אומנם זה בא לי באיחור של 3 חודשים, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא,
והרגשתי שאני פשוט חייבת לכתוב את הפוסט הזה.
מסע לפולין.
צמד מילים עם משמעות עמוקה ואינסופית.
מסע בו לומדים על עצמך, על החברות, על השכבה, על המשפחה, על מה שעבר שם.
על הבעיות שלנו שמשתוות לכלום לעומת מה שהלך שם, פשוט על החיים.
מסע שמעניק כל כך הרבה, שזה פשוט קשה להבין.
בלילה שבין שבת לראשון, פשוט לא האמנתי שהמסע הגיע.
נסעתי לשדה, ראיתי את כולם, הסתובבנו, עלינו על הטיסה של לוט וטסנו, טסנו אל המסע של החיים.
אל ארץ רחוקה וקרה, שרבים מהעם שלנו, אחים שלנו, היו בה, עברו התעללות חסרת הצדקה, ולא שבו ממנה.
כשהגענו לשם, הכל היה נראה כמו חלום.. חטפנו גל קור, העמסנו מזוודות ועלינו לאוטובוס.
ארץ כ''כ יפה, הכל ירוק בה, הגשם מטפטף ואי אפשר בכלל להאמין שכל הזוועות האלה התרחשו שם.
נסענו ללודג', היינו ברדגאסט.. קרונות של רכבת, היו בהן סימנים של ציפורניים.
המדריך סיפר לנו שהעמיסו שם אנשים בצורה מטורפת, כולם היו צפופים, עשו את צרכיהם בדליים ולא היה לאן לברוח.
על ההתחלה התחלתי לבכות, כבר ביום הראשון.
לאחר מכן, נסענו לבית הקברות ואז לאנדרטת הלב השבור.
הגענו למלון, אכלנו ארוחת ערב, הייתה שיחת סיכום והלכנו לחדרים.
היום השני למסע- 20.10.08-
אושוויץ- בירקנאו
אושוויץ, בירקנאו.. מקומות שאומרים ומראים כ''כ הרבה.
קמנו בבוקר לעוד יום של קור ומראות קשים, ונסענו לאושוויץ.
ראינו שם את הבלוקים שבהם היו היהודים, ראינו שערות, תיקים, כלי בישול.
פשוט הדברים שנלקחו מהם בצורה כ''כ אכזרית, דברים שנערמו.
ראינו תאי גזים, משרפות.. זה פשוט כ''כ אכזרי.. בחיים אי אפשר להבין את זה.
כל המשלחת נכנסה לאחד הבלוקים שם ועשינו טקס הקראת שמות.
הטקס הכי מרגש שיצא לי לחוות בכל המסע הזה.
כל אחד הביא שמות של אנשים שהוא מכיר שנספו בשואה, הטקס היה כ''כ עצוב וזרם.
כל אחד קם בתורו, בלי לומר מילה, והייתה מן אחדות כזו.. המון בכו שם.
היה ילד מהמשלחת, שפשוט קרא לאט לאט, הוא לא הצליח לקרוא מרוב שכאב לו.. ושראיתי את זה פשוט
התמוטטתי מבפנים, והתחלתי לבכות.
אין איך להסביר את ההרגשה שאתה נמצא שם, ומקריא שמות.
אני אישית לא הייתי מסוגלת להקריא.. אבל היו רבים שכן.
אחרי הטקס יצאנו והדלקנו נרות, כולם היו בשוק כזה, עם דמעות בעיניים.
זה היה שקט כזה מיוחד.
אחרי אושוויץ, נסענו לבירקנאו.
בבירקנאו, הלכנו עם דגלי ישראל, עמדנו גאים במקום בו 6 מיליון מהעם שלנו נטבח.
ראינו את השאריות שנשארו מהצריפים שם, ואת השירותים שהמדריך סיפר לנו שכל אחד רצה לעבוד שם
כדי למצוא דברים יקרי ערך.
היה שם גם צריף שהיו בו נשים, והמדריך סיפר לנו סיפורים פשוט זוועתיים.
על אישה שהייתה צריכה להרוג את הילד שלה בשביל לחיות.
והוא השמיע את השיר ''מיליון כוכבים'' של עמית פרקש.
ואז היה טקס בסוף, שאחת מחברות המשלחת ביקשה שנשיר בקול רם את ''התקווה'' וזה היה פשוט מדהים.
פולנים פשוט עמדו והסתכלו עלינו..
זה נתן תחושת גאווה.
יום שלישי- 21.10.08-
קרקוב-
היום השלישי למסע, היה קצת שונה מבחינה נפשית.
היה לנו פן קצת שונה, נפגשנו עם הנוער הפולני ועשינו כל מיני משחקי היכרות וכאלה והיה ממש נחמד.
אחרי זה לקחו אותנו להסתובב בקרקוב, ולכיכר קרקוב, עשינו שם קניות כל אחד לעצמו ולמשפחתו.
היינו גם בארמון המצודה, אחרי זה אמרו לנו שבגלל שזה חג ויש בקושי מניין בבית כנסת, לקחו אותנו לשמחת תורה ועשינו ממש שמח, רקדנו שם כמו משוגעים, שרנו שירים, והבנים סבבו סביב הספר תורה ואחרי זה לקחו אותנו לערב פולקלור פולני.
וואי היה ממש מצחיק, כולם רקדו שם והשתוללו עם הרקדני פולקלור ובאמת שהיינו צריכים את היום הזה להתפרק
קצת מכל מה שחווינו ביומיים הראשונים, שאולי זה רק יומיים אבל חווים בהם יותר מדי.
באמת שזה היה יום מדהים, ואין לתאר את התחושה שהרגשנו אחרי הבית כנסת, איך שראינו שהרב שמח.
הרגשנו תחושת נתינה, גאווה וסיפוק.
יום רביעי-22.10.08-
וואו, היום הרביעי למסע.
נסענו לבורות הריגה, ולבית קברות.
בבורות הריגה, המורים ערכו טקס, והיה מסביב לקבר אחים גדרות עם עפיפונים, ותמונות, דגלי ישראל,
וציטוטים משירי ילדים.
אחד מההורים המלווים התחיל לקרוא קדיש, והגרון שלו נחנק מדמעות.
איך שראיתי את זה, ואת הרופאה של המשלחת בצד בוכה, התחילו לרדת לי הדמעות.
הוא פשוט לא הצליח לקרוא, לקח לו זמן.
לקח לכולנו זמן להבין מה הולך שם, ואז השמיעו את השיר ''דמעות של מלאכים'', בקטע הזה
פשוט נשברתי, הדמעות לא הפסיקו לרדת, פשוט לא יכולתי לחשוב על עצם העובדה שקבורים שם
עשרות ילדים, קטנים ממני, בגילאים של בני דודים שלי ואח שלי, שלא הספיקו לראות אור.
הגרמנים קטעו להם את החיים בטרם עת.
מה ההבדל בין ילד גרמני לילד יהודי?! למה לגרמני מגיע לחיות וליהודי לא?!
מה היהודי הקטן עשה רע בחיים שהוא לא יכול להמשיך לחיות כמו שצריך?
אני פשוט מלאת שאלות שאין לי עליהן מענה, ולא חושבת שיהיה אי פעם.
אחרי בורות הירי, כולם פשוט היו המומים.. התחלנו לשים שם דגלי ישראל, להדליק נרות
ולאט לאט התחלנו לאסוף נרות שכבר אין בהם שימוש, ועומדים שם כבר הרבה זמן.
כולם פשוט אספו בלי לומר כלום, המומים, בוכים, לא יודעים איך להגיב.
עלינו לאוטובוסים, ונסענו לקילצ'ה, שם ראינו את הבניין שבו נערך הפוגרום, פוגרום קילצ'ה.
ואחרי זה הלכנו לבית קברות היהודי, והנחנו שם אבנים עם שמות של ילדים על הקברים.
אחרי זה נסענו למלון.
יום חמישי- 23.10.08-
מיידנק.
מיידנק היה אחד המקומות הקשים עבורי.
דווקא לא בגלל מה שראינו, וראינו.
היו שם מיטות, כמויות של נעליים וכל מיני דברים שהיו של היהודים.
נכנסנו למקום שהיה של ''טיהור'' היהודים, שהיה למעשה מקלחות שלאחריהן מקלחות גזים.
והיה קור כלבים, אחד הימים הקרים שזכורים לי מהמסע.
היה שם גם הר אפר של 7 טון אפר..כמויות בלתי ניתנות להבנה.
איך ? איך?!?!?!
עשינו טקס שם במשרפות, אחד הטקסים הכי קשים שהיו לי אבל מסיבות שאני לא יכולה לפרט בבלוג.
זה היה פשוט יום ממש קשה בשבילי, הייתי בהלם, בכיתי המון, בקושי דיברתי, בעיקר ישנתי באוטובוס וחשבתי.
הפריקה הגיעה רק בערב, שנסענו למסעדת ''ירושלימה'', מסעדה יהודית, אכלנו שם פיתות, פלאפל- סוף סוף אוכל נורמלי!
היה שם קריוקי, וכולם רקדו ושרו והיה ממש כייף.
אחרי המסעדה נסענו למלון, וקיבלנו אחרי השיחת סיכום מכתבים מההורים.
זה היה ממש מרגש ומחזק לקרוא את זה.
שעליתי לחדר, קראתי שוב וגיליתי שם עוד שני דפים שלא שמתי אליהם לב לפני זה.
וזה היה הכי כייף בעולם, והתחילו לרדת לי דמעות.
ואז לישון..
יום שישי- 24.10.08-
טרבלינקה-
האמת שהיום הזה היה הכי פחות קשה, כי לא היה כ''כ הרבה מה לראות.
נסענו כמה שעות לשם מהמלון, ומה שבעיקר היה שם זה אנדרטה בצורת פסים שמסמלת את פסי הרכבת,
ואבנים עם מלא שמות של ארצות שמהן באו היהודים שהיו בשואה.
והייתה אנדרטה ליאנוש קורצ'אק, ערכנו שם טקס,עמדנו מסביב לאיפה שפעם היו משרפות.
כולם החזיקו ידיים, ושרנו את ''כולנו רקמה אנושית אחת''
היה מרגש ממש.
היינו גם בבית הקברות היהודי בוורשה.
ואחרי זה חזרנו למלון.
התלבשנו, התארגנו וירדנו לקבלת שבת.
עשינו קידוש,שרנו והיה ממש מצחיק.
אחרי האוכל, הייתה פעילות באחד המסדרונות שבה כל אחד רשם או צייר את כל מה שעבר עליו בשבוע הזה ואז הלכנו לישון.
יום שבת- 25.10.08-
היום האחרון [ כביכול] למסע- וורשה-
ביום האחרון היינו בדרך הגבורה בוורשה, ראינו את גטו ורשה ואת החומות שנשארו ממנו.
סיפרו לנו שמשם היהודים ניסו לברוח ולהבריח אוכל, אבל פעמים רבות הם נתפסו.
אחרי החומות ודרך הגבורה, הלכנו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ונכנסו לשם והסבירו לנו עליו יותר והכל..
אחרי זה הלכנו לאנדרטת רפפורט וערכנו שם טקס סיום, באמת שהיה מרגש.
קראו דברים שאנחנו כתבנו, ושרו ''בואו נצעד לחלום'', והייתה תחושה של אחדות.
אחרי זה נסענו לעיר העתיקה בוורשה, ומשם לקניון.. היה ממש כייף.
באותו יום היינו אמורים לטוס בשעה 10 בערב, ופתאום הודיעו לנו שיש דחייה בטיסה.. בהתחלה לא דחייה רצינית
ואחרי זה פתאום זו הייתה דחייה של 11 שעות!
מצד אחד, הייתה שמחה כי מלא רצו להישאר ולא לעזוב ומצד שני היו מלא שכבר רצו לחזור.
אני ממש בכיתי כי הייתי אמורה להגיע לטקס של אח שלי בצבא, וכולם עודדו אותי וזה עשה לי ממש טוב וכייף בלב.
החברת טיסות נתנה לנו מלון, אז הלכנו והאמת שהוא היה סבבה לאללה.
בבוקר קמנו לארוחת בוקר, ואז נסענו לשדה תעופה ונחתנו בארץ בסביבות 3.
המסע הזה, מסע שפשוט אי אפשר לתאר.
באמת שצריך להיות שם בשביל להבין באמת..
שום מילים וגם כל החפירה הזו לא תצליח לתאר כלום.
בכיתי המון, אבל למזלי החברות שלי היו שם לצידי.
ובאמת שאני שמחה שעברתי איתן את המסע, כי זה חזק מכל.
הייתה תחושת גיבוש ואחדות בשכבה, ובעיקר באוטובוס.. היה לנו אחלה אוטובוס.
אומנם הכל התפרק שחזרנו לארץ אבל אין ממש מה לעשות.
השיחות סיכום היו פשוט מצחיקות ופורקות, וגם הארוחות ערב.
ובחדר עם טולי היה ממש כייף ומצחיק..
באמת שזה מסע שמלמד אותך להסתכל מזווית שונה על החיים ולהבין הרבה דברים.
מסע שיש בו הכל מהכל.
עצב, שמחה, צחוק, בכי, אי ידיעה.. פשוט הכל.
מסע מיוחד וחוויה של פעם בחיים.
באמת שהיה מדהים.
לעמוד שם גאה, עם דגל ישראל.
במקום בו הושמדו רבים מהעם שלנו.
ולהראות להם שאנחנו, עם ישראל, התפתחנו, גדלנו, יש לנו עוצמה ואנחנו הולכים לשום מקום.
עם ישראל חי וקיים.
משלחת מחזור ה' עירוני ב' 2008.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: