דיברתי על זה עם תהל [ביחד עם עוד כמה דברים], ורק אתמול הבנתי שלא באמת דיברנו על אותם הדברים עד שהסברתי לה. ואיכשהו זה נחמד להרגיש שבנאדם לא חושב שזה מוזר [או חושב שזה מוזר אבל מקבל את זה], ומנסה להבין את העניין והכל. ואני חושבת שהיא באמת מבינה, במובן השטחי.

זה היה מוזר בנסיעה חזרה מהים כשאנחנו לוחשות שאמא לא תשמע, אבל אני לא חושבת שאם אני אספר לאמא היא לא תקבל את זה [אני מקווה שלא]. דיברנו קצת גם איתה על החוף, ואיכשהו הגעתי כמעט לנושא. זה שאני לא אחשוב שמישהו הוא מכוער אלא אם יש לו עיוות מאוד קיצוני. אני לא מסתכלת על זה. וזה לא שאני מסתכלת מעבר לזה או משהו פלצני כזה, אני פשוט לא שמה לב שאני צריכה להמשך יותר לאנשים יפים [אמא צחקה על הבחירות הקודמות שלי בבני זוג, ורמזה-אמרה שאולי הסטנדרטים שלי נמוכים מאוד. לקח לי זמן לבטל את הרעיון שאלה הסטנדרטים שלי]. כי אני רואה מי יפה יותר ופחות, אבל זה מסתמך על עקרונות של סימטריה כללית וכל זה.

וגם נזכרתי כמה נחמד זה לדבר עם קרן ושהיא תדע בדיוק על מה אני מדברת [גם בלי הזדהות]. וזה מוזר שאנחנו מכירות כבר בערך 15 שנים אחת את השניה. יש בזה משהו קצת ביזארי. ולמרות הכל אני לא באמת יודעת עליה הרבה.

[חשבתי על זה, ענבר... אני תוהה אם את יודעת. כי אם את קוראת פה, את בטוח יודעת. אבל אולי את לא קוראת פה קבוע. אוף, מעצבן.]

20.1.09 [מתוך: השיחה הרציפה האחרונה]

מ': "את חייבת לשיר לי משהו פעם באה שניפגש."
לימור: "אני לא אוהבת לשיר לאנשים."
מ': "לא אכפת לי.
  אני מכיר אותך שנה וחצי ועוד לא שמעתי אותך שרה.
  זה גם מחדל."
לימור: "אז מה,
  יש הרבה אנשים שמכירים אותי שנים ואף פעם לא שמעו אותי שרה [נדמה לי].
  זה לא אומר כלום."
מ': "לי תשירי."
לימור: "אני לא שרה בהזמנה."
מ': "אז במה את כן שרה?"
לימור: "כשמתחשק לי."
מ': "בחייך.
  אל תהיי קשה."

ובח"א היינו אני וגפן ומאי, אחרי שכולם הלכו, ודיברנו על משהו, ברזים נדמה לי [על זה שאם אתה ברז, ומישהו דופק לך ברז, אז בעצם הוא דופק אותך. אז נדפקת. או שזה טוב, בעצם]. ואמרתי, איכס, סקס של ברזים. זה נשמע ממש סוטה. ואז, אחרי כמה מחשבות, אמרתי, אני לא מצליחה בכלל לחשוב על סקס רגיל. אז על סקס של ברזים? והן שאלו מה זאת אומרת, ואמרתי שזה לא שאני לא מבינה איך זה יכול להיות דבר נעים וכיפי והכל, פשוט אני לא מצליחה לחשוב על זה כעל דבר חיובי. וזה לא שאני חושבת על סקס כעל דבר משוקץ ["מה זה משוקץ?" "נו, לא יודעת, מילת גנאי."], אלא שבהקשר אליי זה נראה מוזר ולא טבעי.

וזה לא ממש מרגיש כמו יציאה מהארון, כי אני לא חושבת שזה משהו שאנשים כלשהם לא ידעו [בעבר או בעתיד]. וזאת אף פעם לא הייתה תגלית מפתיעה במיוחד. זה לא שיום אחד קמתי והבנתי את זה. זה תמיד היה ככה. כבר שלוש שנים ניסיתי לבשל את הפוסט הזה על בדיוק הנושא המסויים הזה, אבל משום מה לא היה לי כח. בכלל בזמן האחרון אין לי כח לפוסטים רציניים מדי, לא בכתיבה בכל מקרה. ולא אכפת לי. זה לא חלק משמעותי ממני.

ודי.

את אלה ששואלים, "אבל בצפירה עמדת?"

כאילו שהצפירה מעידה עליי משהו כבנאדם. כאילו שאם דווקא לא עמדתי, צריך להתייחס לזה כאל מעשה זלזול שלא יראה, שאין לי כבוד לחיי אדם.

הרי לשם מה אנחנו עומדים בצפירה, כל שנה בשנה? כדי להראות את הכבוד שלנו, את היזכורעמישראל הזה.

להראות אותו.

לא מספיק שנכבד, שנעריך את החיים שלנו כשלעצמם ביחס למוות של כל חללי ישראל וחבריהם, זה צריך להיות מוחצן.

אתם, כולכם, צריכים לדעת שעמדתי בצפירה.

אני, כן, אני, עמדתי בצפירה. אתם יודעים? ידעתם?

ועכשיו?

אנשים עוצרים את הרכב באמצע הדרך, כדי שיוכלו לצאת ולעמוד את הדקה המחרידה הזאת.

אני לא מבינה את זה.

אני מבינה את זה.

את הרצון הזה להרגיש שהמחווה הכל כך קטנה, אבל הכל כך גדולה הזאת מבטלת את העובדה שבעוד רגע נחזור לשגרה. שמחר נעמוד שוב בצפירה, רק כדי שלאחר מכן נוכל לצאת מהאולם ולצחוק על הטקס, לתכנן את ערב יום העצמאות [זוכרים שפעם הסבירו עצמאות ב"לקשור שרוכים לבד"?].

כמה מכם באמת חושבים על חללי צה"ל ומערכות ישראל כשאתם עומדים?

כמה מכם מקדישים לזה יותר מחשבה מלהכניס שורה מהרעות לסטטוס בפייסבוק, מלהצטרף לעוד קבוצת "להחזיר את גלעד שליט", מלהטפל לפרטים הקטנים של ללבוש חולצה לבנה ומדבקה של דם המכבים?

למה דווקא הצפירה היא החלק החשוב?

[אני לימור, ועמדתי בחלק מהצפירה.]

ח': אני חושבת שאני לא אוהבת את ת' יותר.

ח': מה זאת אומרת?

ח': פתאום כל מה שהיא עושה מעצבן אותי, לא יודעת.

ח': אולי השתניתן. וקודם לא היה לך זמן לשים לב לזה. בגלל שהייתן כל כך מנותקות אחת מהשניה... פתאום השינויים ההדרגתיים שעברו עלייך או עליה נראים הרבה יותר קיצוניים. כמו שאת ו-א' ביחד בבסיס, וגם קודם הייתן חברות טובות, אז זה שהייתן שם ביחד חיבר אותכן אפילו עוד יותר. אבל אם היא תשתנה, את לא תשימי לב לזה.

...

זאת דוגמא מוזרה, אבל זה כמו שבני זוג הרבה ביחד, ופתאום הם מבינים שזה פשוט לא זה. את מבינה למה אני מתכוונת?

ח': אני חושבת שכן.

...

ח': וגם, יכול להיות שבגלל המרחק למדתן, בעצם אני לא יודעת מה איתה... למדת לא להסתמך על אנשים שאת לא מדברת איתם הרבה- כי אז מה הפואנטה. [המרחק מרחיק אנשים.]

...

ח': כשאני קוראת בבלוג של מישהו, אני לא מרגישה שהוא אמיתי. כלומר, אני מרגישה שהוא כמו דמות מספר, שבכל פעם אני קוראת עוד פרק בחיים שלה. אז כשאני נפגשת עם אותו אדם, אני מרגישה מוזר [כאילו איזשהו דמיון שלי מתגשם באויר, כמו להגיד, "כן, אני יודעת, קראתי בבלוג שלך"]. אולי בגלל זה, הייתה לי הרגשה רעה בקשר ללהיות עם מ'. כלומר, הכרנו אחד את השני כבר יותר מדי, זה הגיע לרמה של השלמת משפטים, וזה עשה לי כבר בחילה [איך אפשר להיות עם מישהו שחושב שהוא מכיר אותך, שקורא את המחשבות שלך, שמנסה כבר בכח להשלים משפטים כדי להוכיח לעצמו שזה עדיין שם, זה כל כך פולשני, אני לא צריכה את זה].

ח': *צוחקת*

ח': וכמו שעם ע', את יודעת שבשבוע הראשון מאז שנפגשנו ממש רציתי אותו-

ח': רגע, איזה ע'?

ח': נו, זה עם המראה.

ח': אה! בסדר, תמשיכי.

ח': טוב, אז אחרי השבוע, שבועיים, חודש הראשונים, אפילו שרציתי, זה נעשה פחות ופחות הגיוני, כי הוא גר ב- וכל זה, אז משהו ביחסים שלנו נכנס לאיזה איזור ביניים מוזר ונוח כזה. ובתקופה הזאת, נראה לי שזה היה בסוף כיתה ח', בכל פעם שהתחלתי לדבר עם מישהו חדש במסנג'ר, חשבתי, "היי, אולי יקרה בינינו משהו", למרות שידעתי שלא. קורה לי שאני מדמיינת איך זה יהיה להיות עם מישהו, גם אם אני לא מאוהבת בו נואשות, אני לא נושאת את עיני אליו בתקווה שאולי, מתישהו יקרה משהו [סיון- כמו שסיפרתי לך על ר' ועל ט'].

אולי... אולי זה עדיף על להכנס למערכת יחסים אמיתית.

לענבר יש פרצי קנאה בכל פעם שאני מדברת עם ענבר במסנג'ר. היא סוגרת את חלון השיחה איתו, אומרת "את לא יכולה לדבר איתו! אסור לך!", ואני מצחקקת ומשועשעת ואחרי זה מתעצבנת ומנסה לגרום לה לצאת מהחדר. האמת היא שהם ממש דומים, אפילו בדרך בה מתנהלות שיחות בינינו.

עוברות ליד ילדה שמושיטה את היד שלה קדימה, כאילו היא רוצה שמישהו יקח אותה.

לימור: "אני אחזיק לך את היד, ילדה חמודה."

ענבר: "מה?"

מדגימה את היד והפרצוף העצוב. בדיוק עובר מישהו חמוד עם חבר שלו.

ענבר: "הוא בטח חשב, 'אני אחזיק לך את היד, ילדה חמודה'."

שקד: "אבל למה בכלל קוראים לו ענבר?"

לימור: "מה את רוצה שאני אעשה?

'איך קוראים לך?'

'ענבר.'

'אה, לא, מצטערת, אני לא יכולה להיות חברה שלך, אתה חייב לשנות את השם שלך!'"

שקד: "כן!"

האמת היא שאני מרשה לעצמי להיות הרבה יותר פתוחה לאנשים שלא קרובים אליי ממש פיזית [בסדר, כרמיאל]. לוקח לי זמן להיפתח לאנשים שאני מתראה איתם על בסיס יומיומי, אבל יש איזשהו קסם בלדבר עם מישהו שאין לך מושג מתי תיפגשו שוב. כאילו לומר, אני יכולה להגיד לך הכל, אתה לא אמיתי [אבל לא באמת]. כי בעצם, שום דבר לא באמת אמיתי באינטרנט. רק מילים ומילים ופרצופים מצחיקים שעושים אחד לשני ושולה המוקשים במסנג'ר. יש משהו קסום, אני חושבת תמיד, בזה שאני לא ממש יודעת איך כל הדפוסים החשמליים האלה מיוצגים ע"י כל הסימנים והציורים והכתב על המסך [איך כל הדפוסים החשמליים האלה מיוצגים ע"י המילים שלי, התהיות שלי, המחשבות שלי].

ארור תהיה, עכשיו גרמת לי לחשוב עליו ככה.

לימוֹס.

   זה כ"כ אבסורד שאני לא מרגישה, לא חושבת כלום על מה שקרה. אפשר היה להסביר את זה בקלות בתור הדחקה, אבל אני חושבת שפשוט השלמתי עם זה ועברתי הלאה. לא נוח לי עם זמן ההחלמה שלי, אני מרגישה כמו לטאה שדרכו לה על הזנב והיא הצמיחה אחד חדש תוך שניה. אני תוהה איזה זנב ירד ממני, ולְמה הוא יכול להתפתח מעצמו, מה הוא יכול היה להיות אם לא היה מוּסַר ממני.

   בסופו של דבר זה היה לטובה, אני מניחה. עם כל חיים חדשים שעוברים אני משילה עוד שכבה של עור, צוחקת קצת על כמה מגוחכת וודאי נראיתי קודם, כמה קטנה. אני לא רומזת בשום אופן שהתבגרתי, כי על אף שעברתי תהליך של הבנה והפנמה, יש לי עוד לאן להסתכל [עיקרי, פסוקית, עיקרי]. אני יכולה להסתכל בחודשים מסויימים בבלוג ולראות כמה שונה הייתי לפני שנתיים, שנה, חצי שנה. שבוע. אני רגועה, בינתיים, וטוב לי.

   מוזר לי שטוב לי. אתמול בדרך הביתה פגשתי ילדה חדשה ברחוב, עם הכלב שלה, וזה שימח אותי. ילדה בת שבע-שמונה, גבוהה בצורה מוגזמת כ"כ שאפשר פשוט לקרוא לה ארוכה. מעניין איך היא תיראה בגיל שלי. אחרי זה הגעתי הביתה ודיברתי עם כל העולם בערך בטלפון. זה היה כיף.

   החלטה שאני מחליטה כל פעם מחדש היא להיות שמחה. וכל פעם מחדש אני מקבלת [בהתחלה, משום מה, כתבתי "אני מקלדת". מה פרויד וכו'] דרכים חדשות להיות שמחה, ואלפי דרכים חדשות להיות עצובה. תמיד יש יותר דרכים להיות עצובה, נכון? הייתי מצפה להיות עצובה אפילו לשעתיים, משהו, אבל פשוט אין לי תחושה.
   זה מזכיר קצת את מתי שנרדמת הרגל, אבל לא כל הרגל, אלא רק כף הרגל. לצלוע ברחבי הבית בתחושה של "משהו לא בסדר", ולדעת מה, אבל לא להיות מסוגלת לעשות שום דבר בקשר לזה. וזה יעבור תוך זמן קצר, אז אני לא מבינה מה את דואגת.

   זה כ"כ, כ"כ מוזר. רציתי להבריז היום מספורט, אבל ידעתי שאסור לי, ופתאום רן הודיע שכל הכתה [חוץ מתיאטרון, כמובן. ארורים תהיו] צריכה לעשות "ביעור חמץ"- משמע, לנקות את כל השולחנות עם סקוצ'ים וסבון ו"חול ניקוי" [החומר הכי הזוי שנתקלתי בו עד עתה]. עמלתי עשרים דקות על השולחן לשעבר של עידן, יצור הכלאיים הכי מחריד שראיתי בחיים שלי, מכוסה בכתובות של לורדים מכל הצבעים, לבבות, טיפקס ושאר זוועות. זה היה קשה. בסופו של דבר נמלטתי מהכתה לפני שהייתי צריכה לעזור בניקוי הרצפה, אז גם זה משהו.

   זה מוזר שלא באמת שומעים את ההרמוניה עד שלא שרים את הקולות המשניים. אפילו אם הם לא הכי מעניינים, הם שונים מהמנגינה ואני אוהבת אותם. מזל שאני לא מתבלבלת בקלות, מזל שב"I feel pretty" אני שרה עם נעמה רוב הזמן [למרות הפה דיאז הגבוה שאני צריכה לשיר, שלא היה נורא כ"כ אם זאת לא הייתה קפיצה של בערך סקסטה למעלה], כי הקול שם קצת מבלבל, אז זה יחזק אותי. אני לא יודעת.

   אני מוצאת את עצמי מברברת בניסיון לסדר את הראש שלי. אני חושבת שמבחוץ אני אוהבת סדר כי הראש שלי מבולגן.

  בכל פעם שאני חושבת שאני רוצה לכתוב פוסט, אני מנסה להחליט על נושא [או תוכן, כשחושבים על זה], ולא מצליחה. אז הנה נושא מצויין לפוסט [על מצויינות התוכן עוד לא החלטתי]:

  אני מרגישה משוחררת מבחינה חברתית. יש לי בדיוק את כל החברים שרציתי שישארו, ואלה שרציתי שילכו הלכו בצורה כמעט מפליאה [המ, הרחבה על כך בהמשך], כמו קסם שכזה. ויש את אלה שלא לגמרי היה אכפת לי מהם, לכן אני לא מצטערת שהם לא חברים שלי כעת. מוזר, יש לי הרבה פחות ידידים בנים פתאום מחברות בנות. וזה נחמד. אני אוהבת את זה שאין בנים שיגידו לי מה אני צריכה לעשות. זה מרענן. משום מה, אני כמעט אף פעם לא מצליחה לסבול את זה.

  כלומר, נדב. אני יודעת שזה פוגע ומעליב במיוחד [או אולי זה לא ממש משנה לך? שיהיה], ואני לא אמורה להגיד את זה, אבל וואט דה הל. בכל מקרה התרחקת ממני. בכל מקרה ניסיתי לקבל את זה כמה שיכולתי, אז כשגיליתי שזה סופי, לא לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה. יצאתי ממש מוזרה פה, אבל לא ממש אכפת לי.

  ורובין. לא, אני לא מתעלמת ממך. אני מעלימה אותך מהחיים שלי. לא רוצה יותר את הדמות הזאת, ואני יודעת שזה בא לך בהפתעה [יחסית, כי הייתי די קרירה אליך בביה"ס, אז לא יודעת. במילא לא תקרא את זה, אני מקווה]. פשוט בכל כך הרבה הזדמנויות הבנתי שאני לא רוצה אותך לידי, אבל לא ידעתי איך להרחיק אותך. אני [לא] מצטערת. אני פשוט לא יודעת להכנס לעימותים עם אנשים. פשוט ככה.

  [וכמה הבהרות שאני פשוט מרגישה נהדר להבהיר:
אני לא-אכפתית כלפיך ספציפית. לא אכפת לי ממך, זה לא בגלל שיש בי חוסר אכפתיות פתולוגי שכזה.

אני לא אסכים איתך בהרבה מאוד נושאים, וזה לא בגלל שזה אתה, וזה לא הופך אותי למעפנה. דאמיט.

אני פאקינ' שונאת עשן סיגריות. שונאת.

אה, וכשאמרתי, "וואו, אני בטח ממש אתגעגע אליך כשתלך." לא התכוונתי לזה באמת.]

  אני אוהבת את שירסקי, ותהל, וקרן ולא יודעת מי עוד, ואני אוהבת את זה שאני יכולה לדבר איתן [כמעט] על כל דבר, בלי לקבל נזיפות [או סתם מבט אדיש, בהתאמה הפוכה לאנשים שדיברתי עליהם למעלה]. ואני אוהבת את זה שאני יכולה להסתדר ככה.

  עדיין לא החלטתי בקשר לתוכן של הפוסט הזה, אבל הנושא הזה בהחלט נהדר. כמה מרענן.

I don't find people ugly, but rather 'aestheticly bothering'. אני יודעת שאני מדברת לא נכון, וזה מפריע לי.I'm afraid to find out new things about myself, because I almost know it's gonna be something bad.אני פריקית של לשון, ותרגילים במתמטיקה מרגיעים אותי. Even though I know I should, I never listen to anyone else [or myself].I hate people who look aside just when I'm about to say something [even if it's not their fault].I wish I had a colour only I could see. לפעמים אני חושבת שזה ממש מוזר שקוראים לי לימור. Just when I think that something that happens to me is normal, I find out I was wrong.Although I know it's not true, I actually believe that if everybody did what I say, the world would be a much better place.I like cartoons, because they're colorful.I'm always surprised when someone who is not very close to me compliments me, and always feel guilty for doing the same for others.I don't get people who label other people by the music they hear.I think I would feel a lot worse if I couldn't sing and music was my life, than I could sing but music wasn't my life.Music really is my life.I can't stop correcting people.I'm scared of being a guest, because I don't know when to stop.I have an order obsession.If I didn't know it would hurt, I would find so many opportunities to tear my hair off my head.I still have a warm spot for Pokémon.Sometimes I recall things that happened years ago, and then get sad when I realize I'm the only one who remembers them.I hate people who force themselves on others.I can't ask for help.I hate the fact that I start crying in front of people in the most inappropriate time and place.Sometimes I feel like I'm forcing myself on people, especially when they say I don't.אני מוצאת את העובדה שאמירת מילה שוב ושוב גורמת לה להיות חסרת משמעות מקסימה.כמו, לצדוק.לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק.נכון שזה נשמע טיפשי? In many occasions I wanted to die, but in none of them I actually thought about killing myself.I have never broken a bone in my body.Sometimes I look at myself and think I'm completely unproportional.I'm still afraid of the dark.I don't believe almost in anything anymore.I would like to be a vegan, but I like meat too much.I can't walk alone at night in the city.I'm scared of getting exposed.I don't like the taste of alcohol.Somtimes I want someone to diagnose that something is wrong with me, so everything would look so much more reasonable..From my point of view, I would have no problem to just go around naked all day.I hate the lack of reason [not including nonsense- that's something completely different].The only unreasonable things I believe in are reincarnation and love [neither of them I know why].I'm actually a good liar.I'm scared of middle-aged men whom I don't know.I'm a bad roleplayer.When I was a little girl, I wanted to be a princess. אני אתאיסטית, ואוהבת ללבוש חצאיות.Some things I would never understand, no matter how much they will be explained to me [french, for example].I'm scared of everything.A few nights ago I dreamt that I was invisible, and the only person who saw me was the one I didn't want to see me.I know what it means, and it makes me sad and scared.I want a kazoo for my birthday.I like to spit.I keep repeating myself.I hate people who talk about the same thing all the time.I have an odd affection for pointless sayings.I like squeaking and saying "^^".I keep repeating myself. אני בעצם קצת פקאצה בתוך תוכי, אבל משום מה כולם חושבים שזאת העמדת פנים .I like silly things.My room is pink.I like sweet things.I like salty things. I hate people that try to analize me.

לפני זמן לא רב, הבטחתי, ברוב פזיזותי, מגה-פוסט על עצמי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי- ברור שלא ידעתי למה אני נכנסת. אז הנה, לשיפוטכם חלק א'.

אני והאובססיה לשליטה

  מאז שחר ילדותי, אני לא יכולה לסבול דבר שאינו בשליטתי- בין אם זה הכיתוב במחברת שלי [שלושה עטים, תמיד באותם צבעים, ועט-עפרון. ואוי ואבוי למי שלוקח לי אחד מהם], רגשות רומנטיים [אני ממש לא רוצה להכנס לזה, רק אומַר שבמקרה הטוב אני מדחיקה, ובמקרה הרע אני משכנעת את עצמי, בסופו של דבר, להפסיק] או- שומו שמים- סידור הסכו"ם במדיח [I am deadly sirious]. זה מעצבן, משגע, מרתיח אותי ועולה לי על העצבים. סיוט.

  נורא קשה לי לבשל עם מישהו דומיננטי, משום שאני מרגישה שלוקחים לי את כל העבודה [בשונה מהסיבה שבגינה אני לא נותן לאחי לעזור לי לבשל- הוא פשוט מעצבן]- לעומת זאת, אני אוהבת לבשל עם אנשים שלא יודעים לבשל- ככה אני יודעת שרוב העבודה היא שלי, והם לא ינסו לערער על סמכותי [תפקידי עבודה שחורה כמו לערבב את השוקולד עד שיימס, או להביא לי מצרכים, מוטלים מיד על כתפי אחרים].

  בכל מערכת יחסים שהייתה לי [*מתחילה לספור, מתייאשת באצבע השנייה*], היה לי איזשהו תפקיד יוזם [עוד משהו שאני ממש לא הולכת להכנס אליו, אבל הפעם באמת]. כל ההתבוננות הזאת במה שקורה בתחום הזה גורמת לי מדי פעם לתהות אם הטיפוס התבניתי שלי הוא פשוט פסיבי. מה שמביא אותי ל-

אני והטעם שלי בבנים

  יש לי טעם משונה בבנים. טעם באמת, באמת משונה. משונה בערך כמו החיבה הבלתי-מוסברת של אחי למפתחות סול [למה מפתחות סול? למה לא סימני שתק, לכל הרוחות? זאת, לעולם לא אדע].

נראה שכל בן שאי פעם חשבתי עליו ברצינות בצורה רומנטית הוא- או היה- נמושה. כל אחד ואחד מהם. עד כמה שאני אנסה למצוא מכנה משותף אחר, בכל פעם מחדש אני מגלה שאין מוצא- זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. בין אם מבוגר או צעיר ממני, נמוך או גבוה ממני- אחד אחד נמושות.

  ולמען האמת, אני לא רואה את זה נפסק. אלא אם, כלומר, מישהו יהיה אסרטיבי [ואמיץ] מספיק בשביל לעמוד מולי ולעשות משהו בנוגע, אני אמשיך לתהות למה תמיד אני צריכה לעשות את הצעד הראשון [סיוט, סיוט, סיוט], ולמה פסיביוּת כ"כ מושכת אותי. תמוה משהו.

אני והבטחון העצמי שלי

  התכוונתי לכתוב כאן על ההתלבטות שלי בין בטחון עצמי גבוה לנמוך. אני פשוט לא יודעת- זה כנראה ממש תלוי בנסיבות- אנשים חדשים, למרות שאני אוהבת להכיר אותם, מפחידים אותי. בעיקר מבוגרים. אני מנסה להיות קטנה ככל האפשר עד שאני צוברת בטחון, שלא יבחינו בי כשאני מפשלת. אבל, כאשר אני סוף סוף מתגברת על הפחד, אין לי בעיה להתגבר על הקשיים [ולעשות מעצמי טיפשה בלי הפסקה] ולעמוד על שלי. שאת זה אני אוהבת לעשות הכי מכל [בעיקר בגלל שכמעט תמיד אנשים חושבים אחרת ממני].

אני וההחלטיות שלי

  למרבה האירוניה, לא הצלחתי להחליט מה לכתוב פה.

אני והעקשנות שלי

  אני עקשנית, מאוד עקשנית. לפעמים זה פועל לרעתי, אולי אף אפריז ואומַר רוב הזמן. כשאני מתעקשת על משהו, אני לא אפסיק להתעקש עד שיוכיחו לי שאני טועה. למרבה הצער, קורה הרבה מאוד שמוכיחים לי שאני טועה. אמנם, אני מנסה כמה שיותר להחביא את ההרגל הזה, ולחשוב פעמיים לפני שאני אומרת משהו [ד"א, מסתבר שהתוספתן בצד ימין] בבטחון של לא פחות מכוכב קולנוע, אבל לפעמים זה קופץ ויוצא משליטתי, ואני מצטערת על מה שאמרתי תוך כדי ויכוח.

  לזכותי אציין שאני יודעת להודות בטעויות, בסופו של דבר. ואני [כמעט] לא נוטרת טינה בכלל.

סליחה על ההצפה, ישרא עושה לי בעיות.

ועד הפוסט הבא, שאלו אותי כל מה שאתם רוצים לדעת, ואשתדל לענות על מה שאראה לנכון [כלומר, יש דברים שאני לא עונה עליהם] בחלק ב'.

להת' ^^;

תמיד כשאומרים לי את זה, אני מתעצבנת מעט. כי, עד כמה הרבה שאני חושבת, אני לא יכולה פשוט לשלוף דברים על עצמי משום מקום. אני לא יודעת להיות ספציפית- אני תמיד אומרת "שאל אותי ואענה", אבל בני אדם הם כלליים מדי.

"איך החיים?", "מה קורה בחייך" ודומיהם לא יתקבלו בברכה, רק בגלל שאין לי מה להשיב עליהם. ברצינות.

אז, רוצים להכיר אותי?

[Note: הפוסט הזה יערך באכזריות שוב ושוב. ושוב.]

כמעט והורדתי לעצמי אוזן עם האוזניות שלי הרגע. כ"כ אני מצדי.

חכו למחר, יהיה פה מגה-פוסט עליי [לא סביר כ"כ, אבל אשתדל].

או שלא יהיה.

נתקלתי במאמר הזה איפשהו, ואני מסכימה איתו.
[גאד, תקראו אותו, הוא ממש לא ארוך.]

אני לא חושבת שהמטרה שלי בחיים היא להיות מאושרת. אמנם, אני לא אוהבת להיות עצובה, אבל גם להיות שמחה משגע אותי לפעמים. למען האמת, קרוב לוודאי שרוב החיים שלי היו עצובים עד עכשיו, למעט הפוגות קצרות [יחסית] של אושר טהור.

וכל פעם שאני חושבת על שמחה, אני חושבת על מתי שהיא תיגמר- כי, הרי, זה לא יכול להימשך לנצח. נכון? אז למה לנסות בכלל מההתחלה? אני זוכרת את כל מאמצי העבר שלי להשיג את מה שאני רוצה, כל התסכול, האכזבות והפגיעה באנשים אחרים בדרך, רק בשביל דקה אחת של זה. אני לא אומרת שאני שונאת את ההרגשה הטובה הזאת, אבל לפעמים היא ממצה- כמה ימים של אייקון אפשר לסבול [כמשל]? פעם שלושה ימים הספיקו, ועכשיו יש שבוע שלם. מה יהיה בעוד שנתיים- חודש אייקון? כן. הקבלה מטומטמת, אני יודעת. נחזור לנושא.

אני לא מאמינה בלפגוע באנשים כדי להשיג את המטרה שלי. כל צעד שאינו הכרחי בדרכי כמעט מיד נזרק הצידה [לא לפח, אלא למחשבה חוזרת], בגלל שאני יודעת כמה אני אצטער אח"כ אם אתנהג בפזיזות.

למדתי בזמן האחרון, שאני לא יודעת מתי להפסיק, או איך להתחיל. או אם התחלתי בכלל.

אז אני שמחה [הא!] שיש לי אנשים שעוזרים לי לפעמים להתחיל כשצריך ולהפסיק כשצריך [ותודה לרובין שלא הקשיב לי כשהמוח שלי היה עיסתי באופן שלא יתואר], ואין לי מושג איך לסיים את המשפט הזה. באמת שלא.

ו, המ, אני לא יודעת מה הפואנטה שלי, פשוט זה שאני מסכימה עם המאמר, אני מניחה. זה הכל. אין לי משפט מסכם, או משהו כזה. פשוט סתם.

מה זאת השנאה הזאת? אני מבינה תסכול, אני מבינה עצב, אני מבינה אכזבה, אבל למה שנאה? למה לבזבז זמן על לכעוס על מישהו שאתם לא מכירים [או, לחלופין, לכעוס על מישהו שאתם כן מכירים ולא לתת לו סיבה מוסברת]? למה כ"כ הרבה אנשים משתמשים במילה הזאת?

"אני שונא אותך."

אבל למה? למה יש לנו צורך לשנוא מישהו?

למה אי אפשר [אזהרה: קיטש] להיות כולנו חברים [פחחח], או לפחות לא לסמפט מישהו, אבל מה הקטע של זה?

יכול להיות שבעצם זה רגש לגיטימי, שנאה? שאני יצור אדיש וחסר רגשות?

מה לעשות, שבחיים שלי למדתי לא לנקוט שום צעד מיותר אם אני לא רוצה להיפגע?

אף פעם לא רבתי עם חברה שלי. אף פעם לא החלטתי לא לדבר עם מישהו [כלומר, ברצינות ולא בתור מבחן] רק בגלל שהוא פגע בי. לכל הרוחות, חצי יום אחרי שגיליתי שהברווז נפרד ממני [יותר כמו זרק אותי בגולמניות], שלחתי לו מסר עם עצות להפסיק להיות אידיוט [וזה אשכרה עבד, אני חושבת].

תמיד כשחברה שלי הייתה רבה איתי, ביסודי למשל [למען האמת, הייתה רק אחת שרבה איתי באופן חוזר ביסודי, אבל חפיף], הייתי מחכה כמה ימים שתשלים איתי. ולמה זה?

בגלל שעד שהיא לא תירגע, אני לא יכולה להתקרב אליה. ואם היא מבינה שהיא כעסה עליי בלי סיבה, זה מזל. אם היא לא מבינה, או שהייתה לה סיבה והיא לא הסבירה לי אותה כמו שצריך, אז זה הפסד שלה. זבשל"ך, כמו שאומרים.

"את יותר מדי רגישה, את יודעת." אמרה לי ניצן ר. לפני שש שנים.

"רגישה?" התפלאתי. "למה רגישה?"
"כי לא אכפת לך משום דבר."

נאנחתי. "את מתכוונת לאדישה."
"סתמי."

מתי בפעם האחרונה שנאתי משהו באמת?

בנים שרוצים קשר כלשהו שהוא לא אפלטוני, לא ידברו איתי על שום דבר רציני באמת. בנים שמדברים איתי על דברים רציניים רוצים קשר אפלטוני.

לדוגמא?

רן-איש-מוזר-וחובב-אנימה-נימן. [לא שם אמיתי XD]

אני די בטוחה שהוא רצה איזשהו קשר לא אפלטוני איתי עד היום, כשהוא הבין שאין לנו על מה לדבר.

אחרי כחצי שעה, הוא שאל אותי שאלה בנושא רציני ["אפשר לרצות כמה אנשים בו זמנית?"].

Voila.

עוד?

מתן.

כבר אחרי ביגור [וגם במשך, מצטערת לנפץ או משהו :P] ידעתי שיהיה רק קשר אפלטוני, בגלל שיש לנו בתכל'ס רק שיחות על נושאים רציניים [או מ"ת XD].

ועוד?

עומף. ידעת שאני אגיע אליך. נושא ישן.

לפני שבאמת הכרנו אחד את השני היה איזשהו רצון לא ממומש משני הצדדים [אל תכחיש!]. אחרי שהתחלנו להבין שאנחנו כ"כ מחוברים אחד לשניה הבנו שאין טעם להתחיל בזה. אז לא קרה כלום.

[ונדב, מה שראית באייקון לא היה מתח מיני, מצטערת.]

[זה היה רוגע מיני.]

[OMG, אשכרה אמרתי את זה XD.]

והמ, מה עוד?

אני לא מצליחה לנסח את זה יותר טוב מ"אם הם מכירים אותי, הם לא רוצים אותי ככה". למרות שזה לא נשמע כמו מה שאני מנסה להגיד [ע"ע כל מה שאמרתי למעלה, ג'יז OO;], מה לעשות, החיים קשים. מה שאומר, שאני לא יכולה להיות עם מישהו שדיברתי איתו קודם סדיר במסנג'ר. ברצינות. [חוץ מרוני. ואיתמר. אבל נו באמת! הם לא נחשבים משתי סיבות שונות שלא אפרט הפעם!]

אניוואאאאאאאאאאאי...

אני הולכת להיות חשוכת-חבר בערך עד הצבא, אם לא אחרי. אני מנסה שלא לחשוב על זה ככה, אבל זה מה שקורה בינתיים. חרא.

די, לימור רעה! לישון! לישון!

כן, חבריי. קיבלתי חשק לפוסט קליל וחסר-מרירות לחלוטין. הידד ^^

תהיות

• אם יש קריית חיים וקריית ביאליק, למה אין קריית נחמן?
• יש אנשים שגרים בבנימינה? ז"א, זאת לא רק תחנת רכבת?
• איך זה שתמיד הנסיעה מבנימינה [ולבנימינה] תמיד ארוכה הרבה יותר ממה שחושבים? כלומר, אתם לא יכולים להודיע כשקרובים לשם, במקום להפיח בי תקוות שווא?
• איך זה שכל פעם שאני מתכוונת להעלות פוסט מלא ברחמים עצמיים, המחשב שלי מחליט להתחיל לגסוס? ולמה הוא ממשיך לגסוס אחרי שהם נעלמים?
• האם יש משמעות לחיים? [סתם צחקתי. 42, כמובן.]
• למה אנשים טורחים לדבב סרטים ראויים לשמם, רק כי הם מצויירים? אה, כי אם זה מצוייר, זה אומר שזה לילדים? [נכון, בדר"כ כן, אבל, בחייכם. אל תהרסו לי.]
• למה אנשים שואלים אם "אפשר לשאול אותך שאלה קצת אישית?" אפילו כשזה משהו שקשור אליהם? [אני לא יודעת למה זה מעצבן אותי, אבל אני חייבת לשמוע את השאלה, או שאני אשתגע אח"כ.] כנ"ל לגבי, "רציתי להגיד משהו עכשיו, אבל לא חשוב." וכדומה. מרגיז!
• למה אני חולמת כ"כ הרבה על ביגור?
• ולמה, לכל הרוחות, אני תמיד שוכחת להגביר צלילות [איך שאני מחצללת, נהרס לי ואני מתעוררת].
• למה יש ביגור רק פעם בשנה? ואייקון? ולמה הם כ"כ רחוקים אחד מהשני?
• למה אני כ"כ עצלנית, ובמקום לעשות את העבודות שלי אני מבזבזת את זמני על כתיבת הפוסט הזה?
• איך זה שאפילו אם מקלידים את הכתובת בעברית, אז האקספלורר איכשהו מוצא את האתר? זה כמו קסם!
• מעניין אם מישהו מסתכל עליי, ואומר לעצמו, "למה לא, בעצם?"

כן.

אני מרגישה אוה-כה-עליזה-ושמחה, משום מה. לא יודעת למה. אבל כיף לי.

אולי זה בגלל שאני על המחשב עכשיו, במקום לעבוד לכל הרוחות.

יש מצב.

["השקל שלפני הסערה." המ, משום מה זה מצחיק יותר בשעות הקטנות של הלילה.]

כשכואב לי.

כשאני מתוסכלת ממשהו [למשל, מתמטיקה].

כשמותחים לי את הפיוזים.

כשמדברים איתי על נושאים של "את בסדר?"

כשאני עייפה.

כשאני קוראת שירה [במיוחד את של ענבר].

כשמתחשק לי לצרוח.

יש אנשים שנראים אמיצים

אך אני מפחדת

אפילו לבכות.

ביום חמישי, אחרי שיעור פ"ק, יצאתי בדרכי המפרכת לבית של נתנאל. לחברתי אירחה רק מטריה קטנה ושחורה [וגם היא התהפכה כל הזמן], והמרמור אחז בי בעת שהייתי צריכה כל פעם מחדש להפוך אותה. הגעתי לבסוף, ואמו של "נתי" תחקרה אותי מי אני. הזוי. הוא וליר ניסו להוריד סרט, אבל המחשב של נתנאל היה א י ט י מדי. האחיות הקטנות וההזויות שלו ניסו לדרדר אותי לזנות, וגם נתנו לי עוגיות. הן קראו לו "נטע" [פרק עלילה חשוב]. אחרי הרבה נגינה בפסנתר, פרצוף אחד כתום ושיחה עם תהל, יצאנו החוצה, וההורים של תהל לקחו אותנו לביתי; שם החלטנו לאכול. אז הכנתי חביתה גדולה וטעימה [לשם שינוי היא יצאה לי טוב], ואח"כ שתינו כולם שוקו [עם תוספת של ליקר שוקולד, אבל שזה לא ידלוף]. אז, מחוסר יכולת להחליט מה לעשות, פתחנו את הטלוויזיה- היה הסיוט שלפני, אבל הסוף שלו. אבל לא נורא, כי אח"כ היה Corpse Bride. ליר התלונן ש"למה אנחנו רואים בכלל את הסרט הדפוק הזה?", אבל לאחר כעשר דקות התיישב והיה מרותק אליו, צחקוקים מפריעים את מנוחתינו.

אמא חזרה הביתה, וכולם היו צריכים להתפזר. איזה מזל שניקיתי לפני שהיא באה :P

לאבא יש יומולדת היום, ואתמול ציירתי לו חתול עם כנפיים [טוב, ילד מחופש לחתול עם כנפיים], בגלל שהוא היה מצייר לי כאלה כשהייתי בגן. ענבר אומרת שלרגע הוא חשב שזה גלעד.

שיחקנו Scruble, ואני ניצחתי [אם כי, אבא קיבל ניקוד גבוה יותר, אבל זה לא משנה את העובדה].

יאפ.

נו, אז מה רע?

פולניה

מתבטא בעיקר בסכו"ם של המדיח. אני שומרת על הסדר שלו בקנאות, מאז היום שגיליתי שלא מספיק סתם לזרוק אותו לשם, אלא שכדי שיהיה יותר מקום זה צריך להיות מסודר. זה עלה לרמה של אובססיה, בה כל כלי מקוטלג לפי גודל וסוג [למשל, אין מזלגות  קטנים- הקולפנים הולכים לשם. לכן כל המזלגות תמיד בפינה מסויימת של הסל].
יותר מדי דמיון

הדבר הראשון שעלה בדעתי כשהסתכלתי על המקרר הישן בתור ילדה, היה הפחד שהוא ייפול עלי וירמוס אותי. הייתי זזה מטר הצדה, רק כדי להשקיט את החרדה שלי, ורק כדי לגלות שאני עדיין מפחדת שהוא פשוט יתנתק מהכבלים שלו לקיר וירדוף אותי עד שייפול עליי. או אז הייתי רצה במדרגות למעלה בהיסטריה, רואה בעיני רוחי מקרר עולה במדרגות רק כדי ליפול עלי ולרמוס אותי.

מזל שהחלפנו אותו.
לא החלטית

מהחלטות קטנות ולא חשובות, כמו מה אני אוכל לארוחת צהריים, להחלטות הרות גורל, כמו, טוב, מה אני אוכל לארוחת צהריים [רואים, אפילו על זה אני לא מצליחה להחליט], או, למשל, ההחלטה מה לעזאזל לכתוב פה.
נמשכת לנמושות

אני חושבת שזה די מדבר בשביל עצמו.
חוש הומור הפכפך

לעתים קרובות מדי אני שמה לב שבדיחות שמצחיקות את כולם גורמות לי להגיב בבוז ולעג, ואילו בדיחות מטופשות, שלא ראוי לצחוק עליהן [או שלא נחמד לצחוק עליהן] פשוט קורעות אותי מצחוק. כזאת אני, כלבה צינית ומרירה.

עצלנית
נוטה למנוע מעצמי דברים שאני צריכה- או, אפילו רוצה- לעשות, רק בגלל שאין לי כח. לפעמים אני חושבת שעדיף היה לי לא לחיות וזהו- לפחות זה היה חוסך את הטרחה.

צבועה
כמו כולם, כמו תמיד.

פה גדול, שיניים חדות
מוכרחה לבעוט, לנשוך, לשרוט, לעקוץ, להכאיב, לגדף, לקלל. לא יכולה לאכול מרק בלי יחס של שלוש לאחד של שקדי מרק [לטובת השקדים, כמובן]. לפעמים אני מסתובבת במטבח שעות במטרה להשקיט את הצורך העז פשוט לכרסם משהו.

אנוכית
חושבת קודם על עצמי, אז על אחרים, ואז שוב על עצמי. בדר"כ, כשאחשוב על אחרים, זה יהיה קשור אלי בדרך ישירה או עקיפה.
מפחיתה מערכי
אני חושבת שאני טיפשה, מטומטמת שלא מבינה מהחיים שלה. כשהכל בסדר איתי אני לא מרוצה, כי אני בטוחה שמשהו חייב להיות לא בסדר. לפחות משהו קטן.
מפריזה בערכי
לא מתכוננת למבחנים [כמעט למדתי מהטעות הזאת, כשקיבלתי 65 במבחן שלא למדתי אליו], מתווכחת על שטויות רק כדי לגלות שאני טועה. מצד שני, לפחות אני מודה בטעות שלי בסופו של דבר [אוי, נו, הבנתי שטעיתי, אני לא צריכה תזכורת חוזרת, תודה רבה].
ראש כחול
[אוהו, שמרתי את הטוב לסוף, הא?]
מכתה ד' בערך גיליתי שיש לי מאגר בלתי נדלה של מחשבות גסות עד גיחוך. זה אפילו כבר לא משהו שאני שולטת בו, זה כמו זרימת הדם שלי, לא רצוני. קרוב לוודאי שלא תהיה, בואו נאמוד, רבע שעה, שבה אני לא מגיעה איכשהו בעקיפין לסקס. על כל היבט שלו. אני יכולה ברגע אחד לתהות על משמעות החיים, ואח"כ, טוב, להמשיך לתהות על משמעות החיים [איף יו נואו וואט איי מין ;)].
[רואים?]

אז תחשבו פעמיים.

אני לומדת אספרנטו D:

אפשר להגיד שהאנשים שאני מכירה מתחלקים לקטגוריה של "אוהבת", "לא אוהבת" ו"ממש לא אוהבת"; אם כי, בקטגוריה האחרונה אין ממש הרבה אנשים.

ובכן, אפשר להגדיר את זה ככה. יש אנשים שאני אוהבת, ויש שאני אוהבת פחות; את רוני אני הכי אוהבת, ברגע זה [עד כמה שכואב לי להודות בזה, דברים יכולים להשתנות- אבל זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב]; אחריו, עומר. ובכן, עומר הוא סוגייה. כשרובין ונדב מתייחסים אליי בתור בחור בגוף של בחורה, עומר מתייחס אליי בתור בחורה עם מנטאליות של בחור [פחות או יותר]. אני באמת באמת אוהבת אותו, והוא יודע את זה, כמובן [ואם הוא לא יודע את זה, הוא יקבל מכות], והוא באמת באמת אוהב לבהות לי בציצים [כשהוא יכול, מן הסתם]. הוא נהנה גם להמליץ לי [להכריח אותי] על ספרים שכדאי לי [אני צריכה] לקרוא, ולנסות לתת לי שיעורים במוזיקה [חע]. בכל מקרה, חוץ ממתי שאחד מאיתנו [או שנינו] עצבני על השני, אין בעיות; ונדב ורובין. מסיבה שברורה לגמרי, אני לא יכולה לשים אותם אחד אחרי השני. כי א, מישהו יעלב, וב, אני באמת שלא יכולה. בכל מקרה, נדב יכול להיות ממש אנטיפת כלבתי כשהוא רוצה [אפילו יותר מרובין], ונוטה לקחת דברים יותר ללב [ויותר להפנים]. רובין קצת יותר נפתח, יותר מדבר, יותר מציק לי עם הADD העצבני שלו בשיעורי ספרות/היסטוריה/לשון [אבוי, למה בחרתי לשבת לידו? :P].

גם אותם אני אוהבת, עד כמה שזה יגרום לאחד מהם [או שניהם] להתפתל בחוסר נוחות.

אבל כשמגיעים לחברות שלי, אסור [אבל אסור] לדרג. אף פעם.

אז אני אוהבת את כולכן :P.

[נ.ב. כנראה שלא אסע לר"ג בכל זאת, כי שואה, אבל אני אשתדל להצליח בזה >< אני מקווה שאמא תרשה לי, אבל, דאמיט, מה הסיכויים? אני אבקש מענבר שתעזור לי לשכנע אותה. או משהו.]

לימור המתוקה
את זוכרת את היום ההוא שבו הכל ישתנה?!
ישבנו בהסעה, פינטו ליידך, שחר מאחורייך...
במה התברך מזלנו, שזכינו לפגוש בכזאת מקריות בן-אדם מדהים שכזה!
מאז אנחנו חושבים המון על הזמן הנדיר שהעברנו יחד ומחכים ומצפים בקוצר רוח לעוד זמנים כאלה איתך!

אז עלינו לחפש אותך, אבל את מסתובבת. בטח מדברת עם רוני...

דיי כבר... חחח :)

אוהבים אותך מאמי...

תהיי בקשר!

פינטו ושחר היקרים

מה לעזאזל?!

לימור