צייר לי חתול עם כנפיים

ושְלח לי אותו בדואר.

אל תשכח לשים גם בול-

אינני רוצה שיאֹבד.

רציתי לומר עוד כמה דברים:

יש דברים שאני לא מבינה,

ואולי לעולם לא אבין.

אף אחד לא הופך לברבור.

היה הרבה יותר פשוט אם הייתי יכולה לכעוס.

זכוֹר ללבוש סוודר.

[אסור לי להגיד שזה לא הוגן.]

זה הוגן.

אם במקרה, אני פוגש מישהו

שלא מבין אותי, או חושב שאני תינוק,

אם במקרה, אני פוגש מישהו כזה,

אני תיכף מספר לו על האיש הירוק...

היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק.
האיש הירוק גר בבית ירוק, עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים.
הייתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים.
ובלילות היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים, ירוקים.
יום אחד קם האיש הירוק בבוקר ירוק, נעל נעליים ירוקות,
לבש חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים. על ראשו חבש כובע ירוק, ויצא החוצה.
האיש הירוק נכנס לאוטו הירוק שלו ונסע בכביש הירוק, במהירות ירוקה.
מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק, ומהצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה.
והאיש הירוק שמח ושר שירים ירוקים, ועישן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.
ואז ראה האיש הירוק שעל שפת הכביש עומד איש כחול.
האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו
ושאל את האיש הכחול: "היי, איש כחול, מה אתה עושה פה?"
"אני?" אמר האיש הכחול, "אני מסיפור אחר."

[הסיפור על האיש הירוק, יהוני גפן.]

   "אני רק משרתת." ציינה בשקט. "אינני ראויה לחברתם של אנשים נעלים כמו הלורד."

   "שטויות," קראה מגי בתרעומת. "הרי גידלתי אותך כבתי שלי, וכך גם אתייחס אלייך."

   אליזבת` משכה בכתפיה, וחזרה לקרצף את הסיר שבידה בכוח. היא הרגישה מטופשת שבכלל העלתה את הנושא.

   "בחייך, בת`..." ילל ג`ק, ילדה בן השבע של מגי, שנכנס גם הוא מבלי שתשים לב. הוא משך בשרוולה בעקשנות. "בואי, עכשיו." צייץ בחומרה, והיא נכנעה לו, מלווה בחיוך המשועשע על פני אמו, היישר אל האח החמים והמוקף בכורסאות רבות, שנראה היה שהמכנה המשותף היחיד שלהן, הוא שיושבים עליהן [במבט שני, גם זה לא היה נכון, משהבחינו שעל חלק מהן יש ערימות של בגדים שיש לתקן, שקים ריקים של תפוחי אדמה, וסתם גרוטאות].

-

סיון: "להגיד לך מה הייתי עושה במקומך?"

לימור: "לא."

סיון: "טוב."

-

ברווז בצנצנת אומר/ת:

אז חשבתי הרבה באמבטיה [טוב, קראתי. הרגל מגונה. אבל אני יכולה לקרוא ולחשוב באותו זמן :O], וגם אחרי זה, והחלטתי שכל העניין מטופש.

lord weisberg אומר/ת:

כל העניין עם רוני?

ברווז בצנצנת אומר/ת:

כן.

lord weisberg אומר/ת:

אז את נפרדת ממנו?!

ברווז בצנצנת אומר/ת:

להפך.

החלטת לסבול בשקט. תארתי לעצמי שתגיעי למסקנה הזאת בסופו של דבר.

ברווז בצנצנת אומר/ת:

כלומר, אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. איזה סיבה תהיה לי פשוט לזרוק את הכל?

lord weisberg אומר/ת:

[ראי תגובה הנ"ל.]

"לא מספיק שאני גוססת, אני גם פולניה."

לימור, 1991-בקרוב מאוד.

בפעמים המעטות בהן מזדמן לי לסדר את חדרי, אני מתפלאת למה לא עשיתי את זה קודם. כי הרי, זה נראה הרבה יותר קשה לפני שעושים את זה, ותמיד אוכל לעשות מחר את מה שאני יכולה לעשות היום. אף פעם אין לי חשק.

אפילו בחושך הכי חשוך- זה שבו אני הולכת לישון כל לילה- למדתי להניח את הרגל שלי בדיוק בשטח הריק שנותר בין ערימות הבגדים והחפצים, שנראות כאילו הן שם ללא כל קשר אחת לשניה. זה לא נכון. אי-הסדר מסתדר- עד כמה שזה נשמע סותר- בשכבות נהדרות של דברים. בהתחלה, השרפרף עליו מונחים השעון, ושאר החפצים הקטנים. הם בדרך כלל לא זזים משם אפילו כשאני מסדרת; אז, ערימות הספרים- הגמורים ואלה שלא גמורים- המונחים לצד המיטה בעייפות. כך, אחד על השני, הם מחכים שאחזיר אותם למקום, לפעמים שבועות עד שאני עושה את זה; אחריהם באים הבגדים. ערימות מסודרות של בגדים מקופלים שלא נכנסו לארון עדיין, ובגדים מלוכלכים שלא נכנסו עוד לכביסה; ואז, "החפצים למחר". בדרך כלל תיק בית הספר, והבגדים הספורים אותם אני שולה בשש בבוקר- או בלילה לפני- וקמה.

אחרי שלמדתי להכיר את אי-הסדר המופתי שבחדר, קשה לי להתרגל לעובדה שהערבוביה נעלמה גם בתוך הראש שלי. אמנם, הכל מסתדר, ויש מקום ללכת ולעשות את מה שאני רוצה.

אבל נורא ריק שם בפנים.

"A woman has a close male friend. This means that he is probably interested in her, which is why he hangs around so much. She sees him strictly as a friend. This always starts out with, you're a great guy, but I don't like you in that way. This is roughly the equivalent for the guy of going to a job interview and the company saying, You have a great resume, you have all the qualifications we are looking for, but we're not going to hire you. We will, however, use your resume as the basis for comparison for all other applicants. But, we're going to hire somebody who is far less qualified and is probably an alcoholic. And if he doesn't work out, we'll hire somebody else, but still not you. In fact, we will never hire you. But we will call you from time to time to complain about the person that we hired."

רשרוש עדין של משי מילא את אוזניו כשהיא קמה. "אני הולכת," אמרה בקרירות, עומדת מעליו ומחכה שיגיב.

הוא בהה בה. "אין לך מה להגיד לי?" שאלה בלגלוג.

הוא המשיך לשתוק. "חשבתי שאמרתי כבר הכל," לחש, כשצפה בה מתרחקת.

חעחע, מתרגמים לעברית את FMA ^^

איזה שטויות.

למורגן היו עיניים שיכלו לראות הכל. בריכות נהדרות, בצבע ירוק צהבהב, כמו לחתול, אמר פעם אד. כל מי שהסתכל לה בעיניים המופלאות האלה, לא היה יכול להתיק ממנה את מבטו. כאילו נבלע בתוכן, טובע. אבל אחרי כמה דקות היו מתעוררים, וממשיכים בחייהם.

לה לא היה מזל כזה. מורגן באמת טבעה.

כל בוקר קמה, עם העיניים האלה שרואות הכל, וחשבה. על הטעם המר והמתוק הזה, כאילו מישהו האכיל אותה בכפית כל לילה, באבק של כוכבים. בבוקר, כשהכל נראה יותר טוב, חושבים על הדברים הכי נפלאים, שאסור שישארו בהמשך היום. צריך לקום ולהתלבש, ולהשאיר את אותם רעיונות מזוויעים מאחור.

אד אומר שהיא תמיד נראית מהורהרת, ושהוא אף פעם לא יודע מה היא חושבת. היא מגחכת. אסור לה לחשוב במשך היום, כשכולם רואים. היא לא חושבת על כלום. אותו משפט חוזר בראשה פעם אחר פעם. אסור להיות שמחה. אסור.

אבל זה קשה. חיוך מתגנב לזוויות פיה, בלי שתרגיש, ומיד היא משתלטת עליו.

היא מושיטה את ידה קדימה, ואד תופס אותה כשהיא קמה. כמו ילדה קטנה, היא עוצמת עיניים ונותנת לו להובילה. אצבעותיה מגששות על חיוכו העצוב, על שערו החלק והארוך. היא מכירה כל כך טוב את הפנים האלה. תמיד מצפה שמשהו ישתנה.

כלום לא משתנה. אף פעם. היא פוקחת את עיניה בכאב, מצפה לאור השמש החזק שיסנוור אותה. דמעה אחת מוצאת את דרכה לפיה. יש לה טעם מלוח, כמו לים. היא הייתה פעם בים, החול הרך זולג בין אצבעותיה כשהיא מושכת אותן מהחול.

היא תופסת את עצמה שוב. אסור. כל המחשבות האלה מבלבלות אותה, והיא יודעת שהיא צריכה להפסיק. היא עוצרת.

היא שומעת את שאיפת האוויר כשאד נושם, ונקברת בתוך הריח הישן של המעיל שלו, ומנסה להתנתק, מפחדת להרטיב אותו בדמעותיה שלה. היא פוקחת את עיניה שנית, ומהרהרת ברגע הזה.

היא מכירה את הטעם הזה. טעם של עור ישן ושמים וכוכבים, של דמעות מלוחות, ו-וניל מר ומתוק. טעם של מתי שמתעוררים בבוקר, ומותר לחשוב מה שרוצים, בלי שאף אחד יראה. טעם של חלום.

זה פשוט לא בסדר, כל הדבר הזה. כל יום אני ככה, מגעילה לכולם, ואז נחמדה, מגעילה ונחמדה. אני כזאת כלבה מטומטמת, ואני מצטערת. אני לא רוצה לעשות את זה. זאת לא אני. אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון.

חרא, אני לא יודעת מה קורה לי ב-14 השנים האחרונות.

לפעמים אדם הרגיש קצת כמו תו מינורי [קוראים להם ככה בגלל שהם קטנים ושחורים, או אולי להפך. אל תשאלו אותי]. למרות שלא היה שחור [רק קצת שחום, כתוצאה מאביו האיטלקי] וגם לא קטן [אולי רק קצת נמוך. אבל, למען השם, הוא כבר בן 17]. היה לו שיער שחור-כחלחל, ועיניים יפיפיות בצבע שאף אחד לא הצליח לזהות [חוץ מאחת, פעם, שעצרה ברחוב, הסתכלה עליו ממושכות והמשיכה ללכת. היא ידעה מה הצבע, אך לא טרחה להגיד לאף אחד], כחול מעורב עם אפור ואולי גם קצת צהוב. רק הוא והאישה ההיא ידעו. כל שאר האחרים לא טרחו לנסות ולשאול אותו, ורק שאלו את עצמם. כי אף אחד לא מתענין בדברים כאלה, באמת.

למען האמת, אף אחד לא התעניין באדם. הוא לא עניין אף אחד.

גם בו, איש מינורי, השתמשו רק כשהמנגינה לא נראתה בסדר.

וגם הוא, כמו תו מינורי, לא השמיע קול שהשתווה לקולם של התווים הלבנים, הארוכים, והיפים.

הוא תמיד חש איזשהי הזדהות עם התווים השחורים. אפילו אביו אהב יותר את אחותו התאומה, שיצאה בהירה יותר וגבוהה, כתוצאה מאמם האנגלית. גם היא ידעה מה צבע עיניו, אבל רק בגלל שהעניין לא הטריד אותה. שום דבר לא הטריד אותה. היא הייתה כמו מין נטיף ארוך ולבן [באמת נטתה להיתלות על דברים הפוך כשהייתה קטנה], תמיד שלווה ומחויכת, כמו אדם שחולם על גלידת וניל. היא באמת נראתה קצת כמו גלידת וניל, עם שיערה השחור הפחמי ועיניה השלוות, השחורות [עם קמצוץ של אפור, אבל רק אדם והיא ידעו על זה]. הרי אף אחד לא יודע, שוניל הוא בעצם שחור ולא לבן. שטיפת מח. זה מה שזה.

לה, לויולט, היה קול נהדר. קול קטיפה ומשי שגרם לך להרגיש כאילו צללת לתוך ערמת כריות ונרדמת, וישנת כמו, ובכן, בול עץ. למרות שאדם ידע בביטחון מוחלט שעצים לא ישנים. גם לא בולי עץ. הם פשוט חיים ממש לאט, זה הכל.

כן. היא, הסכימו בינם לבין עצמם, בהחלט מז'ור.

מממם. מה דעתכם? זה נחמד? זה עשוי להיות סיפור חביב.

ואולי אני אצליח להביא לכם קטע שבן דוד שלי כתב.

זה ממש יפה, על צבעים.

מממם. הנה עוד קטע שעשוי להכנס לסיפור.

"מה?" שאלה באי-אמון.

"בדיוק מה ששמעת."

"אז אולי לא שמעתי. תגיד את זה שוב."

"בסדר," אמר בעייפות. "אני אגיד את זה שוב."

דממה.

"נו?"

הוא נאנח, ונרעד למראה העיניים הקרות שלטשה בו.

כאילו שלטו בו העיניים האלו, לא יכל להסיט מבטו.

הוא אמר את זה שוב. לאט וברור, שלא תגיד אח"כ שלא הבינה את מה שאמר.

דמעות החלו להתנקז בקצוות עיניה, והאיפור המושלם שלה כמעט נמרח.

היא קמה, מעיפה עליו ערמות של חול. הייתה לה נטייה לפזר על עצמה חול. זאת הייתה מין אובססיה כזאת. "אותך," הכריזה, "אני לא אוהבת יותר."

"אותי?" הוא הצליח לא לצחוק, והרצין. "אותי, את לא אוהבת יותר."

"כן. אותך."

"בסדר," אמר. "את יודעת, זה היה יכול להשפיע יותר, אם באמת היית אוהבת אותי קודם."

היא החלה ללכת. "תתפלא," קראה מעבר לכתפה, והחישה את צעדיה.

הוא פער את פיו.

"לא. הו, לא." הוא אמר לעצמו בשקט. "זה כל כך לא קורה לי."

כמו ילד קטן, הוא החל לייבב. השמים החשיכו. תמיד פחד קצת מהחושך.

עכשיו אין לו לאן ללכת. "יופי. תראה מה עשית עכשיו."

פאק איט.

לא להאמין עליי.

אני באמת שוכחת ממנו.

סוף סוף אפשר לחייך בלי לחשוב עליו.

תודה. תודה, תודה, תודה.

[זה ליאם עכשיו. שיר הציעה שאארוב לו ברחובות ניו יורק, אבל זה נשמע לי טו ריסקי. אני עלולה להיעצר ע"י משטרת האופנה.]

"אבא, לך מפה. אני אקרא לסבתא."

"אוי, לא."

"כן. והיא תגיד, 'בני, לך מפה. אתה מפריע לילדה לישון!'"

הבהרה: לאבא שלי לא קוראים בני. בני זה שם גיי. רק סבתא שלי קוראת לו ככה.

נדב: נו, אז מי האטם השני?

לימור: טל.

נדב: גרוס?

לימור: לא, נדב. טל מוסרי.

מישהו אמר לי פעם

שאין יפה מן האהבה

אבל אני חושבת

שאני אעדיף

לוותר

לא רוצה לשכוח

מה אתה עושה לי

כבר אין לי כח

לזכור

ואתה לא יודע

מי אני בכלל

עוד מעט תהיה רק זכרון

בשבילי

ואם אתה שם

אז תענה לי

כי אין לי כח

בלעדיך

ואם תענה לי

אני אענה חזרה

וננהל איזו שיחה, אולי

או שלא

בבקשה.

שוקעת בו

במבט שלך

בעינייך

אתה לא מביט חזרה

אבל לי זה לא אכפת

בעינייך

יש משהו מהפנט

אולי תביט

אתה לא יודע

בכלל

רגע

הוא שקט ורך

כמו נוצה שנופלת על האדמה

ולך

זה לא אכפת

רעל

הוא חודר בשקט

ממבט אחד קטן

ולך

זה לא אכפת

אומרים שיש אחד

ושמו אינו ידוע

אומרים שהוא פוסע

אל האור

אומרים שיש אחת

ושמה אינו קבוע

אומרים שהיא פוסעת

ישר לאפלה

ויש מקום אחד, כך אמרו לי פעם

בו יפגשו כולם, מתישהו

אולי היום

אולי מחר

אולי זה כבר קרה

ואתה

אומר לי

שאולי זה אתה

ואולי זאת אני

ואולי זה עכשיו

וכאן

ואני

לא מאמינה

במסגרת שיעור תרבות. תשאלו אפילו את נדב.

היה היה לו סלק קטן

נדמה לי שגדל בגן

או אולי כתלתן

בשדות הבר

ואז אכל אותו עכבר

פעם היה לו עכבר נחמד

נראה לי שהיה בגודל כף יד

או קצת יותר

או פחות

ואהב לאכול ירקות (במיוחד סלק)

פעם היה לו איכר חביב

שלא אהב מזיקים באביב

או אולי היה זה בסתיו

לכן ריסס לו את שדותיו

סיפורם של איכר, סלק ועכבר

נגמר על הנייר

האיכר שכח לשטוף סלק אחר

וכאן נגמר סיפורנו...

אה...

נמר

תודו שצחקתם.

אין לי מקום

בלב שלך

רוצה רק להיות

איתך

זה כנראה לא אתה

אני רוצה ללכת

אבל גם להישאר

לראות את האביב

ממקום אחר

לא מכאן

רוצה לעזוב

אבל לא יכולה

אתה עוד כאן

וזה מכאיב לי

לא עכשיו

רגליי נטועות באדמה

וראשי בשמיים

אינני כה גבוהה

השמים כה נמוכים לי

רק רוצה לברוח

אני כאן

ואתה פה

ואנחנו כה קרובים

כה רחוקים

כרגע

אינני רוצה

לשבור את החוקים

אינני רוצה

לפגוע בך

בי

אינני רוצה לחיות

אינני רוצה למות

אני לא מבקשת כלום

ממש כלום

כלום

אני מבקשת רק לשכוח

לשכוח את הכל

כי בעצם

אני רוצה רק

ליפול...

דמבל-ג'נריישן?

לאאאאא

דמבל-דור!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

שיי-ג'לי?

לאאאאא

שיי-מוס!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

דו-מוס?

לאאאאא

רה-מוס!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

דין?

לאאאאא

נוויל!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

לגול-ג'וקר?

לאאאאא

לגול-אס!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

פרו-סול?

לאאאאא

פרו-דו!

פהההה

יש לי יש לי יש לי

סאו-הארי?

לאאאאא

סאו-רון!

פהההה

יוצר ע"י שיר.