיל. אז על סקס של ברזים? והן שאלו מה זאת אומרת, ואמרתי שזה לא שאני לא מבינה איך זה יכול להיות דבר נעים וכיפי והכל, פשוט אני לא מצליחה לחשוב על זה כעל דבר חיובי. וזה לא שאני חושבת על סקס כעל דבר משוקץ ["מה זה משוקץ?" "נו, לא יודעת, מילת גנאי."], אלא שבהקשר אליי זה נראה מוזר ולא טבעי.

וזה לא ממש מרגיש כמו יציאה מהארון, כי אני לא חושבת שזה משהו שאנשים כלשהם לא ידעו [בעבר או בעתיד]. וזאת אף פעם לא הייתה תגלית מפתיעה במיוחד. זה לא שיום אחד קמתי והבנתי את זה. זה תמיד היה ככה. כבר שלוש שנים ניסיתי לבשל את הפוסט הזה על בדיוק הנושא המסויים הזה, אבל משום מה לא היה לי כח. בכלל בזמן האחרון אין לי כח לפוסטים רציניים מדי, לא בכתיבה בכל מקרה. ולא אכפת לי. זה לא חלק משמעותי ממני.

ודי.

מנצלשבך דלגשון > איפשהו בין פברואר למאי אומר/ת:

הוא אומר/ת:

אני בן. אנחנו רואים שלושה צבעים.

ברווז בצנצנת. אומר/ת:

הוא אומר/ת:

אדום, ירוק ואחי-שיואו-היא-הורידה-חולצה-תצלם-עם-הפלאפון-ותשלח-לי

מורה: "אז אני רואה שכולכם מקבלים מאה במבחן הזה."

תלמיד: "כן, כולם ביחד."

ענבר: "אפשר לחטוף את גלעד ולקחת אותו למגדל גבוה, ולהפחיד-"

לימור: "את יושבי הטירה."

גלעד מִשטנקר.

אבא: משהו על מרחקים ועל זה שזה יעבור לי.

אני שמחה שמישהו מתייחס ברצינות לדברים שקורים לי. לפחות זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. לעזאזל, למה כל דבר שאני עושה נכנס לקטגוריית "היא צעירה וזה יעבור לה"?

גלעד: "המחשב שלי!"
לימור: "לא נכון."
גלעד: "אבל עברו שלושתרבעי שעה! אמרתי עוד שלושתרבעי שעה ואמרת כן!"

לימור: "לא נכון."
גלעד: "אז מה אמרת?"
לימור: "אמרתי לא."

"זה נראה כמו זנב של פודל ורוד."
"מי לעזאזל יצבע את הפודל שלו בורוד?!"
"אולי זאת הכלאה בין פודל ל..."
"מרקר?"

"הוא אומר את כל הדברים הדכאוניים האלה, ובסוף- אוהבים נקניקיות?" [שיר של ביאליק.]

"זה מזכיר כוראל של באך- אתם יודעים למה? כי זה כוראל של באך!"

יערה קוראת על סמינר בלוחמי הגטאות: "הילדים יקבלו ארוחת צהריים במקום...?"
לימור: "קליפות תפוחי אדמה.

ושוקו."

"יערה, את נראית קצת רזה."
"כן, עינב השתעלה עליי קצת אנורקסיה."

הנשכחים מסופ"ש[ים?]:

"Schnel, juden, schnel!"
"I'm schnelling the best that I can!"

"למה את לא נסגרת על עצמך?"
"כזאת אני.

לימור."

[כמה פעמים אמרתי את זה כבר?]

בתחנת הדלק:
"לא משהו הריח של השיער שלך."
"תגיד לאמא שלך שתחליף את השמפו."

"ארבעים ושתיים?!"
"ארבעים ושתיים."

סוף הנשכחים.

"Perfection makes perfect."

3>

דרור: "מסתבר שתוחלת החיים בעולם התחתון היא לא מאוד גבוהה."

לימור: "מעניין למה!"
דרור: "טוב, אני מניח שזה קשור לזה שהם לא צמחוניים, וגם מעשנים הרבה."

דרור: "רובנו, אפילו אם אנחנו דורכים על קיפוד בבוקר, אנחנו מרגישים רע."
יערה: "נו, בטח, זה דוקר."

"אני אוהב אותך יותר."
"טוב, ניצחת."

"יש שם בר פעיל."

"מה זה בר פעיל?"

"זה כשאתה מדבר אל המשקה שלך והוא עונה לך. בעצם, זה בכל מקרה יקרה בסופו של דבר."

אורלב: "אני אנשוך לך את היד."

לימור: "לא את לא."

אורלב: "כן אני כן."

לימור: "אבל את צמחונית."

"השיער שלי מפריע לך?"

"לא כמו שהסנטר שלך מפריע לי כשהוא נעוץ לי בכלוב הצלעות."

מישהו מספר על אבא של מתן שהוא קנה רק חצי מרשימת הקניות, כי הוא לא חשב להסתכל על הצד השני של הפתק.

אפרת [אשת אחיו של מתן]: "איזה טַמְבַל."

["אבל זה מחיבה!"]

"לא אמרת לה שאת לא צמחונית?"
"אתה יודע, אכלתי אצלה שניצל, חשבתי שהיא תבין לבד."

epic FAIL

כדי לחזור ממתן תכננתי לעלות על רכבת מפ"ת לבנימינה, שם ענבר הייתה ותכננה לקחת אותי חזרה הביתה. אז הרכבת הגיעה ועליתי עליה. אחרי כמה תחנות שמתי לב למשהו מוזר- משום מה התחנות של ת"א עברו בכיוון ההפוך ["רגע, ההגנה זה לא דרום ת"א?"]. ואז הבנתי שאני בראשון לציון. ושזאת התחנה האחרונה. ושאין יותר רכבות צפונה. ושסוגרים את התחנה. אחרי מעט נסיונות למצוא דרך להגיע צפונה, ישנתי לבסוף אצל דודתי באשקלון, וזה היה די חרא. אז הגעתי ישר לבית הספר וזה היה נוראי, ונשארתי עד חמש. אחרי זה כשחזרתי הלכתי לישון בשבע [!], וישנתי כמעט 12 שעות רצוף. וזהו.

"את לא במצב נוח במיוחד, הא? זה כמעט מטאפורי."
"כן, ככה קרוב להיות מטאפורי."

אל תשכח לקחת את הדובי, נתנאל.

"אז אני יכולה לקרוא אותם בשקט בחדר שלך?"
"כי בדרך כלל את קוראת את המכתבים שלי בקול רם?"
"כן- אה, לא!"

יום מוזר. באמצע שיעור היסטוריה [כפול] התלמידים התחילו לסדר את השולחנות במעין ח' עקומה שכזאת, כמעט בלי ששמו לב. בסוף כל הכתה הייתה בח' [ועוד איזו שורה מוזרה באמצע]. בכל מקרה, כן.

אז יצאתי מתחנת לב המפרץ אל תוך הקניון [כי זאת היציאה היחידה עכשיו, מסתבר], ונעצרתי מול מכולת שכזאת בתהיה אם כדאי לי לקנות משקה. ואז המשכתי ללכת. אבל, משהו הסיט את תשומת לבי- איש אחד שישב ליד אחד השולחנות שם התחיל לדבר איתי, שאל אותי, "למה התלבטת?" וכאלה, והיה מטריד באופן כללי. בכל פעם שניסיתי לסיים משפט ולהגיד "טוב, ביי" הוא המשיך לדבר איתי. אז בסוף חתכתי, ולרקע קולות "היי, לאן את הולכת?" נמלטתי משם.

אם זה לא היה באמצע קניון הומה בצהריים [ולא, נאמר, אחת עשרה בלילה בסמטה צדדית בתל אביב], הייתי אומרת שזה היה מאוד מלחיץ, אבל בהתחשב בנסיבות... זה היה רק קצת מלחיץ.

[מה... אני נלחצת בקלות ]

[ד"א, זה ממש עובד ה'מ-עכ-שיו' הזה. אני סוגשל גאה בעצמי [?]. או משהו.]

"ידעת שהיטלר היה נאצי?" [אין לי מושג. באמת שאין לי מושג מאיפה זה הגיע.]

"האם כל השיקולים קשורים לטעם ולאסתטיקה?"
"יש את הכנסיה גם."

"תראו איך הירח משפד- זה השיפוד של הטבע! רק שבסוף אין שישליק." דורון מסביר את הסמליות העמוקה בשיר של י. עמיחי.

"יורדים לפרת ולחידקל ולוקחים בוץ- כי זה מה שיש להם הכי הרבה בעירק, בוץ."
"לא עירקים?"

"אני מניח שקשה להיות טייס כשאתה לא מיומן."
"או כשאתה לא טייס."

"שמונים [אחוז] ועשרים זאת חלוקה מאוד הגיונית."
"רק כי זה יוצא מאה ביחד."

"אריה מאחוריכם, מסתכל עליכם."
"לא, אני מסתכל עלייך."

"כל יום יורד לו דם מהאוזן, או שנכרתת לו רגל..."

"הוא כל הזמן מתלונן שיש לו אף יהודי, אבל הוא בכלל לא יהודי!

...

האף."

"שערוריית הרמזורים ברומא-"
"יש רמזורים ברומא? "
"ברור שיש."
"אבל הם מתייחסים אליהם?"
"לא..."

"צביקה, אני לא עובר מסך!"
"אתה עובר מסך ויוצא בצד השני..."

"אז אתה רוצה להגיד שאיך שאתה נראה עכשיו זה אחרי שיפור פלסטי?"

"אנחנו לא נשקיע בזה יותר מהרבה."

"זה הדיקטטור הכמעט גדול."
"מה? למה?"
"כי הדיקטטור הגדול זה-"
"צ'ארלי צ'פלין!"

"איזה באסה, יש לי ברית מילה בשתיים."

"את יכולה ללקק את המרפק שלך?"
"לא, לא נראה לי."
"אני יכול! רק, תני לי שניה לפרוק כתף..."

"אבל הוא משורר, הוא חייב להיות דפוק איכשהו."

תמצות של תולדות המוסיקה המודרנית:
נהר: "אתה יכול לעשות את המקור ותוך כדי את הראי והסרטן?"
יוסי: "כן."
נהר: "...זה נשמע רע אבל."

רן [מחנך]: "משרד החינוך בחר בך?"

נהר: "כן."
רן: "משרד לא משהו."

ביום של גשם:

רן: "כנראה ששיעורי הספורט לא יתנהלו כסדרם, במיוחד הטניס- יצטרכו לשחות שם."

"...מה יעשה ליהודי-"
"שהמלך חפץ בייקרו!"

"העשירים גונבים מהעניים בדרכים יותר מתוחכמות. בגלל זה הם עשירים."

"שוב אתה יוצא מהכיתה?"
"יורד לי דם מהאף."
"תירוץ גרוע."

ולבסוף, משהו שנזכרתי בו:

מישהי פורצת לאפסנאות בדרמטיות, "אני צריכה פיפי!"
לימור: "אין."

ציפי, מופתעת: "אה, היום יום שלישי?"

איתמר: "כן, ומחר רביעי."

לימור: "מה אתה אומר!"

*מתפתח דיון ביני לבין מתן פ.*

מתן: "את מכירה את השיר הזה 'למה לא כל יום שבת'? הוא כל כך נכון. למה לא כל יום שבת באמת?"

לימור: "אין תחבורה בשבת."

מתן: "צודקת. אם נגיד שישי בבוקר..."

לימור: "כן. למה לא כל יום שישי בבוקר."

אליה [שנתיים וחצי] שותה שוקו.

לימור: "טעים לך?"
אליה: *ממשיך לשתות שוקו*
לימור: *מושכת בכתפיים*

*אחרי חצי דקה*
אליה: "כן!"

לימור: "בת כמה את, טל?"

טל [חמש]: "שמונה."
לימור: "באמת? ובן כמה שחר?"
טל: "שמונה וחצי."
לימור: "לא היה לו יום הולדת לפני שבוע?"
טל: "כן- לי ולו ולאביאל."
לימור: "ובן כמה אביאל? בן תשע?"
טל: "איך ידעת? "

אליה נותן נשיקה לאמא שלו.

לימור: "אוי, גם אני רוצה כזה..."
קורינה: "אליה, נשארו לך נשיקות גם ללימור?"
אליה: *מחייך*

לימור:

[זה הילד הכי חמוד בעולם, בחיי.]