הרגע אמא שלי ניסתה לסחוט ממני ווידוי על משהו שלא קרה.

וואט דה פאק.

יש משהו נורא מציצני בלהיות זאת שמקלידה את כתוביות ספר המחזור [למרות שזה לא הגיוני, הרי בכל מקרה זה יגיע לדפוס וכולם יקראו את זה]. אני מרגישה כאילו מישהו נתן לי את המפתח לראש של כל חברי הכתה שלי, והבעיה היא שזה לא כל כך מעניין אותי. זה אפילו לא מצחיק במיוחד, או מגוחך.

סתם עצוב לי לקרוא על מישהי שחברים שלה כתבו עליה שהפדיחה שלה היא שהיא קנתה נעליים בארץ. או מישהו שלא ידע מה לכתוב על עצמו והמציא התחכמויות ["החלום שלי- להגשים את החלום שלי.";"החלום שלי: רטוב."]. או משפטים כמו "הטובים לטיס הטובות לחיל אויר". מה אני אמורה להבין מזה? שאת זה אתם רוצים לראות מתחת לשם שלכם בספר המחזור? באמת?
השיא היה כשמישהו שם ב"שיר מאפיין" משפט בערבית. כל השנה וחצי שלמדתי ערבית נדרשו לי כדי למצוא את האותיות והניקוד המתאימים במקלדת הוירטואלית הזאת. ארורים תהיו.

והם מושיטים לי עוד ועוד פתקים, ואני מבינה לאט לאט למה נכנסתי, למה לעזאזל התנדבתי להקליד את הפתקים האלה? ועוד אני, שמסתכלת מהצד על הכתה הזאת ולא מבינה חצי ממה שהם רוצים להגיד. אולי זאת רק אני?

"אמא, תשמעי אתגר. אני עומדת לעבור יום שלם בלי לומר את אות מספר חמש."

[עוד לא יודעת אם מותר לי לכתוב את אות מספר חמש או לא. נניח שלא. אפילו שלא קל. אז אפילו עוד יותר מאתגר.]

בזמן שאכלתי אמא וגלעד ניסו לגרום לי ליפול, אבל נפלתי רק פעם אחת [יאי! ], ורק עוד מספר פעמים בדרך לבצפר [כן, אם איאלץ לדבר בעברית קלוקלת, אני לא אצטער, כי מטרתי מקודשת ]. מאז אני פחות או יותר מסתדרת בסדר. מעניין עד מתי אני אחזיק כך. וכן, אני יודעת שאני בטח נראית מטופשת כרגע, אבל לא כל כך אכפת לי!

[12:47]

כשלון: בשיעור ל' נחוץ ריכוז בלא-לדרוס אנשים, אז פרשתי זמנית. נסיון שני, מ-עכ-שיו!

[13:13]

כשלון שני: טלפון צבאי. אסור לשחק משחקים. זימון לטיס ביום חמישי! D:

[לזכותי יאמר, שבשיחה עם ענבר דיברתי מצוין.]

היה לי פוסט ממש ארוך בראש, אבל תמיד יש לי פוסטים בראש. למעשה, נדמה לי שכבר יותר משנה מקנן לי איזה פוסט בראש שאין לי כח או זמן לכתוב. אז אני לא אכתוב, כי למי יש עצבים לזה. מצאתי את הדיסק של המשחק של הפנתר הורוד, ועכשיו אני [לא ממש, אבל סוגשל] מאושרת. טוב, אז לא. אבל בא לי לשחק בזה כבר שבוע. הידד.

כן, אין לי טעם לחיים.

[אבל, ~]

לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה. לא רוצה. לא. רוצה. לארוצה. לא רוצה? לא. רוצה.

מה?

לא יודעת.

נמחקו לי הקבועים. לעזאזל!

ואני רוצה עוגיות.

ומסאז'.

ילדה טובה.

Bring it on, bitch!

ממתק לפדופילים.

בת בערך תשע לפי התמונה. או אולי גן. קשה להגדיר, אבל זה חייב להיות קצת לפני או כמה שנים אחרי התספורת מעלת הטראומות. התמונה הזאת מקומטת בצורה מאוד כשרונית, אבל אני דווקא לא מופתעת שהיא נשמרה ככה.

בת שלוש, כנראה. היו לי אשליות שווא שלא מצצתי אצבע בחיים. לעזאזל.

בת חמש או שש. אני ואופיר. הוא, כנראה, לפי הזכרון, היה בן ארבע או חמש. מאז תחילת היסודי נפרדו דרכינו, ועכשיו יש לו סוגשל זקן [מהפעם האחרונה שראיתי אותו].

כנראה גם מסביבות הגיל חמש.

בכתה ח'. ממש "מצלמים אותך! מהר, תיראי כאילו את מתה!"-שיק.

בת שש, אחרי התספורת מעלת הטראומות [הגעתי הביתה, הסתכלתי במראה והתחלתי לבכות]. יום הולדת שש. כבר נראית כמו מכשפה.

לפי החולצה כנראה בת שש או שבע. חמווווד

אווו. כנראה גיל חמש. [זאת עם המבט המטורף, מן הסתם.]

בת שש. אין לי מושג מה לעזאזל הסיטואציה פה. באמת.

לוצי. כשחשבנו שזה זכר קראנו לו לוציפר, ואז גילינו שזאת נקבה אבל השם כבר נדבק. לא זוכרת מאיזה גיל. כתה ד' אולי?

גיל חמש, ארה"ב. אני וענבר. מתוך אלבום שהיא הכינה לי אני חושבת ליום הולדת שבע.

כנ"ל, נדמה לי.

סוף כתה ו'. תחנת מטרו בצרפת. זה לא וודקה.

כנ"ל, מוזיאון האדם איפשהו בפריז כנראה. אני אוהבת את ההבעה הזאת.

כנ"ל. בנקודת ההתחלה עם הבעת רועי א. [מי שיודעת מבינה ומי שמבינה יודעת.]

כנ"ל. איך חם לי שם? או שאולי אני סתם משועממת. סביר מאוד להניח.

~הכנס פה תיאור~

גיל ארבע חמש, כנראה. מגלשה שאיננה עוד מפארק שאיננו עוד. יהי זכרו ברוך.

מפגש ישראביטלס כלשהו, כנראה בחופש הגדול שאחרי כתה ח'. בכיוון השעון מהשיער הכחלחל- נעה אציטון משובח, ענבר, אפי ואני.

כתה ז', פעילות מטופשת בשיעור דרמה של משהו בסגנון "שתי פנים למטבע" או בולשיט דומה.

ועכשיו אני ארד למטה ואסתגר ואלמד לתיאוריה, אינני יודעת מתי אהיה פנויה לדבר עם אנשים.

הכל כאילו חולף לו מעליי. זה נשמע כמו פוסט שהוא מסתיר מחשבות כאילו עמוקות ומיוסרות, מלאות באנגסט ו[איזה עוד מילה יש לזה?], שיהיה.

אבל סתם, הכל חולף מעליי. אני די משותקת מחשבתית [וסביר להניח שגם רגשית] בזמן האחרון. סתם.

אין לי מה להגיד.

איזה רִיק.

   התכוונתי ללכת לישון בארבע, אבל משום מה משכתי את זה. בסוף הסתכלתי אל החלון וראיתי שכבר לא חושך. למה האורות עדיין דולקים כשכבר יש אור? זה בזבוז עצום באנרגיה, בחיי. פספסתי את הזריחה, או שפשוט השמש עדיין לא זורחת פה גם כשכבר יש אור?

   קמתי והוצאתי את פלג הגוף העליון מהחלון, וראיתי שני אנשים יושבים בתחנה. רציתי לצעוק להם, היי, אתם, מה אתם עושים ערים ברחוב, אבל לא היה לי נעים מכל האנשים שעדיין ישנים. אחרי כמה דקות שהייתי ככה באו עוד אנשים, די הרבה מהם, ודיברו בקול רם. לא הצלחתי להבין מה הם אמרו, והם היו כהים והייתה להם ח' אז הנחתי שהם דיברו בערבית [האפשרות השניה שחשבתי עליה הייתה רוסית, וזה נשמע נורא לא סביר]. נורא חיכיתי שהם יסתכלו למעלה וישימו לב אליי, אבל אני גרה בקומה שלישית, אז כנראה זה השפיע קצת על העניין.

   אני כל הזמן חושבת שאני שומעת את אבא שלי קורא לי. זה מחרפן אותי. כמו כששומעים טלפון מצלצל כשמתקלחים, ואז כשמכבים את המים זה נפסק.

   אני תוהה אם באמת יהיה מפגש חנונים בסוף. זה מרגיש כמו משהו שמדברים עליו ממש הרבה אבל לא קורה כלום בסוף.

   כן, הא?

דווקא, משום מה, מרגיש לי פחות מחניק. כאילו היצור הזה הירוק שלי כבר לא קופץ עליי מהמסך, צועק, תראו אותי, תראו אותי ["אני כאן, אני כאן!"].

קטן זה טוב?

Idit

It's not cause of your birthday

I know you just don't care

It's not because you're gorgeous

Though you are, beyond compare

It's cause of the way you laugh
That glitter in your eyes

It's because of your smile

Each time anew, my sweet surprise

And I want you, to be happy
And I want you, to just shine

And I want you, to keep on glowing

And I just want you, to be mine

מי שלח לי את זה?

*עולה במדרגות, בשקט, בשקט*
*נכנסת לחדר, בשקט בשקט*
*סוגרת את הדלת, בשקט-*

"לימור!"

"יש לך נמלים בחדר."
"מה עשית לי בחדר?"
"עקבתי אחרי הנמלים."

[הזהרתי.]

לתמונה.

כמה אנשים נכנסו בממוצע בכל חודש בחצי השנה האחרונה: 664.5

מקסים. באמת לא ברור לי איך בחצי השנה האחרונה נעשיתי פתאום בנאדם מעניין [63 כניסות ביום אחד?! מה לעזאזל. וגם כמה ימים לפני, שהסטטיסטיקה כבר לא מראה, 75.], אבל מילא. נותר רק להסתכל ולומר "WTF?!"

לא, זה לא פוסט אמיתי. אולי כשיהיה לי כח.