נגיעה, נגיעה, נגיעה,
נסיגה
ושוב.
שתקת, וצרחת
לפעמים גם בכית
היצר ששורר בתוכך התפרץ החוצה
שאף ונשף.
נשם את האוויר הקר.
התפתח וגדל.
ואז חזר פנימה והפך לעובר.
שמרת אותו בתוכך, למרות שלא רצית בו
וניסית לגרום לו לבכות ולהצטער על עצם קיומו בתוכך
אילו רק יכולת היית קורעת אותו מבפנים.
שקט,
מלבד תקתוק שעון ישן שמהדהד בראשך.
הסתכלת על עצמך וחשבת...
"האם זו באמת אני?"
ונשקת לעצמך במבוכה
מאלימות אמיתית, לאמת סובלנית,
רגועה וחופשייה
לעוף ללא חשש מהנשר הטורף.
רק לחיות את הרגע, לחיות את החיים
חיכית כל כך הרבה זמן לומר זאת לעצמך
ועכשיו את מסוגלת.
לנשום ולא לפחד אפילו לצרוח
כי גם אם העבר יחזור על עצמו,
את לא תהי שם מחכה לו
מבחינתך הוא זנוח, מתחפר בעצמו ובודד,
בדיוק כמו שאת היית כשחיית אותו.
התקדמת לעידן חדש וזוהר
והעתיד כבר קורץ לך באופק,
התבגרת
ומילאת את החורים שצצו בחיים שלך
יש לך משפחה ואהבה ואת מסתפקת בכך
לא צריכה מעבר לזה.
ולמרות שהעבר עוד מושך אותך אחורה בחוטי פלדה
כשאת רואה את אדון העתיד כלום לא יכול לעצור את הרצון שלך מלהתקדם אליו
הוא קורא לך,
בשמך,
ואת כמו מהופנטת שבוייה בחזיונות רצה אליו בזרות פתוחות
מצפה ומחכה רק לבואו אלייך
שיישק לך נשיקה נצחית ומשכרת חושים
כזו שתמשך לנצח.
את אהבת
את אוהבת
ותמיד, כנגד כל הסיכויים תמיד תמשיכי לאהוב...
21.8.2007 - 05:03
בבלוג זה
בכל הבלוגים
