רגעים בחמוץ-מתוק

יודעים מה יותר עצוב מלאבד את הטעם לצאת מהמיטה בבוקר? לא למצוא אותו בכלל...

בחיי שאנלא יודעת למה אני מתאמצת להזיז את השמיכה ולהוריד את הרגליים מהמיטה, כדי לחזור לשם אחרי שעה?

אני פשוט מרגישה בודדה. אז יכול להיות שאני אובייקטיבית לא, כי אני בטוחה שלמישהו אי שם, מסיבה כלשהי, כן אכפת אם אני עצובה או שבוזה אבל סובייקטיבית אני לבד.

חברים שלי אי שם עסוקים בעצמם ויודעים להתקרב רק כדי לבקר אותי או להאשים אותי בזה שהם התרחקו ממני.

ההורים שלי יותר מידי עסוקים במצב הכלכלי ואבא כל השבוע לא מרגיש טוב.

אני צריכה לחזור לקחת כדורי ברזל  שאני שונאת כלכך, השם יודע למה הוא תמיד יורד כל כך נמוך..

ואהבה? טחח. דפדפו.

בא לי פשוט לשבת ולבכות.

למה זה קשה למצוא את האדם שיהיה שם כדי ללטף לי את הראש ולנגב את הדמעות?

בעעעעע