רגעים בחמוץ-מתוק

אוירה של יום הזיכרון.

ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יש אוירה מיוחדת. המזג אויר מסגיר את היום המיוחד...

בכל יום זיכרון אני והמשפחה שלי עולים לבית העלמין לקראת האזכרה של סבתא שלי.

בדרך יציאה אנחנו תמיד עוברים בחלקת הילדים.. הקברים הקטנטנים ההם שהכניסה אליהם כמעט ובלתי אפשרית. על מצבת אבן מתנוסס השם "שלומי דמרי" הרי הוא אחרי תאומי.

אני לא יכולה לזכור כמה פעמים כתבתי פוסט כמו זה מאז שאני בישראבלוג ועדיין מידי שנה אני כותבת אותו שוב, בתחושת פספוס על אדם שיכולתי להכיר ולאהוב כאת עצמי.

והיום הזה.. יום כלכך עצוב. יום שכל שנה מוסיפה אל המרקע שמות של נופלים חדשים, שמות של משפחות שכולות, פנים חדשות ודמעות אישיות.

והמזג אויר.. תמדי אותו הדבר. השמש חמה נורא וכופה על היוצאים מהבית חולצה קצרה ואוורירית. מידי פעם עוברת רוח קרירה שמצמררת, או לפחות נותנת תירוץ טוב לאיך זה שהעור סומר מעצמו.

אחח. הלוואי שנופלי המלחמה בעזה יהיו האחרונים בהחלט שיכתבו על מסכי ערוץ 33 מחר ב8 בערב.

במותם ציוו לנו את החיים.