רגעים בחמוץ-מתוק

הלוואי ולא היה אכפת לי יותר.

אני יודעת שאמרתי שאדישות זה נורא. שלהיות אדם שלא אכפת לו מכלום זה משו שאפעם לא הייתי רוצה להיות אבל יוצא מצב עכשיו שממש הייתי רוצה להיות כזאת.

אנשים לא מפסיקים לאכזב אותי.

הגעתי למסקנה שיש לי "חברים" רק כשרע לי.. אנשים יודעים לשאול מה קרה כשאני מראה (ממש בבירור) סימני עצבות או כעס כלפיהם. אחרת אני סתם שם..

כשטוב לי ושבא לי לעשות משהו נחמד אפחד לא שם. כל אחד עסוק בעצמו.

הייתי רוצה להגיד שלא אכפת לי. כלכך הייתי רוצה