אני כבר לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, איכשהו אני רואה שכל צעד חשוב שאני אעשה בחיים שלי, לא כזה חשוב כמו שהוא נראה...
אני לא מרגיש שהמערכת יחסים שלי עם החבר שלי מתקדמת לאנשהו, אני מרגיש שזה שאני מקיים יחסי מין בגיל יחסית צעיר (לפחות הומוסקסואליים...) זה לא כזה נכון ובכלל בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו עם חברים שלי הם נהיים שבוזים כאלה ואנטיים!
אני כבר לא ניגנתי בתופים כבר מעל חצי שנה, ואני לאט לאט מאבד את האחיזת מקלות שלי והמיומנות שלי בתיפוף פוחתת כבר ממש בצורה שאני יוכל להרגיש.
ומחר יש לי מתכונת מעצבנת בלשון, שאני די מוכן אליה אבל אני סתם שונא לשון! וממש לא בא לי מבחנים ובגרויות!
אני מרגיש שכשכל פעם שאני רוצה ללכת להתנחם אצל מישהו, ושמישהו יחבק אותי, אני מוצא רק את אופק, החבר שלי, אפילו לא ההורים שלי! גאד דמיט!!!!
והיו כמה פעמים שכבר הייהי מוכן לעזוב את הכל ופשוט לברוח מהכל, מכל מה שאני מכיר ואוהב, הכל בכדי שאני אוכל להתחיל חיים חדשים.
אבל עדיין יש לי את החברים הקרובים ביותר כמו ענבל, קרן, אורעד, מתן, מושיקו ועוד המון שאני יכול לפעמים פשוט לפתוח בפניהם את הלב ולספר להם את מה שעובר לי בחיים.
אופק, אני אוהב אותך ואני לא אהיה מוכן לוותר עלייך בעד שום הון שבעולם, ואתה יודע את זה טוב מאוד.
אני אוהב אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
