רגעים בחמוץ-מתוק

וואי כמה שהיה בימים האחרונים.

קודם, מלחמה.

פעם ראשונה שאני בכלל חווה משו כזה.

זאת המלחמה הראשונה (ונקווה השאחרונה) שאני ממש מרותקת לחדשות וכל פרט הכי קטן משפיע עלי.

לא דעת למה =\

שנית, סיימנו עם חיבור!

איזה מוזר להיפטר ממקצועות..

ורק אז אתה מתחיל לאט לאט להבין שאתה עומד לסיים, ממש עוד מעט, את תקופת התיכון ואתה לא תיתקל במקצועות האלה (לפחות לא ברמה הזאת) אפעם!

את הבגרות עשינו במקלטים נורא צפופים, על כיסאות ושולחנות של בצפר יסודי. כמה מזעזע זה עוד יכול להיות?

אז זהו שזה יכול. ברפרוף ראשוני על הנושאים חטפתי חום. חשיבותם של חיי הרוח למדינת ישראל. חשיבותו של מאגר גנטי. שנת שירות. הקולנוע הישראלי כיום.כיצד עלינו לנהוג באיכות הסביבה? מרכיבי החינוך.

שומדבר שאני מספיק מתחברת אליו.

בסוף בחרתי לעשות על שנת שירות ודווקא זרם על 4 עמודים.. נחמד, לא?

שלישית, מיונים לתפקיד חובשת להדרכה.

היה יום אחד הדוחים! בחיי...

הגעתי לבה"ד 10 בערך שלושתרבעי שעה לפני השעה שביקשו להתייצב שם. כולי מתרגשת ולחוצה מהיום שאני לא יודעת שומדבר על מה הולך לקרות בו.

עוברת בינתיים על השיעור שהכנתי לכיתת חובשים (בנושא תאומים), קוראת חצי ספר בערך, שומעת מוזיקה, מסתובבת, מדברת בטלפון ועדיין, כבר עברה שעה מאז ביקשו להתייצב במקום ואני היחידה על אזרחי שם. ישבתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי (ומי לא בא? מארגני המיונים למלש"בים!$#)

קיצור.. ניגשת אלי איזו קצינה שואלת אותי, בטון כזה מפחיד חושבת אני חיילת שלה, מה אני עושה פה ולמי אני מחכה.

הסברתי שלמיונים שלב ב' ושאפחד עוד לא הגיע.

"בואי איתי למשרד נברר לך מה קורה פה" היא אומרת. הלכתי אחריה. כמה טלפונים כמה שאלות עם האנשים היחידים שמחייכים בבה"ד 10 ו"זה לא פה המיונים. זה במתקן אימונים של החיל"

הא? מזה אומר לעזאזל?! אז זהו שבשורה התחתונה זה אומר שאני במקום הלא נכון.. ואם הייתי יושבת עוד חצי שעה הייתי מפספסת תמיונים.

טוב, צאי מהש"ג לכי שמאלה וכשאת יכולה קחי ימינה. בהצלחה! יכולת לפספס את כל זה.. חבל, פעם הבאה תשאלי מישו. לא קורסיסטים שלא יודעים שומדבר.

טוב.

הגעתי למתקן אימונים שלהם. כל המחסנים האלה נראים אותו הדבר. מקום קטן ובכל זאת הצלחתי ללכת לאיבוד. איזה כישרון אני יאללה..

בלה בלה דיבורים דיבורים. חילקו אותנו לקבוצות, עשינו סימולצייה קבוצתית. לא הצלחנו. באסה...

"מי שבחרה נושא רפואי להדריך עליו אז אני מראש מודיע שזה כמו לקפוץ לבור כי זה התקלות חופשי.. חבל.. אם אתן בטוחות 100% שאתן יודעות תנושא פיקס ואין סיכוי שיתקילו אותכן ולא תהיה לכן תשובה אז שיהיה בהצלחה" אמר הבחור שהסביר על המסלול חובשות להדרכה.

פאק. למה?! למה דווקא אני? =\

יופי. עכשיו גם הנושא לא משו.. מה עוד?

אז זהו שהיה עוד.. סימולציית טיפול בפצוע. היה דיי קשה.. נדרשה גמישות, יכולת שינון, עבודה קבוצתית והרבה משמעת עצמית. פשלה הכי קטנה דפקת את כל הקבוצה.. לא נעים להיות זאת שהבוחנים יפלו עליה בסוף הסימולציה.

איכס ואיכס. יאללה רק ראיון אישי, סימולציית הדרכה והביתה!

הייתי הכי קרובה בעולם לחתוך הביתה ופשוט לוותר על כל תפקידי חיל הרפואה.

ואז עלה לי בראש המחשבה "למה לי להדיח את עצמי? שהם יגידו שהייתי גרועה והם לא רוצים אותי.. למה שאני אעשה את זה לעצמי?" וצדקתי. היה דווקא סבבה בראיון ובהדרכה.

עכשיו מחכים לתשובות. מי שהיה במיונים ומקבל תשובה אני אשמח אם הוא יודיע לי!

שיהיה בהצלחה לכולן (:

בכוונה לא פירטתי כל סימולצייה וסימולצייה כי באמת שזה הורס את כל הספונטניות. אולי זה מוריד לחץ אבל זה גורם לך להתרכז בדברים הפחות חשובים ביום הזה- להיות עצמך והכי טוב שאתה יכול להיות עצמך.

מי שבכל זאת רוצה יותר פרטים מוזמנת לשאול.

מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר
עכשיו כשקיר עבה בינינו
חבר טוב אמר על זה פעם
לפעמים כשאתה לא יוצא פראייר,
אתה לא יוצא בכלל
לא יוצא, לא יוצא, לא יוצא בכלל

מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר
אני צודק, אבל נשארתי לבד
אהוב שלי הצדק איתך,
אבל אני כבר לא, אני כבר לא

איך עוברים עם הצדק הזה את החורף
נהיה חשוך ונהיה לי קר
חבר טוב אמר על זה פעם
זה שאתה פרנואיד
זה לא אומר שלא רודפים אחריך
רודפים, רודפים, רודפים אחריך

מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר
נהיה חשוך ונהיה לי קר
אהוב שלי הצדק איתך,
אבל אני כבר לא, אני כבר לא
אני צודק, אבל נשארתי לבד

צדק- ארז לב ארי

מה יש בצדק שכ"כ מושך אנשים לייחל לו ומצד שני להכחיש אותו?

לפעמים עדיף פשוט לא לחשוב יותר מידי.

טופי תות.

שגם היום לא הלכה לבית הספר.

לחץ.

היומיים האחרונים, מאז צה"ל נכנס לעזה קרקעית, היו ממש מתישים. בקושי ישנתי. רק כתבתי, התפללתי, קראתי וצפיתי בחדשות.

אולי אני מגזימה.. ובסה"כ האדם היחידי שאני מכירה שם אישית לא לוחם שם אלא רק נכנס עם הגדוד שלו. אבל עדיין... איכשהו זה ממש השפיע עלי.

ברגעים כאלה פתאום אנחנו מתמלאים פחד..

לא פחד מפני הפעולות העזה. לא פחד מפני הגראדים שנחתו פה לפני כמה ימים. לא מפחדים מהאיומים שלהם. שומדבר.

מפחדים כי אנחנו יודעים שעוד שנה גג שנתיים האחריות הזאת נופלת על הכתפיים שלנו.

החיילים ההם שנמצאים שם היום יהיו החבר'ה מהשכבה שלי.. חברים שאני מסתכלת עליהם ועוברת לי בראש המחשבה "מתי הם יתבגרו כבר?! הם יב'ניקים.." הילדים האלה הם שיגנו עלי. עליכם. על כולנו..

לעזאזל.

רק נשאר להתפלל לשלום החיילים. לשלום הפצועים. ולקוות שהכל יהיה בסדר בהקדם האפשרי.