אני לא יודעת. כלומר, אנחנו כבר לא מדברים כל כך כמו שדיברנו, וזה שהייתי צריכה להיות לבד היום לפני הטסט המדומה [חשבתי שיש לי והסתבר שהתבלבלתי]. אבל משהו מרגיש כל כך מוזר.

כי כשאני איתך אז אני מרגישה הכי טוב בעולם. אבל כשאתה לא כאן אני מרגישה מרוקנת מכוחות, אפילו אלייך. אני לא מצליחה להבין למה. אולי זה כל הסיפור הזה בפורום שמעיק עליי, ואני ארגע עוד מעט. אבל אנחנו בטח צריכים לדבר על זה, לתקן את זה.

אני מפחדת להתקלקל רק כי אני לא יודעת איך מתקנים.

זה כבר הדבר ההמון במספרו שאמרתי לו לא להגיד, כי הוא קרא לי ככה.

מעצבן אותו שככה הוא ניכס אותי לעצמו. גם אותי זה מעצבן.

יותר מעצבן לי להזכר בו כשהוא איתי.

חשבתי שאולי אני אלך לשחות היום קצת.

ואז חשבתי שאולי אני שוב אהיה צמחונית [אני חושבת על זה הרבה, אבל לא ברצינות, גם הפעם]. ונזכרתי איך זה דפק לי את החיים ואת הנשמה ואיך לא יכולתי לנשום אפילו בלי להרגיש אשמה.

ואז נזכרתי שלא הפסקתי להיות צמחונית כי היה קשה להיות צמחונית. האמת שזה היה אפילו די קל. ולא היו לי בעיות כלשהן בבריאות. זה לא מה שדפק אותי. פשוט כל כך הרגשתי שמה הטעם בכלל להתעקש על משהו, מה זה חשוב בכלל מה אני אוכלת כשאני מסוגלת לפגוע הרבה יותר באנשים אמיתיים [ובעצמי]? כל כך הרבה דברים דפקו אותי בשנה ההיא שאפילו לא הצלחתי לעשות את ההבחנה הזאת של מה טוב ומה רע, מה אני יכולה לעשות... מה...

כוסעמק.

כל כך בא לי לבכות בשבילה, בשביל לימור של לפני שנה. ושיט, עכשיו באמת אני בוכה. ואני לא רוצה, לא רוצה להיזכר בזה. לא רוצה להיזכר בכמה הכל עשה לי רע, בכמה הכל זה אשמת כולם ולא אשמת אף אחד, ודי. טוב לי עכשיו.

ואני רוצה להיות מסוגלת לספר לך את כל זה כשתבוא. ואני רוצה להיות מסוגלת לבכות בפניך. הלוואי.

ולא סיפרתי לאף אחד שבגלל זה הפסקתי, כי זה נראה כל כך פתטי בעיני. איך אפשר להגיד לאחות שצוחקת עלייך שהפסקת להיות צמחונית שזה בגלל שהחיים שלך היו פאקינג דפוקים, ושמה אכפת לי שאני הורגת חיות כשכל העולם מתמוטט סביבי?

לא שאני רוצה להיות צמחונית עכשיו. אין לי עצבים לזה.

אני מתוסכלת קצת מכל דבר.

כי יצא לנו להיות ממש מעט זמן ביחד. ואחרי זה בכל פעם שחשבתי עלייך היה כאב פתאומי ומהיר בלב, כאילו אני שוברת אותו לרסיסים רק כי אני פוחדת שזה לא יהיה כמו שאני רוצה ["הוא חבר שלך?" "אה... עוד לא. נראה לי." "מה זה נראה לי- הוא כבר נישק אותך?" "אממ, לא." "אז עוד לא."], או אולי כי אני כל כך מתגעגעת, כל כך זקוקה למגע שלך, כל כך רוצה אותך שזה פוגם לי בבריאות.

לעזאזל.

[זה כל כך מבלבל אותי. אני לא יודעת אם באמת אף פעם לא הרגשתי ככה, או שזה כי שכחתי, או שהכרחתי את עצמי לשכוח כמה זה טוב. כל כך מאוחר כבר.]

אתמול, כשאני ואורלב חזרנו מהיפופוטם, מישהו דיבר אליי. הוא אמר,

"את יפהפה."

אמרתי, "תודה רבה."

"אפשר להתחיל איתך?"

"נדמה לי שכבר התחלת."

"אז אפשר להמשיך?"

"לא."

אני לא מבינה מה הרעיון בלהתחיל עם מישהי בשעה שלוש לפנות בוקר. כלומר, זה גרם לי להרגיש כל כך מלוכלכת, וכל זה. כאילו אין לי פונקציה אחרת מאשר להיות אובייקט להתחלה איתו [או דברים אחרים שמשתמעים מכך].

והיום, עוד מישהו, באוטובוס.

הוא שאל, "איך את מצליחה לקרוא בחושך הזה?"

ואמרתי, "שנים של הרגל."

הוא שאל, "את קוראת הרבה?" ואמרתי, "כן."

הוא שאל, "מה את קוראת?"

ואמרתי, "משהו נחמד שמצאתי בסן פרנסיסקו. מין פנטזיה כזה."

הוא שאל אם זה משהו על סין, כי השם של הסופר הוא China משהו, באמת שם מוזר. אמרתי לו את זה.

האוטובוס עשה קולות מלחיצים, ואמרתי, "ממש מתאים לי שהאוטובוס יתפרק שניה לפני שאני מגיעה הביתה."

הוא שאל, "את חושבת שהוא יתפרק?"

ואמרתי, "אני מקווה שלא." גיחכתי.

הוא שאל, מה אני רוצה ללמוד. איך קוראים לי [לו קוראים יהודה], בת כמה אני.

הוא אמר, "את בטח אוהבת המון דברים," והשמעתי את מקבילת הצחוק להסמקה [כי אני לא יודעת להסמיק, ככה אם אני זוכרת נכון]. ואמרתי, "איך ידעת?" והוא אמר, "את מדברת כל כך ברצינות על דברים."

הוא שאל, "אני יכול להתקשר אלייך?"

היה לו קול רך ונעים. כזה שנשמע נחמד להתלטף בו. הבטתי בו, והוא קצת חייך, והוא נראה חמוד באופן כללי.

ואמרתי, "לא."

הוא שאל, "למה, את מתביישת?"

ואמרתי, "לא. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם הרעיון." וגם כי אני לא אדבר איתך כמו שתרצה שאני אדבר איתך. וגם כי אני עסוקה מדי במישהו אחד אחר.

הוא חייך ואמר, "גם אני לא."

כשירדתי מהאוטובוס, חייכתי, ואמרתי, "מצטערת. אבל היה נעים להכיר אותך."

[והוא היה מאוד נחמד והיה כיף לדבר איתו. לכן אני מאחלת לו בהצלחה.]

זה היה יום מוצלח באמת.

פגשתי את סבתא של אורלב, ואת האח האבוד שלה [שמסתבר ששמע עליי סיפורים, אני צריכה להרגיש מוחמאת?].

ואחרי זה הלכנו לים והיינו שם עד השקיעה, ובנינו את א'טואין ונכנסנו למים [אפילו שלא היה לי בגד ים, נכנסתי עם הבגדים ככה].

בא לי לאפשר לאיזה שבוע את החיפוש רק כדי לראות מי מגיע אליי. אני תוהה אם כדאי.

האמת, שכן, זה עצבן אותי.

שלא משנה איך אני מורכבת או מרגישה, הנושא שבאמת הכי חשוב להתעסק בו הוא האם אני רוצה ילדים.

כן, זאת בעיה. לכולם יש בעיות בחיים. אבל זה לא אומר שפתאום אני אתחיל לרצות לשכב עם כל עלם חמודות שנקרה בדרכי רק כי יום אחד אני ארצה שיהיו לי ילדים. ובכלל, זה נורא מרגיע ובכלל לא מרגיז להגיד לי כמה שזה לא נורמלי ושאת לא מבינה איך אני יכולה לא לרצות, ושהא! אמרת שהוא וההוא נראים לך טוב!

אז ככה:

• זה שמישהו נראה טוב בעיני [אפילו אם לא בעינייך, זאת כל כך לא הנקודה], לא אומר שאני רוצה לשכב איתו.
• זה שמישהו מוצא חן בעיני, לא אומר שאני רוצה לשכב איתו.
• זה שאני אוהבת מישהו, לא אומר שאני רוצה לשכב איתו.
• גם עם בנות אני לא רוצה לשכב. וגם לא עם ילדים, חיות או ספות, לצורך העניין [על אף שלשכב על ספה זה בסדר].
• זה שאני רוצה שיהיה לי דור המשך [מתישהו], לא אומר שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות רק כדי שזה יקרה. החיים קשים, וזה.
• האמת שזה לא מפריע לי כמו שזה מפריע לך, ולא ברור לי למה בכלל אכפת לך- אם הייתי לסבית, אז זה היה בסדר הרי. לא?

כוסעמק.

אני כבר כמה זמן מכניסה את עצמי לפאניקה קלה עם המחשבה של "אולי אני אסגור?"

אז, מחשבות מהטיול במחברת הכחולה.

   קראתי כתבה על מישהי שמנהלת את קולנוע 'לב', והיא דיברה על החוויה של לראות סרט בקולנוע, ולרגע קטן היה לי כאב חד כזה בלב, של, גם אני רוצה את זה, גם לי מתחשק לשבת עם מישהו [אולי איתך] בחושך ולהתמסר לשקט הנפשי הזה. אוף.

   "תקני דברים. כי לקנות דברים זה חשוב. כאלה שאין בארץ! כמו מארס כפול כזה עם קרם אגוזים באמצע וכאלה, או חולצות עם מחשוף שכתוב עליהן 'אל תסתכל לי על המחשוף', או סקיטלס. אל תשלבי בין שניהם. כי אני לא חושב שחולצה שכתוב עליה 'אל תסתכל לי על המארס הכפול כזה עם קרם אגוזים באמצע וכאלה' זה שנון במיוחד."

אני לא מאמינה שמישהו גורם לי לחייך ככה ממשהו כל כך מטופש. אסור לי להחליט החלטות פזיזות מדי.

   "מי זה היה?"

"זה היה רוני, הוא רצה להפרד ממנה... שוב."

   יכול להיות שאני לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שהוא סתם מתבכיין. כלומר, אני לא מפקפקת בזה שכואבות לו הרגליים, גם לי כואבות הרגליים, אבל אולי אם בכל פעם שעצרנו הוא לא היה דופק בכוונה תחילה את כל הגפיים שלו בדברים, לא היה כואב לו.

   מוכר הכרטיסים ביקש zipcode, וכשענבר אמרה שאנחנו לא מכאן, הוא שאל מאיפה. כשהיא ענתה נפלט לו מהפה "Awesome" והוא התחיל להתעניין והכל, מעניין אם עוד כמה שנים ישראלים יהיו באמת משהו כזה מיוחד שישימו אותנו בתערוכות ויגידו "איזה מגניב!"

   היא תמיד מתעצבנת דווקא עליי. מעדתי במעבר החציה ונפלתי עליה בטעות והיא התחילה לצרוח עליי כאילו מינימום זרקתי עליה את גלעד שליט. נמאס לי מהקוטביות הזאת שאני לא יודעת אף פעם באיזה מצב רוח היא תהיה. זה תמיד משתנה בכזאת פתאומיות וקיצוניות לא צפויות.

   Oh simple things, where have you gone?

אני נזכרת בשביעות הרצון החמימה שפשטה בי כשהוא גילה שהמילים שהוא נהג לשיר לי כל כך הרבה פעמים הן שגויות. שום סימפתיה בשבילך.

   אני לא מסוגלת לאחל לאף אחד שיאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו. זאת אהבה מכאיבה, חסרת בטחון, שגורמת לך להרגיש כל כך פחוּת וחסר משמעות. אהבה שאומרת לך, מי אתה, איזה זכות יש לך בכלל לחשוב דברים רעים על מי שאתה אוהב. איך אתה מעז בכלל להעלות בדעתך את דברי הכפירה האלה? כאילו שלהיות ריאליסטית ולא למחוק את הפגמים של בנאדם רק כי אני אוהבת אותו זה פשע שימות בל יעבור. אני חושבת שעד כמה שזה קטנוני וקר ומחושב ואני מצדי לחשוב ככה, להיות עיוורת למשהו רק בגלל מה שאני חושבת לפני [דעות קדומות כלומר] זה דבר נוראי.

   כל כך כאב לי להזהות עם זה. אני כל הזמן רוצה להגיד- לא, זה לא היה ככה!

   אני שונאת להאשים אותו, כי הוא בכל מקרה שונא אותי עכשיו בלי לדעת מה הסיבה להפרדות שלנו. אבל, זה היה הרי הגורם העיקרי שלי, לא? לא הרגשתי בנוח עם ההמחשה של האהבה שלו אליי על הגוף שלי. [ועכשיו אני מרגישה רע שאני כותבת את זה, כי אולי מישהו יציץ.]

   אז ישבתי שם ועניתי תשובות קצרות עד שבכיתי ובמוח שלי המנטרה "הוא לא צודק, אסור לך להשתכנע ממנו", ולא הצלחתי לגרום לו להבין, במצב הקטטוני, הקורבני שלי, מה הבעיה ולמה אי אפשר לפתור אותה.

   ועכשיו אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על לנשק מישהו, כי זה ירגיש כאילו הוא שוב פולש לכל מובן שלי.

   מה אם היו לי דעות ותחומי עניין אחרים? מה אם הייתי מתעניינת בבגדים ו... מה עוד מעניין בנות נורמליות?

   פשוט לא פגשתי אף אדם בחיים שלי שהסתכלתי עליו ואמרתי, "היי, אני רוצה לשכב איתו."

   פעם אחרונה לא הצלחתי להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא. להשתנות אני לא יכולה בכלל.

   קצת עצוב לי על סיון, כי אני לא יודעת מה היא חושבת עליי עכשיו, מה אני חושבת עליה. אולי היא משכנעת את עצמה שעדיף לה בלעדיי, שממילא לא הייתי חברה טובה. אולי גם אני.

   "ושניצל עם חזיה?"
"איכס!"
"מה, זה חזה עוף."

   המחשבות שלי אמרו לי, לא מגיע לך מישהו שידאג לך ויאהב אותך וירצה שיהיה לך טוב, אחרי כל מה שעשית, כל מה שרצית לעשות. כל מה שחשבת שהלוואי שיכולת לעשות. דברים רעים, מזיקים. או דברים טובים שאחריהם לא תוכלי להמנע מלעשות דברים רעים. במשך חודש התהלכתי כמו מתה, מחכה לגאולה מעצמי. מקווה שתסלח לי, שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. ולרגע אחד, אחרי כל הקשיים האלה, זה כמעט קרה. אני לא יודעת מי אתה עכשיו, מי היית אז. לרגעים אני משכנעת את עצמי שהיית נחמד רק כשרצית [ושלרוב לא רצית], ואיך בנאדם כזה יכול להיות טוב? אבל אז אני חושבת שאתה לא יכול להיות אדם רע. איך זה ייתכן בכלל. הלוואי שיכולתי לדעת עלייך משהו בוודאות.

   ולאט לאט, ניסית להיאחז בשאריות של מה שהייתי, בנשל הנחש של מי שפגשת לפני שנתיים וחצי, לימור של פעם, שלא מבינה למה גברים שואלים אותה בת כמה היא ואיך אפשר לרצות אותה. לא הייתי היא. פתאום התחלתי להבין מי אני, ואתה נבהלת שאתה לא צודק, שאתה לא מכיר אותי כמו שחשבת, כמו שחשבתי לרגע שאני מכירה אותך. ונגעת בי כאילו ניסית להוכיח שאני עדיין שם, עדיין שלך. ושנאתי להיות שלך. כי זה הפך את מי שהייתי לזניח, חסר משמעות, לא רלוונטי ביחס לכמה שאהבת אותי. אני לא מאחלת לאף אחד שיאהב כמו שאהבתי אותך. הרגשתי כמו במירוץ, מנסה להשיג אותך, לגרום לך להאמין באהבה שלי. ושום דבר לא התאים, אף חלק לא נכנס למקום. והפסדתי במירוץ. הרגשתי כמו אמא שצריכה לומר לילד שלה בפעם הראשונה שכולם צריכים למות.

   התחלתי להתפלל שלא הייתי פוגשת אותך. שאלת אם לא חבל. אמרתי שכן, חבל לי. אבל לא מספיק כדי לחזור אלייך רק כי עצוב לי שפגעתי בך. אמרת את כל המילים ששנאתי, אז, בפעם האחרונה שפגשתי אותך בפארק, אם עוד כמה חודשים נחזור להיות ביחד לא תרגישי תחושת החמצה? אני לא רוצה שנרגיש שהפסדנו משהו. ואני בכיתי, ואתה חיבקת אותי, ורציתי לצרוח, אל תיגע בי, אף פעם בחיים שלך אל תיגע בי יותר. וזזתי מהחיבוק שלך, וצחקת בזעזוע. מולך לא יכולתי להתנהג אחרת מאשר כמו קורבן. כל אינסטינקט בריא בגוף שלי כבה ברגע שהושטת לי את הממחטה הראשונה. ואני בכיתי מתסכול, מצער, מכעס על שאתה לא מבין. אתה באמת לא מבין ואף פעם לא תבין. זה משהו שאי אפשר לתפוס.

   וייחלתי שתבין שאני לא זאת שצריכה לתקן את הלב השבור שלך, שזה לא התפקיד שלי ואף פעם לא יהיה. ואתה לא הבנת, או שאולי הבנת, ורצית לוודא שאתה מוציא ממני כל טיפת חיים לפני שאתה מתנתק. והכאבת לי כי רצית להכאיב לי. ולא תוכל לעולם להבין למה לא סיפרתי לך.

   אני עדיין זוכרת אותך. זה פשוט לא מפריע לי כמו קודם. [אני מקווה, כל כך מקווה שזה לא שכנוע עצמי עכשיו. הלוואי שאני באמת צודקת.]

ואני מרגישה שאולי אני לא רוצה אותך פשוט כי זה קל מדי לרצות אותך כשאני לא צריכה לעשות שום מאמץ [נסיון כל כך מכאיב לכפר על זה שכנראה אני רוצה אותך כי כל כך קל לרצות אותך כשאני לא צריכה לעשות שום מאמץ]. אוף. אם לפחות היית עושה משהו כדי להקל עליי, נעשה פחות מקסים לפתע, אומר משהו שיפגע בי. אבל אתה כמו ילד קטן שפוחד לעשות משהו נורא ואומר לי שהתגעגעת אליי כשלא הייתי. זה פשוט קל מדי.

אני כמעט שונאת את עצמי על המשחקים שאני משחקת כדי לדחות את מועד ההחלטה בעוד קצת.

כנראה שלא ניפגש בסוף, כי אני אני. וסביר להניח שזה מה שיותר טוב לך.

מה אם כל מה שאני חושבת, מרגישה, חיה, נושמת, מאמינה בו, מתמודדת איתו, חושבת שאני מבינה,

מה אם כל זה הוא פשוט שקר מוחלט?

הכל מרגיש מזוייף ולא אמיתי, אני מרגישה לא כמו אדם שונה, אלא כמו קליפה של מה שהייתי לפני החופשה הזאת. הלוואי שהייתי יכולה להבין למה אני מרגישה ככה, כי אתמול הייתי בכזאת אופוריה מכל הדברים שחשבתי עליהם. ופתאום לשום דבר כבר אין ממש טעם, ואין לי כח לכלום ואני לא יודעת מה רוצים ממני.

[זאת התחושה שהכי הרבה הרגשתי בחיים שלי, התחושה של "מה רוצים ממני". כל כך הרבה פעמים חשבתי את זה, שאלתי את עצמי, תהיתי בקול רם, מה אתם רוצים ממני? במשך כל התקופה שהכרתי את מ' (בעיקר בתקופת הביחד), כמעט כל משפט לווה במחשבה הזאת. מה הוא יכול לכל הרוחות לרצות ממני כשהוא אומר את מה שהוא אמר עכשיו ועכשיו? אולי אני היחידה שדפוקה ולא מבינה את הציפיות של אף אחד ממני (מי אני בכלל? מה אני יכולה כבר לעשות?), וכל העולם בעצם יודע בדיוק מה הדבר הנכון להגיד כשאומרים לו משהו כמו "אני ואת זה לנצח"?

ועוד משהו. אני לא יודעת כלום. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אפילו שברור לי מה. כל כך נוח להניח שקורה כך וכך ומה יקרה כתוצאה מזה, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לדעת מה יקרה. ומדי פעם אני חושבת שהחלטתי מה אני רוצה, ואני מתה מפחד, באמת. אם הייתה לי איזושהי דרך לתאר את כל מערכות היחסים העתידיות (והעבריות) שלי, זה שאני מתה מפחד. פאק.]

ואולי אני פשוט עייפה מדי מכדי להבין שמחר הכל יהיה בסדר ואני ארגיש כמו בנאדם נורמלי.

אבל זה לא באמת מרגיש ככה.

   נמאס לי שכולם אומרים לי שאני צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאני מתלבטת. שאם אני מתלבטת זה אומר שאני חושבת שאני מתפשרת על משהו פחות טוב ממה שמגיע לי. אסור לאף אחד להגיד דברים כאלה, זה דבר נוראי לומר. כאילו שאני יודעת מה אני רוצה, ורק מעבירה את הזמן שלי עד שיבוא האביר על הסוס הלבן. זה כל כך מטומטם.

   הלוואי שיכולתי לחשוב עלייך מחשבות ברורות. למה שום דבר קוהרנטי לא עולה לי לראש כשאני מנסה לחשוב עם עצמי על מה שאני רוצה? [מ' תמיד היה צוחק עליי שהשתמשתי במילה קוהרנטי, אפילו שהשתמשתי בה בדיוק נכון. אני חושבת שהוא לא יכל לסבול את המחשבה שאני יודעת משהו (אפילו מילה) שהוא לא יודע, ופשוט ניחש שאני טועה. איך אפשר אפילו לנסות להוכיח משהו לבנאדם שיוצא מנקודת הנחה שאני טועה?] ואני כל כך שונאת את זה שאני משווה אותך אליו, שהחברות שלי משוות אותך אליו, שכולם. ומה שמצחיק זה שהם לא הכירו אותו והם לא מכירים אותך [ואני לא מכירה אותך]. אבל מה אני אמורה לעשות? לענות לאסף על שיקולים של 'האם בא לי עליו'? ואני לא יודעת איך הוא באמת הגיב, מאחורי המחשב, למה שאמרתי. אני מרגישה כאילו הוא חשב שנעלבתי שהוא לא מאמין לי, או כאילו הוא נעלב מזה שהגנתי על מה שאני מרגישה. כאילו אין סיכוי שמישהו יכול לא לרצות... שמישהו... כאילו אני מבזבזת את הפוטנציאל שלי, כאילו הוא מאוכזב ממני, לא יודעת... ומה שמשנה זה שאכפת לי מה הוא חושב עליי [לא משום מה, זה באמת חשוב לי]. ועצוב לי שאני לא יודעת אם הוא הפסיק את השיחה באמת כי הוא השתכנע או כי הוא חשב שהוא פוגע בי. נמאס לי שאנשים מתייחסים אליי כאילו אני שבירה רק כי אני בחורה, או צעירה, חמודה, לא יודעת מה גורם להם לחשוב ככה. זה שאני מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה, עושה שטויות במקום להחליט, לא אומר שצריך ללכת על קצות האצבעות לידי. הלוואי שיכולתי להחליט.

[והלוואי שההחלטה תהיה כן.]

1:13

   אבל למה את בוכה? בגלל שחשבתי,

"אני פוחדת לתת לך לקרוא את הבלוג שלי, כי אני פוחדת שתיכנס לשם ותתחיל לקרוא את מה שכתוב שם. ואני פוחדת שתחשוב שאתה מכיר אותי מזה שקראת את המחשבות שלי, ואני פוחדת שלא תרגיש צורך להעמיק בהיכרות שלך איתי. ואני פוחדת שאולי מה שכתבתי שם עליך ואני עוד אכתוב יפגע בך, כי אני אומרת את כל האמת. ואני פוחדת שמה שתחשוב שהוא אני מהקריאה לא ימצא חן בעיניך ולא תרצה להכיר אותי יותר. ואני פוחדת שכל ההתלבטויות האלה מיותרות, כי אחרת למה אני עושה את זה בכלל. ואני כל כך רוצה להכניס אותך פנימה, אבל אני פוחדת שכל מה שתעשה זה לעמוד שם ולהגיד שאני יפה."

   הצילו. התחלתי לדבר בהוליוודית. אני כל כך פוחדת שמה שאני מרגישה הוא לא אמיתי, אני רוצה שמישהו ינסה להבין מה אני חושבת בלי לנסות לשכנע אותי שאני טועה, ושאף אחד לא יגיד לי ש"יהיה בסדר". יופי שיהיה בסדר. מה אכפת לי מה יהיה אם עכשיו חרא ואני לא מצליחה להרדם, ובדיוק קודם חשבתי שבקצב הזה אני אצטרך לבכות שוב כדי להיות עייפה, כי אני כבר לא מכירה דרך אחרת. שמישהו יהרוג אותי.

יושבת מול המחשב, פותחת מסמך וורד. בוהה בו בייאוש. פותחת דפדפן עם המון תגיות חיפוש שקשורות לנושא. בוהה בהן בייאוש. מתחילה לכתוב משהו מעורפל ומוחקת. מסתכלת על עבודה של מישהו אחר ותוהה אם לקחת ממנה דוגמא. כותבת פסקה ועוד שורה עד שמבינה שאין לי נושא. חוזרת לחפש נושא. סוגרת את המחשב.

מדי פעם מתקשר המחנך לשאול מה קורה ולהזכיר לי שבלי העבודה הזאת אין לי תעודת גמר.

מדי פעם דופקת את הראש בייאוש בשולחן.

מדי פעם יוצאת החוצה לשכוח שיש לי עבודה לכתוב.

חוזרת אחרי שלושה ימים. פותחת את מסמך הוורד והדפדפן, בוהה בהם בייאוש. סוגרת אותם.

מדי פעם מדברת עם המורה ליוגה על מה שצריך לעשות. עדיין לא מקבלת תמונה ברורה.

חוזרת בתשע בערב לכתוב את העבודה, בסוף כותבת בערך חצי מהכמות שהיה צריך לכתוב. בוהה במסמך בייאוש.

מנסה לשלוח את הקובץ בדואר ואז נזכרת שהג'ימייל שלי לא אוהב קבצים. מתעללת בג'ימייל. מבקשת עזרה בפייסבוק. מתייאשת- פונה לחשבון הוואלה הישן. הוא מלא בספאם ובהודעות מבמה חדשה. אחרי חצי שעה של נבירה ומחיקה [פעולות מיותרות ולא רלוונטיות, ברור, אלא מה] נזכרת שיש לי עבודה לשלוח. שולחת עם איזה משפט פתטי שתוהה האם העבודה מספקת.

נזכרת שזה לא כל מה שצריך לעשות. מחכה למייל תשובה בייאוש.

הגיע הקיץ, וכמו בכל קיץ, הפכתי לבאפי קוטלת החרקים. למה לעזאזל הנמלים העצומות האלה מסתובבות לי במטבח?

שגם האדם הכי מושך בעולם יכול להתגלות כבור, גזען ובעל דעות קדומות. ובייאוש שלך, נראה שהתכונות מהסוג הלא נכון גוברות על התכונות מהסוג השני ואפילו מפצות עליהן.

עצמי את העיניים לרגע וחשבי. מה את בכלל מוצאת בילד הזה?

[אבל איך קוראים לתחושה הזאת כשאתם רוצים שמישהו לא יוכל להפסיק לחשוב עליכם מרגע שהוא מפסיק לראות אתכם?]

עוד משהו שצריך לא לשכוח, מהשיחה אתמול עם סיון.

זה לא שאף אחד מאיתנו לא אשם, זה שאסור לי לחזור על זה שוב ושוב בראש שלי:

אני לא אשמה שאנחנו לא מתאימים.

אתה לא אשם שיש לך אופי מחורבן.

סיימתי.

היום הבלוג חוגג חמש שנים.

הידד.

ומחר יום המגבת.

הידד.

אני סוף סוף מצליחה להגיע למענה אנושי של צה"ל, בפעם הראשונה מזה שבוע. אני מספרת לה על הקטע של ניהול ואבחון [עכשיו הם שלחו לי שלא הגעתי לזימון שלהם. זימנתם אותי לתאריך של הטיול השנתי, ואז שאלתם אותי אם אני יכולה לבוא, אמרתי שלא. שאלתם אם אני רוצה להזיז את התאריך, אמרתי שכן. אמרתם שתתקשרו אליי עם תאריך אחר. זה קרה פעמיים. ואז לא חזרתם אליי. מה אתם חושבים שיקרה?], וזה סתם מעצבנות כי כבר נמאס לי מהשטויות שלהם, נמאס לי לנסות לרדוף אחרי כל העולם רק כי אני מעוצבנת ומיואשת ואין לי מה לעשות, ונראה שאף אחד לא רוצה אותי בכלל [ומה זה עוזר להגיד שמי שלא רוצה אותי מפסיד? גם אני מפסידה]. היא אומרת שאני יכולה להתקשר אליהם ולספר להם על זה, ואני אומרת שלא משנה, כי אני לא רוצה את זה בכל מקרה. אז אני שואלת אותה למה אני מועמדת בכלל, כי אף אחד לא טורח להגיד לי אם אני מועמדת או לא, ושמאז פורים גל"צ לא הראו סימן חיים. היא אומרת שלא כתוב לה כלום, אבל שאני אמורה לקבל תשובה בסוף מאי. אני מתעקשת לדעת אם אני בכלל מועמדת. מה יעזור לי לדעת בסוף מאי אם אני מועמדת?

היא נותנת לי את המספר של דוברות.

הם לא עונים לי.

[עדכון: מסתבר שבשעה שש וחצי הם כבר לא עונים לטלפון. ננסה מחר בבוקר.]

את אלה ששואלים, "אבל בצפירה עמדת?"

כאילו שהצפירה מעידה עליי משהו כבנאדם. כאילו שאם דווקא לא עמדתי, צריך להתייחס לזה כאל מעשה זלזול שלא יראה, שאין לי כבוד לחיי אדם.

הרי לשם מה אנחנו עומדים בצפירה, כל שנה בשנה? כדי להראות את הכבוד שלנו, את היזכורעמישראל הזה.

להראות אותו.

לא מספיק שנכבד, שנעריך את החיים שלנו כשלעצמם ביחס למוות של כל חללי ישראל וחבריהם, זה צריך להיות מוחצן.

אתם, כולכם, צריכים לדעת שעמדתי בצפירה.

אני, כן, אני, עמדתי בצפירה. אתם יודעים? ידעתם?

ועכשיו?

אנשים עוצרים את הרכב באמצע הדרך, כדי שיוכלו לצאת ולעמוד את הדקה המחרידה הזאת.

אני לא מבינה את זה.

אני מבינה את זה.

את הרצון הזה להרגיש שהמחווה הכל כך קטנה, אבל הכל כך גדולה הזאת מבטלת את העובדה שבעוד רגע נחזור לשגרה. שמחר נעמוד שוב בצפירה, רק כדי שלאחר מכן נוכל לצאת מהאולם ולצחוק על הטקס, לתכנן את ערב יום העצמאות [זוכרים שפעם הסבירו עצמאות ב"לקשור שרוכים לבד"?].

כמה מכם באמת חושבים על חללי צה"ל ומערכות ישראל כשאתם עומדים?

כמה מכם מקדישים לזה יותר מחשבה מלהכניס שורה מהרעות לסטטוס בפייסבוק, מלהצטרף לעוד קבוצת "להחזיר את גלעד שליט", מלהטפל לפרטים הקטנים של ללבוש חולצה לבנה ומדבקה של דם המכבים?

למה דווקא הצפירה היא החלק החשוב?

[אני לימור, ועמדתי בחלק מהצפירה.]

אני חושבת שהבהלתי אותו.

ואפילו עוד לא החלטתי אם אני רוצה לשחק או לא.

עכשיו רק נשאר לקוות שהוא לא באמת התכוון למשהו רציני כשהוא אמר "השיחה הזאת הייתה יותר מדי מוזרה". או שלא?

עד שמישהו מתנהג אליי כמו בנאדם המשפחה שלי חייבים להיות מוזרים [למרות שאני חייבת להודות שהיה מצחיק].

מילא, בדיוק בדרך לפה תהיתי אם בכלל כדאי לי להחליט עדיין מה אני רוצה או לדחות את זה בעוד שבוע.

היה עצום.

חשבתי שאני לא אספיק להגיע בכלל, אבל סיימנו מוקדם את מה שהיינו צריכים לעשות. אז הגעתי בערך בשתיים עשרה וחצי למפגש, ולקח לי כמה דקות להבין איפה הם אמורים להיות [חציתי כמה כבישים מיותרים, כמובן]. ובהתחלה הייתי קצת בחוץ ולקח לי המון זמן להכנס למצב זונת צומי [ע"ע אייקון], אבל נראה שבסופו של דבר הקסם האישי שלי [לול] התחיל להשפיע.

הו. האמת שאין לי שום דבר מאוד מאוד מעניין לכתוב על המפגש, רק שהיה מגניב, ושהעלה לי את האגו לפחות עד אייקון [מסתבר שאני "בוסר" ], ואסף שגיא אימץ אותי כאחותו הקטנה [ומסתבר שלפני כמה ימים הצעתי לו נישואין בטעות. משעשע].

ועכשיו אני לא יודעת אם להפוך את הפוסט הזה לטיפה יותר מעורפל כדי שאני אוכל להגיד שאני צריכה המון תשומת לב וחיבוקים, וסוגשל קיבלתי את זה היום [אבל לא מספיק].

הו, נראה שעניתי לעצמי.

[וכן, אני מרגישה מאוד מטופשת כרגע.]

נ.ב. אני אוהבת חנונים. כי יש הבדל בין לקרוא לי בוסר לבין להגיד שאני "נראית ממש ממש טוב". [גם אם זה בדיעבד, ולא פנים מול פנים.]

עריכה, 01:03

אני כל כך שונאת אנשים נורמליים.

מה שהכי מצחיק, ומגוחך, ועצוב, זה שאתה בכלל לא מנסה להבין. מקובע לך בראש שאף פעם לא אהבתי אותך, ואם אתה חושב ככה, אז זה חייב להיות נכון. זה לא משנה אפילו מה שאני אגיד.

העניין הוא, שפספסת את הנקודה. כל כך חזרת על זה שאתה לא מבין, "הייתה לנו כזאת כימיה טובה, הצחקנו אחד את השני". אז לא ברור מה היה לי לא טוב. כימיה! מה אני מתלוננת, הרי יש לי הכל, מרק ועצם.

זה טוב ויפה, אבל בעצם, אתה באמת חושב שכל מה שהיה מספיק לנו זה כימיה? אהבה, אפילו?

הו, יש לי כימיה מאוד טובה עם תהל, סיון, עומף. אנחנו מצחיקים אחד את השני. ואני מאוד אוהבת אותם. זה לא אומר שאני רוצה להיות בת הזוג של כל אחד מהם. מה שיש לי איתם מספיק לי. גיליתי שאני לא צריכה משהו יותר מעמיק מזה. לפחות כרגע, אחרי כל מה שקרה.

ומה שלא אמרתי לאף אחד- הפסיק להיות לי אכפת ממך רק כשנמאס לי להיות זאת שמטפלת בשברון הלב שלך. זה אף פעם לא היה וגם אף פעם לא יהיה התפקיד שלי. אף פעם. אז כמו שאמרת, ניתקתי את עצמי רגשית. בכוונה. ובצדק- מה אומרים לאדם ש"לא מבין" מה הייתה הבעיה?

והמייל האחרון הזה, שכל כך התאמצת בכח להכאיב לי בו, גרם לי, מה לעשות, לרחם עליך. לזה אתה נתפס? לשנאה ואיחולי "מי יתן שלא נפגש יותר"? כלומר, אתה יכול לעשות את זה כמה שבא לך, אם אתה רוצה. כבר מזמן הפסקתי להרגיש כמו מפלצת על כל פעם שאתה מפעיל עליי את התעמולה הרגשית שלך [ובוא לא נדבר על זה שסביר להניח שכן נפגש, אפילו בקרוב, אלא אם תמנע מזה ככל יכולתך, ואז זה באמת עצוב].

במשך כמעט שנה התייחסת אליי כמו אל ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת מה היא רוצה [גם אם זה היה במסווה של הערצה. "וואו, אמרת משהו מצחיק! עוד יהיה לך עתיד כשתתבגרי!"]. כל מילה ותנועה שלך היו זלזול באינטליגנציה שלי, הסבר בפעם העשרים למשהו שהבנתי לפני שאתה אפילו חשבת עליו. כאילו אתה מבוגר ממני בהרבה יותר משנה.

אז לא האמנתי שבסופו של דבר אני אצא האדם הבוגר במערכת היחסים הזאת.

[או, כמו שאמרתי למישהו אחר, לפני כמעט בדיוק שנתיים:

"אני יודעת שזה מעט קטנוני, ושלא יכול להיות שידעת את זה, אבל אפשר- כן, זה ייתכן- להפסיק לאהוב מישהו.

אפילו אם זה נראה לך הכי מופרך שאפשר, זה קורה. אתה פשוט מבין שזה לא מתאים יותר [זה באמת כל כך פשוט]...

...כי זה מה שעושים כשנפרדים ממישהו. פוגעים בו."]

על אף שזימנו אותי לשני [!] ימי מיון השבוע, הם לא עונים לאף מספר טלפון שהתקשרתי אליו, כאילו אני מצורעת או משהו. כך שאני לא יודעת אם אלה שני מסלולים שונים [לפי האתר, אני ממויינת לשניים שונים עם שמות שממש נשמעים אותו דבר בטלפון, כמובן שאין לי מושג מה הם אומרים], או פעמיים אותו מיון [אני לא אתפלא].

מצד שני, אני כנראה הולכת לסמוך על זה שיש שניים עד שיוכח לי אחרת.

איזה חרא.