רגעים בחמוץ-מתוק

וואו. כמה מוזר.

עד אתמול בלילה לא שמעתי אזעקה. בטח שלא בום נפילה.

האמתי שאחרי שאתה קולט איך זה ומה אמור לקרות כל העיניין פתאום מרגיש יותר "בטוח". אירוני, הא?

כרגע נשמעות אזעקות פה בב"ש...

אין לנו מקלט.

אין ממ"ד.

החדר הפנימי לא כ"כ בטוח.

אז מה נשאר לעשות בעצם? לעמוד צמוד לקיר ולהתפלל?

פאק.

שהקב"ה ישמור על כולנו. על החיילים ועל האזרחים.

שיהיה המשך יום שקט ומקסים :)

עריכה:

יופי, עכשיו גם האזעקות לא עובדות. יושבים, אוכלים, רואים טלויזיה וסתם מתבטלים במיטה עם הרדיו... כמו ילדי כאפות

זה מטריף אותי ברמות שאנלא מסוגלת לתאר.

למה אני חייבת להיות בנאדם כזה קשה< מה הפאקינג בעיה שלי פעם אחת ולתמיד לאהוב את המציאות הנעימה והרגועה?

מוזר לי שכל הדברים שאנלא אוהבת כביכול במצב הם הדברים שתמיד אהבתי בתיאוריה. שתמיד חיפשתי אחריהם וייחלתי להם. מה שגרם לכל הדברים הקודמים להגמר..

ועכשיו מה?!

סעמק על הכל!

וסתם בשביל הסוף המתוק- מחר נוסעת לת"א לפגוש את מיכל אהובתי! התגעגעתי טנקים 3>

שבוע טוב ובהצלחה לכוחותינו ברצועה :)

and i'm feeling good!

הנה מתחילה עוד תקופה בחיים שלי.

אולי היפה, הממצה והמאושרת בחיי. ככה לפחות אני מקווה.

מוזר לחשוב עד כמה כל דבר יכול להזכיר עד מאוד דבר אחר ועדיין להיות שונה לחלוטין ממנו. וזה בדיוק מה שיפה בכל הסיפור.

הרבה זמן שלא הרגשתי ככה. חופשייה ובטוחה כ"כ בעצמי...

עוד מעט 2008 נגמרת. אחח איך אנחנו מזדקנים ><

מפחיד לחשוב שאני עוד מעט מסיימת ללמוד, שמתחילת 2008 השתניתי כ"כ עד כדי כך שאנלא מכירה את עצמי כבר. והכל לטובה. אני מקווה.

שיהיה לכל הקוראים האקראיים שלי שבוע מקסים ולילה טוב

תאמינו בעצמם ותמיד תזכרו שלפעמים העקשנות משתלמת.