בבוקר קמתי אחרי בסביבות השלוש שעות שינה. זה גרוע. הייתי עייפה בטירוף אבל התארגנו והלכנו אני וענבר לתחנת האוטובוס [הידד!]. חיכינו קצת ובינתיים ניגנו [קצת] בקאזו. היה נחמד וניסינו להיזכר בשירים של המקהלה.

הגענו לתחנת הרכבת וקניתי כרטיס [עלה המחיר ל70.50! כסעמק], ואנחנו ואדויסמן הגענו לרכבת. מישהו שאל אותנו אם הרכבת הזאת עוצרת בת"א ואמרנו לו שכן. הוא נראה כמו מישהו שהולך למיתופיה, אז שאלתי אותו אם הוא הולך למיתופיה, והוא אמר שכן. תפסנו ארבעה מקומות וקצת דיברתי איתו והיה נחמד, אבל הוא אמר "אני מרגיש לא קשור," ומיד זה עשה לי קישור לאיכסות. חוץ מזה הוא גם עולה לכתה י' וענבר אמרה שהוא נראה כמו "אלה שאת מביאה הביתה", למרות שבכלל לא חשבתי על זה. הפגנתי עוד מהטקט הידוע שלי כשהוא הלך למקום אחר ברכבת ומי שהוא חיכה להן הגיעו ואמרתי להן שהוא מחפש אותן [ואח"כ "היי, אני מכירה אותך! אני מכירה אותך? לא, אני לא מכירה אותך. לא משנה."].

ירדנו מהרכבת והלכנו לאכול דברים טובים. לא הייתי ממש רעבה.

הגענו למיתופיה! היה חם!

פגשנו בקאיה ורותם ועוד בנות שאינני זוכרת את שמן. לעזאזל. אני, קאיה ורותם ואח"כ גם נוף הלכנו להרצאה של גילי בר-הלל על "חיקויים" של הארי פוטר [ברשימה כלולים חיי קסם של דיאנה וין ג'ונס, נרניה ועוד משהו של ניל "האליל" גיימן]. היה ממש מצחיק.

מישהי רנדומלית: "יש משהו מאוד קסום ברכבות. את נכנסת לקרון ויודעת לאן תגיעי בסוף, אבל את לא יודעת איך את מגיעה לשם."
גב"ה: "כן, יש משהו במה שאת אומרת. ובאמת בעבר בטח רכבות נחשבו כמשהו מדהים."
לימור, בשקט: "אני לא בטוחה שהם חשבו שזה כל כך קסום בפולין של שנות השלושים."
["הגענו למחנה ריכוז. מדהים! "]

היו עוד דברים נחמדים כמו פארודיות על הארי פוטר ופלייר שמכריז: "If you liked Harry Potter, do we have the book for you- it's called the Bibel". והיה ממש מושקע עם המון דברים בתוכו. אחרי זה שיחקנו כמה משחקים של וואנס אפון אה טיים ואאור בא והציע לי קורנפלקס [יאמי!].

 ואז אני, גאיה [שהגיעה קודם] וקאיה הלכנו לקנות קאזו! ודברים טעימים. בסופו של דבר יצא שכל אחת קנתה שני קאזו [אבל גם המחיר שלהם עלה בשני שקלים מאז השבוע שעבר! לעזאזל, אני חושבת שאני אשמה בזה עם כל קניית הקאזו שלי] והיה כיף ושרנו המון שירים עד שהגענו חזרה למיתופיה וגם שם שרנו המון שירים עם אאור שחזר אלינו וניגן בחליל אירי והיה כיף. כל הזמן הרעשנו והפרענו למישהו והיינו צריכים לעבור מקום.


בשעה חמש אמור היה להיות המפגש של חומריו האפלים, אבל הסתבר שהקדימו אותו ולא ידעתי. הייתי שם כמה דקות ואז נכנסתי עם רותם להרצאה על ניתוח פרוידיאני של אליס. היה די נחמד, אבל המרצה הייתה אחת כזאת שמרצה באוניברסיטה, אז היה לה טון מיואש רוב הזמן וזה גרע מהחוויה.

אחרי זה אני ורותם הלכנו לקנות לי צ'יפס, שהיה שמנוני וטעים, ואז נכנסתי לראות את הסרט "מחסום כתיבה" [שמבחינת רעיון ותסריט היה די טוב, אבל העריכה והצילום היו קצת בעייתיים]. אחרי זה קיבלתי טלפון לחוץ מתהל שאומר שענבר אמר שהוא בדרך לבית שלה והתקשרתי לנזוף באידיוט. ואז הלכתי לרכבת- כדי לקצר עברתי על גשר מעל אחד הכבישים וזאת הייתה אחת החוויות המפחידות שעברתי, הייתי משוכנעת שהוא רועד. חיכיתי לרכבת ומתּי משעמום, כי לא הבאתי איתי שום חומר קריאה.

בסוף הגעתי הביתה, אפילו אמא הסיעה אותי מהתחנה [שזה נדיר], והיא אמרה שהיא ממש שמחה שחזרתי ולא נשארתי לישון בת"א [לא יודעת למה]. אז אכלתי ורציתי להתקלח, אבל לא היו מים אז הלכתי ישר לישון.

חצי שעה אחרי שהצלחתי להירדם, הטלפון שלי מצלצל.

שמעתי את הצד השני אומר, "היי, זה רוני. אפשר לדבר?"
והתחלתי לדבר על זה שאני לא יכולה לבוא למפגש שהיה היום, וכל מיני שטויות.
והוא אמר, "את אוהבת חומוס?"
"מתעבת אותו בכל ליבי. למה?"
"אוי, אז זה לא ילך בינינו."
[חושבת וגם אומרת: מה? לא ילך בינינו? אבל לא ניסינו כבר לפני שנתיים? ]

ואח"כ- "יש לי ווידוי."
"כן?"
"אני לא רוני."
"אלא?"
"רועי."
"אה."

אח"כ אמרתי שמשום מה אני לא לחוצה מזה שאני מדברת עם מישהו שאני לא מכירה, ואז הוא אמר שהוא נמצא מחוץ לבית שלי [ועשה את זה בטעות גם בצורה ממש משכנעת, כי הוא אמר שהוא מנסה למצוא שלט והוא לא מוצא, ואין שלט מול הבית שלי], ואפילו אמר את הכתובת שלי והכל, ואז אמרתי שעכשיו אני לחוצה. אחרי כמה דקות שניסיתי לגרום לו להגיד לי מי נתן לו את המספר שלי, הסתבר ש"לירוי" נתן לו אותו, ונזכרתי שיממה לפני זה נתתי לו את המספר שלי בדיוק בשביל שיציקו לי אנשים מהבסיס שלו [דווקא כשהוא ביקש זה נשמע תמים לא כמו שזה נשמע כשאני כותבת את זה, ואני מכירה אותו והכל, אז בסדר].

היו המון דיבורים משעשעים, וגם ליר צעק מדי פעם ברקע והיה משעשע. רועי ניסה לשכנע אותי לתת לו את מספר הבלוג של ליר, אבל לא זכרתי מהו. אני חושבת שבערך סיכמנו שאנחנו הולכים לראות את באטמן ביחד בקריון. אבל יכול להיות שלא.

בכל מקרה, נגמר השבוע ההזוי. ותיכף לימודים. לעזאזל. אם כי, אני לא אתנגד לקצת שיגרה.

הוצאתי [טכנית הושטתי יד ולקחתי, אבל הטכני פה לא מעניין אותי] את הטאבלט והתחלתי לצייר. וואו, כל כך הרבה זמן לא עשיתי את זה. אפילו הרבה זמן לא ציירתי בכלל. זה מוזר, מוזר, מוזר.


[כן, זה הגודל המלא שלה.]

נורא מדגדג לי באצבעות בזמן האחרון לכתוב מילים לא נכונות, או בשגיאות כתיב [מישהו באמת אומר את זה עם כּ דגושה?]. וגם זה מוזר. מוזר מוזר [פתאום צמח פה הר! ועל ראש ההר- ארמון נהדר].

ממתק לפדופילים.

בת בערך תשע לפי התמונה. או אולי גן. קשה להגדיר, אבל זה חייב להיות קצת לפני או כמה שנים אחרי התספורת מעלת הטראומות. התמונה הזאת מקומטת בצורה מאוד כשרונית, אבל אני דווקא לא מופתעת שהיא נשמרה ככה.

בת שלוש, כנראה. היו לי אשליות שווא שלא מצצתי אצבע בחיים. לעזאזל.

בת חמש או שש. אני ואופיר. הוא, כנראה, לפי הזכרון, היה בן ארבע או חמש. מאז תחילת היסודי נפרדו דרכינו, ועכשיו יש לו סוגשל זקן [מהפעם האחרונה שראיתי אותו].

כנראה גם מסביבות הגיל חמש.

בכתה ח'. ממש "מצלמים אותך! מהר, תיראי כאילו את מתה!"-שיק.

בת שש, אחרי התספורת מעלת הטראומות [הגעתי הביתה, הסתכלתי במראה והתחלתי לבכות]. יום הולדת שש. כבר נראית כמו מכשפה.

לפי החולצה כנראה בת שש או שבע. חמווווד

אווו. כנראה גיל חמש. [זאת עם המבט המטורף, מן הסתם.]

בת שש. אין לי מושג מה לעזאזל הסיטואציה פה. באמת.

לוצי. כשחשבנו שזה זכר קראנו לו לוציפר, ואז גילינו שזאת נקבה אבל השם כבר נדבק. לא זוכרת מאיזה גיל. כתה ד' אולי?

גיל חמש, ארה"ב. אני וענבר. מתוך אלבום שהיא הכינה לי אני חושבת ליום הולדת שבע.

כנ"ל, נדמה לי.

סוף כתה ו'. תחנת מטרו בצרפת. זה לא וודקה.

כנ"ל, מוזיאון האדם איפשהו בפריז כנראה. אני אוהבת את ההבעה הזאת.

כנ"ל. בנקודת ההתחלה עם הבעת רועי א. [מי שיודעת מבינה ומי שמבינה יודעת.]

כנ"ל. איך חם לי שם? או שאולי אני סתם משועממת. סביר מאוד להניח.

~הכנס פה תיאור~

גיל ארבע חמש, כנראה. מגלשה שאיננה עוד מפארק שאיננו עוד. יהי זכרו ברוך.

מפגש ישראביטלס כלשהו, כנראה בחופש הגדול שאחרי כתה ח'. בכיוון השעון מהשיער הכחלחל- נעה אציטון משובח, ענבר, אפי ואני.

כתה ז', פעילות מטופשת בשיעור דרמה של משהו בסגנון "שתי פנים למטבע" או בולשיט דומה.

ועכשיו אני ארד למטה ואסתגר ואלמד לתיאוריה, אינני יודעת מתי אהיה פנויה לדבר עם אנשים.

וחשבתם שאתם מתוסבכים?

אבל נכון שיש לי כתב מקסים? *מעפעפת בריסים מטאפוריים. עם נצנצים*

בדיוק נזכרתי ב:

"באנו לקחת כיסאות."
"מכמנחגד?"

"כן, אנחנו נעזוב אתכם עכשיו."
...
"אפשר לקרוא לו באירוניה..."

עובדות מוזרות עליי:

• אני אוהבת עיגולים. לא יודעת למה. פשוט ככה.
• אין לי סבלנות לאנשים טיפשים. יש לי עוד פחות סבלנות לאנשים לא-טיפשים שלא מבינים על מה אני מדברת.
• כשאני מכירה כמה אנשים עם אותו השם אני מנסה למצוא תכונה אחת שמשותפת לכולם.
• כשהייתי ממש קטנה שנאתי קולה. ואהבתי סלק.
• אני שרה ברחוב [*הולכת לאייקון, שרה את "שניים סינים"* מאבטח כלשהו: "את שרה ברחוב?" לימור: "אההה... כן?"].
• אני רוצה ילדים. כלומר, לא מיד, אבל בסופו של דבר אני ארצה.
• אני אוהבת דייסה.
• נראה לי שאני בדיכאון [אם לא, אז אני אהיה בקרוב, כנראה].
• בלהההההה.

וואו, חשבתי שיש יותר.

תגידו לי שאני לא המטומטמת היחידה שקמה בארבע בבוקר כי אף הודעה לא הגיעה אליה שההסעות בעצם בתשע.

בבקשה.

הכל יסתדר בסוף, נכון?

מסר לכל באי הכנסים באשר הם:

 
אוה, אם רק היו מדביקים את זה ברחבי אייקון.

אני לא בטוחה אם זה עושה אותי נחמדה יותר או נמושה יותר.

ואני לא מאמינה שהיא שוב גורמת לי לבכות על דברים שהם לא באשמתי. זה כ"כ מטומטם שאני בוכה על כל דבר. כל הזמן אני אומרת לעצמי ש"לפחות לא נתקעתי שוב עם רובין" [ואם אתה קורא את זה במקרה, לך תזדיין. לא אכפת לי], אבל מצד שני זה לא כזה משנה שום דבר, כי אני כבר לא בטוחה כמה אנשים בביה"ס הזה באמת סובלים את הנוכחות שלי בלי לרצות לירות בעצמם כשהם חוזרים הביתה.

פאק.

זה בטח יום האימו הבינלאומי, כי במחזור אני לא.

חייבת להודות שזה מבדר.

|הבדיחה פרטית|

*צופות באמריקן איידול*

לימור: "תראי, רק הבנות שרות."

אמא: "כן, ככה זה צריך להיות בהרכב שלכם."

|סבדיחה פרטית|

"וכשאני אומרת מוצא חן, אני לא מתכוונת שהוא הלך הלך הלך, פתאום- 'היי, הנה חן!'"

"אני רוצה, ברשותכם, לעבור לנושא חדש."

"אולי נשוא חדש?"

על 'תמורה' בלשון:

ענת: "זאת אומרת ש- ראש הממשלה=אהוד אולמרט."

ניצן: "תעבירי אגפים!"

לימור: "זה יוצא 'אפס שווה אפס'."

אודי: "אז בעצם... תמורה זה אומר שזה יכול להחליף את זה. כלומר, אני אתן לך את זה בתמורה ל-" ממשיך לברבר.

[בלחש:]

לימור: "מה אתה נותן לי בתמורה לאהוד אולמרט?"

נדב: "יש לי שני אהוד ברק ושמעון פרס."

עוד חלומות על נדב ק:

אני באיזה משחק וידאו [נראה לי...?], והוא כל הזמן צץ, לפעמים עם השיער הנורמלי שלו, ולפעמים עם המון שיער ורוד וקצוות שמחוברות עם טיפות קטנות של סיליקון [כמו בגומיות לשיער]. אחרי כמה זמן, הוא מספר לי שהוא נורא עצוב, כי תמיד כשיש לו יום הולדת אף אחד לא שולח לו ברכות עם חרוזים, ואני מבטיחה לשלוח לו ברכה שמחה [כי הוא אמר משהו על עצוב, לא יודעת] עם חרוזים.

אני מספרת לנדב [עכשיו עם שיער כחול] שחלמתי שיש לו שיער ורוד. לאט לאט הוא משתנה לורוד.

Go figure.

.Quack. I'm creepy

אין לכם מושג כמה זמן חיפשתי את התמונה הזאת [לא הרבה, כי חשבתי שהיא אבדה לנצח, אבל ניחא].

3>

סוף סוף הצלחתי לשים פה סרטונים. הידד!

בכל מקרה, הראשון הוא מקהלת קאזו [מגניב! בטירוף!], והשני הוא Jabberwocky מולחן למקהלה

מעולם לא חשבתי שאני אשמע את השיר הזה מולחן. כל משאלותיי התגשמו.

ועוד אחד!

זה עם החבובות. אני אפסיק עכשיו.

*התלהבות**התלהבות*

[זכויות יוצרים וכו'.]

חיפשתי בנרות [שקר] תמונה של המפה הזאת של הכנס. שימו לב לפמיניזם המובהק [מחווה לפמיניסטית מובהקת שעמדה ליד מציירי המפה].

[ואם תהיתם, תשלום סמלי אומר 20 ש"ח, ובסוף בכלל לא אכלתי שם. הפתק בטח קבור עוד איפשהו בתיק שלי.]

והנה, ממש במרכז התמונה, בין מתן לסער [החולקים שם משפחה, אך לא יותר לזה, לתקוות מתן], מכוסה ב, כאמור [לפני עשרים שנה], תשע שכבות בגדים.
וזאת התמונה, חברים, בה אני לא נראית מסוממת.

המצב קשה.

"אני חושב שלקחנו מפה של הכנס הלא נכון."

ביגורנטיםאוהכן...
דרכי ההשגה שלהם הפכה לפולחן ביגור.

זה יהיה משעשע אם זה יהפוך למסורת.

אם כי, עצוב.

וכאן נסתיימה נוסטלגיה-של-לפני-חודש.

ארג.

"היא שאלה אותי שאלות על ההורים שלי, ומשהו כמו, 'לאן לשלוח לך את הכסף למקרה שתמות בצבא?'
אמאל'ה."

מישהו חושב עליי.

נחוץ.

אתמול ישנתי עד כלות הנשמה.

התכוננו לפוסט ארוך ארוך ארוך.

מאוד ארוך.

מאוד.

[כן, ימחק בקרוב, רק מכינה אתכם.]

ובינתיים, תמונה שחיכיתי שנים עד שאוכל לשים:

משחק הסקראבל היפה ביותר ששיחקתי אי פעם. תודו.

"אז. אתה בא אליי בחנוכה?"
...
"טוב, אל תכניס אותי לסרטים, פשוט תגיד שלא ונגמור עם זה."
"אני מצטער שאני כזה."

"תתקשר אליי מתישהו השבוע. אני צריכה לשמוע אותך."

"אני באמת מעדיף שלא. מתישהו במסנג'ר, וסליחה שאני מגעיל."

"תפסיק."
"מצטער."
"אני מדברת איתך. עכשיו."
"אני לא יכול. פאק, אני לגמרי לא יכול. אני כל כך מצטער."

"בא לי לזרוק עליו משהו."
"רוצה עזרה?"
"לא, אני אסתדר בעצמי."

"בטוחה שאת לא צריכה עזרה?"
"אני אהיה בסדר."

ובכיתי, קצת. אבל רק קצת.

לא יודעת למה.

הרגשתי שאני רוצה למות.

למות למות למות.

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

גם אני מצטערת.

אני כבר לא יכולה לכעוס יותר.

ארג.

[כל כך רציתי שתגיד שאני טועה.]

"אז הם, ארבעתם, שיחקו מ"ת שהם התחילו לפני זה, וייבשו אותי קשות."

זה נמשך די הרבה, בערך עד שנמאס להם. נמצאה בבית ספינת פליימוביל מגניבה, שיש גם לי בבית [במקרה], וטל הדגים כל מיני מהלכים מטופשים [XD]. היה תה. כשניסיתי למזוג אותו, נשפך עלה מהזרבובית.

אמא של טל כל הזמן ירדה להזכיר ש"הממתקים נמצאים במגירה הזאת והזאת". טל כל הזמן התעלם.

לבסוף הלכתי לתור אחר הממתקים, מטרה נעלה ללא ספק.

הממתקים נמצאו.

מוחע. חע.

[כן.]

אז עלינו למעלה, וראינו דרקולה [AKA פורנו-עם-עלילה], בחושך, על המיטה של טל. היה משעשע. וקר. היה די קר. ולא ממש נוח. אבל ניחא.

"אני שמח שיכולת לבוא," הוא לוחש בחושך. אני מחייכת. "גם אני."

נפר ונתן [נֶתֶן ונַפַר :P] הלכו, ורוני וטל פתחו בירה שחורה. לא יודעת. אל תשאלו. באמת שאני לא יודעת.

"אתם עייפים?"

אני לא יודעת. רוני אומר שכן. הוא נראה עייף.

עולים לחדר עם ספה נפתחת, אני מתיישבת על כיסא.

"קומי רגע." קמה. יושבת שוב. נערמות עליי ערימות של מצעים וכריות ומה לא. אני לא יכולה לראות.

בפתח שאני מוצאת, אני רואה אותם נאבקים בדבר המפלצתי, שמסרב להפתח. אחד הדברים היותר מצחיקים שראיתי. כ"כ מצחיק שאני עדיין צוחקת חודש אחרי זה.

בסוף הם מצליחים להבין את הסוד. נראה לי [אני לא בטוחה, אבל אני מניחה שזה שהיא לא נסגרה בהמשך הלילה זה סימן טוב]. השעה ארבע בלילה, וזאת ספה גדולה. שני מזרונים רגילים שכאלה. אנחנו עולים עליה, וטל מכסה אותנו. חמוד.

עדיין קצת קר. העיניים שלי כבדות, והשעה ארבע בלילה.

מתחילים להתנשק.

"אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך."

ממשיכים.

מתעוררת שש שעות אחרי זה, אחרי לפחות פעמיים שגיליתי בלילה שאני נופלת לרווח בין המזרונים.

אע, חרא. אני עדיין עייפה.

כל מיני שטויות שאני לא זוכרת. הם עולים למחשב, מורידים משחק מוזרים, ומתחילים לשחק [רולפליירים, אלוהים אדירים ><]. אני, once again, מיובשת, ומסתמסת עם רובין. מדי פעם קוראת לצומי.

נגמר.

בכל פעם שאני יוצאת מהחדר, נשמעת קריאת מחאה.

רואים את "Dude, where's my car?" סרט כ"כ דבילי. אבל ממש.

הולכים שלושתנו לתחנת האוטובוס. האוטובוס מגיע משהו כמו שתי דקות אחרינו. נפרדת.

באחת התחנות האיש ההזוי שוב עולה. מטריד.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בריצה, בדיוק כשהיא נכנסת. נושמת לרווחה. יודעת מה אמא הייתי עושה לי אם הייתי מפספסת אותה.

חוזרת הביתה.

כל היום שאחרי היה לי חיוך מרוח על הפרצוף.

וזהו. בלה.

נסיון ראשון בציור-על-בסיס-הצללה-בלבד. יצא אחלה, למען האמת.