גיחה קצרה אחרי כמעט שבוע בלי אינטרנט, עקב הגמילה הכפוייה.

כל הימים פה, בת"א, הם חצי-חצי. קורה דבר טוב, ואחריו עוקב דבר רע. חלום צלול, כאב ראש נוראי, מפגש נהדר, ללכת לאיבוד באחת עשרה בלילה, לאכול אסיאתי [עם מקלות!], לאסוף את גלעד מ"הגן" [הקייטנה של האוניברסיטה].

זה שלושה ימים שאני לומדת באוניברסיטה. הייתי יכולה להמשיך ככה. הקורס על אליס וקרול נהדר ומרתק, וגיליתי שרוני [רוני! רוני מפורום טרי פראצ'ט שאני מתכתבת איתו במסנג'ר מאז ביגור] לומד איתי באותו הקורס, והשיעורים הפכו הרבה יותר משעשעים. מיציאות הזויות ["נעים מאוד, דן דוד,"] ועד אוכל סיני ["את לא אמורה לאכול את זה ככה..."], אני אוהבת את האוניברסיטה.

ביום ראשון נסעתי למפגש, ברכבת מהתחנה של האוניברסיטה. הייתם חושבים שהתחנה של האוניברסיטה תהיה באיזשהי מידה קרובה לאוניברסיטה... אפשר למות מהתסכול. לקח לי חצי שעה רק להגיע, ובסופו של דבר שעה עד שהייתי בעזריאלי. כמובן שהטלפון האידיוט שלי החליט לכבות את עצמו [מה? טענתי אותו יום לפני! ולא פתחתי אותו!], ומזל שנתקלתי בענבר באמצע עזריאלי [בדיוק אחרי שנתקלתי בדין], אז יכולתי להתקשר לטל. משם ועד עשר בלילה, טיילנו [אני וטל, ונוי כשהיא לא הייתי מעוצבנת] בכל עזריאלי, פגשנו זוג חמוד להפליא [פרדי ואורן, אתם כ"כ משעשעים ^^], ושיחקנו אמת או חובה עד סוף המפגש. יחד עם נחי ["ההורים שלי דתיים אבל אני לא שם על זה."], אורי ["אה, קטינה!"], ליטקה ["אבל יש לו פנים יפות!"], מיכאל [מי?], נוי, פרדי ואורן, ירדן ["זה כי היא עקומה יותר!"], נדב [שמשון-זבולון-שמעון-משה-בן-דוד] ועוד שלל אנשים סימפטיים במיוחד. זה ריכך את העובדה שלקח לי יותר מחצי שעה למצוא את הדרך הביתה, אפילו שהייתה לי מפה ><

"למשל פיתגורס, שהיה פילוסוף לפני שהוא הפך למשפט."

"רגע, מה זה?" "מה?" "האות הזאת. זאת ט'?"

"איפה?"

"הנה, כאן- לודוויט."

"לודוויג, זה לודוויג."

"stop poking me with the pen!" "there is no pen."

"אבל... אני רוצה להיות שם!"

"יש לך בעיה, ילד."

"טוש! זה טוש!"

"אההההההההה לברוח!" "אני! רוצה! טוש!"

כשהלכנו לאכול היום [26.7], השארנו כנראה את האוטו פתוח, ופרצו לנו ולקחו כסף מהתיק שלי, ואת המפתח והמחברת. את המחברת מצאנו זרוקה בחוץ, ולא היה שום סימן איפה הבית של המפתח, אז נרגעתי. אבל איזה מין בנאדם מטומטם יגנוב מחברת? בטח ראו שזה סתם שטויות וזרקו את זה.

קמתי בשעה שמונה וחצי לערך.

התארגנתי וכו'.

אחרי כחצי שעה של ייבוש רובין במעיליה, אספנו אותו בדרך לת"א. [חע. מצטערת.]

נסענו, נסענו, נסענו.

עצרנו בנתניה, ועלינו על רכבת לת"א [שאיחרה בעשר דקות, אגב]. ענבר גילתה שהיא השאירה את הכסף שלה בבית, אז שילמתי לה, והבאתי לה חלק מהכסף שלי.

ברכבת פגשנו שני בחורים, אחד [דין] עם יצור ורוד ["זיגי"] ושני שאין לי מושג איך קוראים לו.

ענבר סיפרה את הסוף של המומינים [הילד השני התחיל לבכות מרוב שזה היה עצוב], ואז ירדנו מהרכבת. כולם עלו על המדרגות הנעות, חוץ ממני ומדין, שרצנו במדרגות למעלה. בסוף הזונות האלה לא חיכו לי, למרות שהגעתי לפניהם.

פגשתי את אליסה, חיבקתיה. עליתי לגג.

חיפשתי אחר אנשים, התקשרתי לאנשים.

עומר הזבל הזה נתן לי את המספר של אמא שלו, ולא הסתובב איתו. פפפף.

מצאתי את תום [^^], וישבתי איתו לכמה דקות.

אחרי הסתובבות חוזרת ונשנית, ומאמצים מטופשים במיוחד, בפגשתי במוניקה [^^], והתחבקנו, ואז היא נעלמה [:O].

תקשורת מקוטעת ביני לבין אפי בכל זאת לא מנעה את פגישתנו [הא!], והלכנו שתינו עם רובין ועומר קציר [לא עומר ההוא] לבורגר קינג.

היה יקר, קטן, וכשר לפסח. יאך.
פגשנו בנדב [הו, כן], ואז הוא נעלם. וחזר. ושוב נעלם [הו, המסתורין].

עמדנו ללכת לסנטר. בסוף וויתרנו [עם התנגדות נחרצת מצד רובין].

אחרי זה גילינו שהיה פיגוע גם בסנטר [אני חושבת שזה מה שאמרו].

עלינו חזרה לגג, ופגשנו אנשים. נוגה הייתה במדרגות הנעות [נעלמת לי, אע], ואז חזרנו וראינו כל מיני אנשים, ומישהי צילמה אותי [???], והיה לנו משעמם. אז ירדנו למטה, וחיפשנו את נדב, ובסוף וויתרנו.

בקומה אפס, פגשנו שוב במוניקה, אבל היא נשארה בפנים כשיצאנו.

אני ואפי ישבנו ליד המזרקה, והיא צילמה תמונות משעשעות [בעזרת מוחי הקודח, מעילי הקשוח, וידי החסונות. NOT], ואז ענבר התקשרה ואמרה שהיא רוצה ללכת, אז חיכיתי לה שתגיע, והלכנו עם מוניקה ויונתן ["הוא שונא אותך." "למה?" "בגלל שאת באה למפגשי ישרא." *פאפי פייס*] עד לתחנה [בפנים היה עמוס מוי], שם גילינו שנשארו לנו רק עשרה שקלים לחזור הביתה מהרכבת [כתוצאה מזה שענבר שכחה את הכסף שלה איפשהו], ואמא ואבא כעסו עליה עד מאוד.

בסופו של דבר אמא לקחה אותנו ממעלות, ושילמנו לנהג מונית, וענבר חייבת לי עכשיו 56 וחצי שקלים.

אע, כן, אפי עשתה לי אפרשזיף!!!11אחד

קשוחה שכמוך, אני סוגדת לך.

^^

[סה"כ, נראה לי שאני לא ארצה ללכת יותר למפגשים. אין לי אנרגיה, זמן, או כסף מיותרים בשביל זה.]

ביום ראשון, כשהייתי בדרך החוצה מהספרייה, אבי הקט התקשר אליי:

אבא: "רוצה לבוא לסרט?"

לימור: "כן, בטח. איזה?"

אבא: "גלעד אומר שמשהו על אומנת שהיא גם קוסמת. את יכולה להביא גם את החברה שלך."

לימור: "אע, אוקיי."

*מתקשרת לשולה*

לימור: "היי, שולה, רוצה לבוא איתנו לסרט?"

שולה: "על מה?"

לימור: "אנערף."

שולה: "טוב."

אז הלכנו לסרט, שמו "נאני מקפיא" [לא, לא באמת קוראים לו ככה, אבל אנחנו חשבנו שזה משעשע]- על אומנת שהיא גם קוסמת. זה היה מדובב. מאוד מדובב.

אבל קורע מצחוק.

אולי בגלל שזה היה מדובב O_ם.

בכל מקרה, חזרנו הביתה [עם שולה] והלכנו לישון.

ובבוקר קמנו, ואבא אמר שלא עוברים דרך נהריה, אבל לא היה לי את המספר של נדב [><, טיפשה] ולא יכולתי להודיע לו. אז הסתבכנו עד מאוד ואבא כעס עליי. ראר. ואז נסענו, ונסענו, ונסענו, עד שהגענו לעזריאלי.

בדיוק כשהגענו לחניה, ראיתי את נוגה ושות'. לא זוכרת מי בדיוק, אבל אנערף. נגה השניה לירון התחפשה לפיית המחזור ואמרה שלכולנו יהיה מחזור [זונע, אחרי זה אני ושולה גילינו את התוצאות ><]. אחרי זה עלינו למעלה וחיפשנו אוכל, ואני ונוגה אכלנו סלט פריקי [עם פסטה O_ם], ואז איתמר התקשר.

*שניה לפני שעונה, מצביעה בחיוך ומהנהנת*

*נוגה צווחת בהתלהבות*

לימור: "הלו."

נוגה ושולה: "היי, איתמר!"

*מרביצה להן*

זה קרה עוד כמה פעמים, ועלינו לגג.

["סעמק, תראו מה עשיתן- עוררתן את זעמו של איתמר האיום." מה, זה היה מצחיק.]

ואז היה הרבה איתמר, והיה מוי ^^

[קהל: "Awwww" ו/או זורקים עגבניות.]

ואז פגשתי את עומר קציר, וניסיתי למנוע מנוגה להרוג אותו [לטווח הקצר, זה הצליח]. פגשתי גם את קסלר, ואת תום, ואחד שמו יונתן. ליונתן אין בלוג, כי הוא "לא יודע לכתוב במחשב". יונתן הוא חיפאי שנקלע בטעות לעזריאלי, והיה ניסוי באימו. הוא באמת נראה כמו אחד. חה. היה זה בנאדם מאוד משעשע, והרגשתי כאילו אני בייביסיטר, למען האמת. נוטוב.

אחרי זה אמא התקשרה ואמרה שאני צריכה לחזור הביתה.

בשעה חמש :/

אז חזרתי הביתה [בשעה חמש], והיה כיף, וכו'.

נותרתי גלמודה וממוחזרת, וכאבו לי הרגליים [מהמחזור, לכו תבינו], ואפילו לא ראיתי משחק-מכור, כי לא היה לי כח. אז נו.

היה כיף, בכל מקרה ^^

[גיח.]

[יומחמישיומחמישיומחמישי^^]

ביום שבת באתי לשולה וישנתי אצלה לכבוד מר סילבסטר. לא עשינו כלום, האמת, למרות שדוקטור הכריז שאני והיא נתנשק. איכ.

גיליתי שאבא שלי הוציא את השקית עם הבגדים שעמדתי ללבוש. זעמתי, וקיבלתי תגובה הדדית. מניאק.

חיפשתי בארון של שולה ומצאי חולצת פסים אדומים וג'ינס שחור. החלטתי שזה יספיק והלכנו לישון.

-

שולה החליטה להתעורר בשעה שבע וחצי [על דעת עצמה, ובלי להתייעץ איתי], אחרי לפחות שלוש פעמים בהן התעוררתי בלילה. התלבשנו ויצאנו למרכולית של נ"ז ולקנות לחמניות. אהמ.

יצאנו לדרך, וכשכבר היינו רחוקים מספיק, נזכרתי שהשארתי את הסרטים לאפי בבית. טיפשה.

הגענו לתחנת הרכבת, מיותר לציין שעומר כבר היה שם. נסענו ארבעתנו [עם דוקטור] לעזריאלי. בדרך התבדחנו על דלעות [פתח תקווה משהו] והרבצנו, הרבה הרבה, לדוקטור ועומר.

הלחמניות שקנינו היו ממש לא טעימות, ומתוקות יתר על המידה.

הגענו לקניון וחיכינו לאפי. לבסוף ראיתי אותה עולה במדרגות הנעות [א. הייתי מופתעת מאוד, וב. אני לא אגיד דרגנוע, פרטים בהמשך], וקראתי לה בקולי קולות, הרבה. היא לא שמעה אותי, ולבסוף נפגשנו בהתרגשות פקאצתית. הכרתי לה את שולה, וביחד נכנסנו לגג. היה יבש. אף אחד עוד לא בא, והיו רק מעט פריקונים שלא הכרנו.

"זה פריק גדול!" מכריזה אפי ומצביעה על מר-מגדל-עגול. "פריק גדול!" אנחנו חוזרים אחריה בהתלהבות יתר על המידה.

מסרתי לידיה את הצעיף [היא, מצידה, אמרה שהוא מגרד לה, ושמה אותו על הכובע] ויצאנו לנסות לפגוש אנשים, ניסיון שעלה בתוהו.

כשחזרנו להתיישב, איתמר התקשר, בשאלה אם רובין איתי. אמרתי שלא, ואז התקשרתי לרובין. לא ענה.

אח"כ, כשהתקשרתי לרובין, הוא ענה שהוא ואיתמר יצאו ברכבת של אחת, ויהיו בעזריאלי עוד מעט.

פגשנו את נוגה, דויד ועוד כמה אנשים, ויצאנו [אני, אפי, שולה, עומר, נוגה ונעמי, ואייל, מסתבר, שלא זיהה אותי, ואחרי שהצלחתי להזכיר לו, איבדנו אותו] לסנטר. לקח לנו לפחות עשר דקות להגיע לשם [ועדיין כואבות לי הרגליים], והיינו שם.

נוגה גררה אותנו בתקווה להגיע לאיזה "חנות של פריקים" בקינג ג'ורג' [נראה יותר כמו פקאצות במסווה, מצטערת] ואפי רצתה להרוג אותה. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לחנות הפאטצ'ים [קינג ג'ורג' 33, מקום קטן ונחמד] וקניתי צב שחור, ו"police officer". היה נחמד, כאב לאפי, הגענו למסעדה צמחונית, לבסוף.

אחרי רבע שעה של כלום, כלום, וכלום, אני ואפי יצאנו לחפש אוטובוס, שלא הגיע. בסוף לקחנו מונית. נוטוב, לא הרבה נזק.

הגענו לעזריאלי ופגשתי במאי [אעאע] ותום, ובעוד אנשים [לא זוכרת, נו, עזבו אותי], שהיו ממש מגניבים, היה כיף איתכם, חבר'ה.

הצלחתי לפגוש באיתמר לשניונת, ואז הם יצאו לסנטר [אחרי פעמיים שהתקשר אליי והייתי לידו, ושאל אותי שוב ושוב אם אני רוצה לבוא, סירבתי, הסברתי, ונימקתי שכואבות לי הרגליים והרגע הייתי שם].

נשארנו, נוגה ושולה חזרו, עומר [ההיפראקטיבי] התנפל וחיבק את נוגה ואפי, וכל פעם הם הצליחו ליפול עליי [בשלב מסוים של המפגש התלוננתי שכל פעם שהוא מחבק מישהו, הם נופלים איכשהו עליי. בתגובה, הוא חיבק אותי. הממם, אוקיי], והסתובבתי לבדי, בעוד נקלעתי לסיטואציה הזאת.

מישהו: "את רוצה להיות ה-46?"

לימור: "הממם?"

מישהו: *מחבק אותי*

לימור: "הא."

[אחרי זה, כשסיפרתי לשולה, היא אמרה בתמיהה שהיא הייתה הראשונה. "היית הראשונה שלו? זה בטח בגלל שרואים לך את הציצים." התבדחנו אני ונוגה-אחרת.]

אפי הלכה הביתה מוקדם, ואנחנו [מאי, תום, אני, אופק, ועוד מישהי, לא זוכרת] יצאנו לכיוון הסנטר. באמצע פגשנו בשולה ובחבריה שחזרו מהמסעדה ומהסנטר [אני יודעת, אני מבלבלת הכל, קודם הם לא חזרו, והסיטוציה שתיארתי עם עומר-היפר הייתה בכלל לפני שהגענו לסנטר בפעם הראשונה], ושולה באה איתי. הממם.

התקשרתי לאיתמר והכרזתי על הגעתי לסנטר, והוא שאל באיזה שער אני. "אעאע, אני לא ליד שער, שניה."

בסוף מצאנו אחד את השניה, וגם שולה באה, והלכנו איתה לשירותים.

בזמן השהייה ליד דלתות השירותים, נועם פטמן [הוא היה עם איתמר] התיישב. באמצע המעבר.

פטמן: "אתם יודעים מה אפשר לעשות עכשיו?"

איתמר: "לשבת באמצע המעבר ולבהות?"

פטמן: "כן."

לימור: "בי."

איתמר: "בעיקר."

פטמן הכריז ששירותי הנשים הם ארץ מופלאה ורחבת ידיים, אני התנגדתי. תהינו אם שולה הלכה לאיבוד, ובדיוק אז היא חזרה.

החלטנו לצאת לחפש אחר רובין, ואיתמר אסר עליי להתקשר אליו [בסוף גיליתי את הדרך- אם אני לא אומרת לו שאני מתקשרת, הוא לא שם לב], ובסוף מצאנו אותו ואת אחותו [זה מרגיז, שאיתמר צדק בסוף], ליד חנות טאטו. רובין דרש לראות את אפי, והתאכזב עד מאוד [בלשון המעטה] כשגילה שהיא חזרה הביתה.

אני ושולה פרשנו מהחבורה, והלכנו לקנות לה צבע מים אדום [הא], ואז סתם הסתובבנו בכל מיני מקומות.

הלכנו לבנין השני, ומצאנו את החנות "הוצאה לאור" [בגדים שאנשים שכחו בשדות תעופה וכאלה, מאוד זול], וקניתי קפוצ'ון נהדר, והתכתבתי עם איתמר בSMSים, וחזרנו לבנין הראשון כדי לחפש אותו, לפני שגילינו שהוא היה בכלל בבניין השני. ארג.

דקה לפני שהיינו צריכות לצאת, מצאתי את חבורת מאי [בקיצור של אלה שבאנו איתם לסנטר] ואת איתמר [בנפרד] במקדונלדס.

לאחר שגילינו את השעה ["כבר שבע? פאק, זה רע."] איתמר נפרד ממני בחיבוק [תמוה, אם יותר לי להוסיף] וזה היה מוזר.

לא היו אוטובוסים [שוב] ו[שוב]לקחנו מונית. איחרנו את הרכבת. אבא שלי צעק עליי. איתמר הכריז שהוא וחבורתו יבואו לרכבת הבאה. הם לא באו בסוף, הו וול. כששולה כבר הייתה מנומנמת, התכתבנו בSMSים והוא ניסה לנחם אותי שהכל יהיה בסדר בסוף.

שתי הבנות שישבו במושב ממול עזבו את הרכבת, והיה לי מושב שלם משלי. חע.

קצת לפני עכו, מישהו מהצד השני של הרכבת [כמו שלרחוב יש שני צדדים, ימין ושמאל? אז ככה] התחיל לפטפט איתי, והטלפון שלי צלצל. אבא שלי החליט לקחת אותנו. הערתי את שולה בנגיעה, ומרוב עייפות אמרתי, "אבא לוקח אותנו מהתחנה."

האיש הסיק מזה שאנחנו אחיות, ושאל אם אנחנו תאומות. ענינו שלא, והוא שאל מה ההפרש בינינו.

"פחות מיום."

"אז אתן לא תאומות?"

"אנחנו לא אחיות."

ואז פיתחנו שלושתנו שיחה מנומנמת על איפה שאנחנו לומדות ["אה בצפר למחוננים כזה?""לא, סתם בצפר מעפן."], ובערך זהו.

התנמנמנו חזרה לתוך הכיסאות עד שהגענו.

אבא שלי אסף אותנו במשפט קצר של אכזבה, וחזרנו הביתה, מחזירים את שולה בדרך.

הלכתי להתקלח ולישון, מתלבטת אם לשלוח לאיתמר SMS, וויתרתי. אין כח ואני רוצה לישון.

וזה הכל, מקווה שגם לכם היה כיף.

[אנא נסו לספור כמה אנשים חיבקו אותי היום, מתוכם כמה אני אשכרה מכירה.]

לימור.

איך זה שכל פעם שאני עושה משהו קטן שאמא לא אוהבת [לקחתי לה את המודם, גמרתי את הביצים. דאמט], תמיד אני מקבלת את העונשים הכי מטומטמים ולא קשורים שאפשר לקבל?

רק בגלל שגמרתי את הביצים, אני לא אהיה מסוגלת להסתובב במכנסיים קצרים בעזריאלי, רק בגלל שלאמא לא מתחשק להסיר שערות [והיא עוד טוענת שהיא נהנת מזה]. היא מוותרת על התענוג של לגרום לי סבל רק כי אין לי זמן וכי היא רוצה לגרום לי עוד יותר סבל? למה הורים חייבים להיות כ"כ מטומטמים? למה אין לי אמא שלשם שינוי לא מעירה אותי ב-1 בלילה רק בגלל ששכחתי לפנות את הכיור. אמא שלא מתקשרת כל חמש דקות ומתרגזת כל פעם שמתקשרים אליה לפלאפון.

אמא שהחליטה שהיא לא רוצה שאפי תישן אצלי, בגלל שהיא זרה והיא מפחדת שהיא תגנוב לה את התכשיטים. מפגרת.

לא רק זה שהיא במחזור [וגם אני, והמצב רק מחמיר], אלא גם שעכשיו ענבר צועקת עליי כי השארתי את החלון פתוח.

למה כולם החליטו להיות פתאום מגעילים אליי?

למה מגיע לי יחס כזה?

איך זה שכל פעם שיש מפגש ישרא אני מרגישה כ"כ חרא?

זה  כ"כ לא הוגן, שרק לי קורים הדברים האלה.

וכל זה, בגלל ששכחתי שגמרתי את הביצים.

ביג דיל. אז אין ביצים.

אז אין לך מה לזרוק עליי עכשיו ואת מתעצבנת?

אמא מטומטמת.

לרכבת לא עליתי, כי מישהי החליטה שהיא לא רוצה שאני אלך למפגש.

ארג. ארג ארג ארג.

אבל היי, לפחות החזירו לי את האינטרנט.

יום לפני האירוע המיוחל, אספתי לתיקי את כל החפצים שלא אוכל להסתדר בלעדיהם במפגש [צדפים מחוררים לאפי, שתי קופסאות גפרורים, לורדים, טושים, רעשן אילם, משרוקית ואציטון. הרשימה ארוכה עד בלי די], והלכתי לישון. כע.

בבוקר-

אבא- "למה השמיכה של גלעד על הרצפה? זרקת אותה למעלה?"

לימור- "לא, זרקתי אותה על הרצפה."

לאחר טעויות רבות [עד בלי די], הצלחתי למצוא את הבית של רובין ["בעיגול השני את פונה ימינה, סופרת שמונה בתים, ותהיה שם מקדימה חורשה עם מסלעה לשעבר ושיפוע חד." הייתה שם, ליטרלי, חורשה. דאמט]. לרובין יש בית מוזר. מאוד.

אחרי שרובין התחיל לירות באנשים ["die, Armilos! I'll be back!"], אחת החתולות שלו עלתה לי על הברכיים. ולא הסכימה לרדת. בלע. אחרי שהעפתי אותה ממני כמה פעמים היא הבינהאת הרעיון והתרחקה.

הגענו בדיוק כשהרכבת הגיעה ["תחכי לי, אני הולך לקנות סיגריות," איכ], כך שנאלצתי לוותר על אחד מהכרטיסים שלי [סיפור מסובך שאשמור למתישהו אחר] לרובין. אע.

במסדרון של הרכבת עברה כוסית. היא ראתה את רובין ועשתה אחורה-פנה. היא הייתה ורודה.

בסוף היא התיישבה לידי, וחברתה ליד רובין, בזמן שהיא מנסה להוריד מהאצבעות שלה לק חום. אתם מבינים שאין כאן צורך בשום פאנץ'. במילא, אם היה צריך אחד, לא הייתי מוצאת אותו [לק חום?! פורגודסייק, יש גבול!].

הוצאתי את האציטון הורוד שלי, וכולם התעלפו מהריח הכה חזק שלו. חע.

עלינו לגג. "מקסימום הם יהיו למטה,"

היו שם פריקים. הרבה פריקים. המון פריקים.

הוצאתי את השלט המתרים, ומצאתי על הרצפה כוס מפלסטיק עם שאריות-מיץ-תפוזים, לכספי התרומות.

[בסוף ספרנו ₪. קמצנים.]17

פגשתי את רותמ.

"רותמ! אע!"

"היי, את מוכרת לי נורא,"

"לימור,"

"איך קוראים לך?"

"לימור."

"איך?"

"לימור!"

הסתובבנו ביחד עם איזה ילד אחד שלא זיהיתי.

"היי, איך קוראים לך?"

"לימור."

"מה, באמת? מה הכינוי שלך?"

"מממם. הפקאצה הראשית."

"אה, אז זאת לא את."

עד כמה שזה נשמע טיפשי, זה היה עמית, והוא חשב שאני אני. חע.

התאמה מושלמת- הוא ילד שואה ולי יש צדף נאצי. זה כמו אינג ויאנג, או משו כזה.

יש לו פלטה. חע. איך זה קשור בדיוק?

"המצב שלך לא כל כך גרוע. אתה יודע מתי שמים לי קוביות?"

"מתי?"

"ביום השואה."

חע. חעחעחע. לפחות מישהו חושבת שאני שולטת. חע.

אפי הגיעה, והתחלנו לעשות שטויות.

אפי שפכה את האציטון שלי על יצירת האומנות שעשיתי.

ליצירה שלום.

דיברנו על המון דברים, רותמ ועמית היו צריכים ללכת.

יש לי את המספר של עמית. חע [אני יכולה לדמיין גדוד של פקאצות, "ת2* ל*!!!11אחד ת2*!!1"].

עמית ניתח לנו מילים בלשון. זה היה מפחיד.

מממם. מחר אני אסיים כבר. *פיהוק*

סיכום קצר [אני עייפה מדי]-

היה כיף, פגשתי את עמית [סגידה], ספרתי בערך 17 שקלים מהתרומות [קמצנים], אפי תרמה לי חמישים שקלים לפרו, עוד עשרה שקלים ויהיו לי מאה. חע. רובין אמר שהוא יעשה לי עיצוב הטמל [אני לא מדברת איתו, רובין. פשוט לא], המממם...

אפי ציירה לי סטניסלאב, יש לי את המספר של עמית [מוהא], אפי ציירה לי מוצץ [כי חיים רק פעם אחת], צילמתי המון תמונות, וזהו.

חע! יהיה לי פרו!