| 11/2008
קוקו!
הי, תראו, זאת אני.
אז פשוט, אמ. הסיבה העיקרית שאני כותבת כאן היא, טוב, שאני צריכה לסדר את
החדר. אז כיאה לי, אני צריכה לעשות משהו שבשום מקרה אחר לא הייתי חושבת על
לעשות. רצוי גם כמובן שיהיה טיפשי וחסר פואנטה לחלוטין. כמו לכתוב במקום
הישן והמוזנח הזה.
בעיקר אחרי שבאיזה לילה כששעמם לי ממש עשיתי פה כזה יפה, אז נראה היה לי שכדאי שזה לא יתבזבז.
אז מה? הפוסט האחרון היה כל כך מזמן, שנדמה לי שאני כבר בן אדם אחר לגמרי ממי שהייתי.
יש את הקטע הזה, ב "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, על עצם הלוז. הוא אומר שבכל אדם יש עצם אחת, החוליה האחרונה של עמוד השדרה, שלא מתחלפת, שהתאים שלה נשארים אותו הדבר מהיום שהוא נולד ועד שהוא מת.
מדעית אני כמעט בטוחה שזה לא נכון, ולמרות זאת, נעים יותר לחשוב על זה ככה. קצת מפחיד אותי העניין הזה, שאני, כולי, כל תא ותא שלי, כבר לא אותו האדם שהייתי כשהייתי בת שלוש, נגיד (אני חושבת שזה המחזור, כל 12, 13 שנה?) שאין בי שום דבר מעצמי.
מפחיד אותי אפילו יותר שבגיל שלושים, אני לא אהיה אני של עכשיו, בכלל, אפילו לא בתא אחד קטן.
איך שאני נותנת לעצמי לרחף! נו, טוב, אני אזגזג לי, אכתוב שטויות. למי אכפת, זה כיף נורא.
אם יש דבר אחד שאני יודעת לעשות זה לרחף. בקונצרטים עכשיו, כשהיינו צריכות לשבת שעתיים, וכולן התלוננו אני חשבתי - לשבת ולבהות שעתיים? מה הבעיה.
טוב, אז בפעם החמישית והשישית זה כבר שיעמם נורא, אבל זאת לא הנקודה=].
אני זוכרת שיחה כזאת, בין אמא לרחל, המנצחת של הצעירה, כשהיא אמרה שמידי פעם באמצע חזרות אני פשוט נעלמת. בוהה באוויר והנה אני בעולם אחר לגמרי. ואז היא אמרה שזה דווקא טוב, שהלוואי והיא היתה יכולה פשוט להעלם לעולם אחר כשהיא רוצה, ואז אמא אמרה שכשאני עושה את זה בשיעורים זה לא כל כך טוב ואני זוכרת שחשבתי שהיא בחיים לא אמרה לי שום דבר על זה ומה פתאום היא אומרת את זה עכשיו, ושאף מורה לא אמר לי אף פעם שאני מרחפת בשיעורים שלו. כלומר, כן, אבל כאילו.. אוי נו, לא יודעת מה רציתי להגיד=]
אני אוהבת לכתוב ארוך, הרבה, צפוף. זה נותן לי תחושה של הישג. אני אוהבת לראות אותיות-נמלים קטנות וצפופות ושחורות שכאלה ולהגיד "תראי מה עשית".
עיון קצר בדברים ישנים. את "שק" אני אוהבת נורא. הוא התחיל בתור סיפור. לקח לי שלושה עמודים להבין שאין סוף.
טוב, אז נסחפתי וקראתי את כל הפוסטים פה, מההתחלה לפני שנתיים ועד עכשיו. ואני אוהבת את זה(תסלחו לי על המשפט שמתחיל בו החיבור, כן?) אני אוהבת את עצמי איך שאני מצטיירת מפה. כלומר, ברור, יש ימים ויש פוסטים שאני פחות אוהבת ויש כאלה שיותר. אבל בסך הכל? אני חושבת שיש כאן כמה קטעים שכתובים ממש טוב.
אני גם אוהבת את מה שכתבתי על עצמי בפייסבוק, הופתעתי מכמה שזה מעביר את עצמי. ועכשיו העתקתי את זה לה ואז החלטתי שזה לא מעניין. אז זה ירד.
ואולי הגיע הזמן לאיזה קו מפריד.
בזמן האחרון. בשבוע האחרון ככה, אני קצת כזאת, אמ, grumpy. עייפה שכזאת, כאילו שאין לי כוח לתקשר עם העולם. אני מעדיפה פשוט, לשבת ולבהות. אני קצת אוטיסטית, אני, תמיד ידעתי את זה=].
ועכשיו אני נהיית עיפה, והחדר עוד מבולגן, ואני צרכה לסדר אותו כי רבתי עם אמא ואבא שאני כן אסדר אותו היום ואתם עוד תראו. אז אני אסדר. והם עוד יראו.
ארוך פה קצת. ארוך אני אוהבת.
כלומר, אתם יודעים. שאין לי כוח לעשות ואז אין לי כוח להתמודד עם אי העשייה שלי ואין לי כוח להתקלח ואין לי כוח להשאר מלוכלכת.
כזאת מן תחושה.
ויש לי בעיקר כוח לשבת ולהסתכל על העולם.
אתם יודעים, זה מוזר לי לכתוב פה. בעיקר כשאין לי שום מושג מה כתבתי. עוד נראה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
