חזרתי לפני שבועיים מארצות הברית.
בכל פעם שאני שומע את השיר Born In The USA של ברוס ספרינסטין אני רוצה לבכות, אני רוצה לחזור לשם. מלא עצים, יערות, אגמים ונחלים. גן עדן עלי אדמות.
אנשים עובדים שם בעבודות הכי פשוטות ומרוויחים מספיק כדי להשכיר ווילה איכותית כולל מסך פלזמה ומכונית חדשה ואיכותית. האוכל שם זמין, זול ומגיע בכמויות (אולם, לא טעים במיוחד.)
תרבות ההובי בארצות הברית חזקה מאד. דייג שם זה דבר חזק, וגם הציד התפתח. יש חנויות במיוחד לדברים האלה. קומיקס ומשחקי תפקידים, בייסבול, פוטסול אמריקאי וכל שאר הספורט המוכר לנו, כולם שם מתעניינים בדברים האלה ומבינים בהם. יש נחת, הם קמים בבוקר והמטרד היחידי הוא "מה אוכל היום בערב?" הם לא מפחדים מהאויבים שנמצאים מרחקים של אלפי מטרים מהם. מצפון לא תפתח הרעה הם לא חוששים כי מחר יקפיצו אותם בצו 8 למלחמה הבאה וכמעט ולא מתעסקים בשחיטויות פוליטיות, למרות שיש להם.
החיים בארצות הברית שטחיים וחסרי תכלית, הם מתעניינים בספורט וסלבז בלבד, רכילויות וצהובונים זה דבר חזק שם. הם לא יודעים דבר על העולם שבחוץ, רק על חייהם והקשקושים שלהם.
החיים בארצות הברית חסרי משמעות... אבל אלו הם החיים.
אז תבחרו חיים או תכלית?
ומה איתי באופן כללי, מנסה לא לעכל את עצמי מדיכאון, שיעמום ובדידות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
