הבלוג של לורליי

משנים עיצוב. למה? ככה. כי אני צריכה איזשהו שינוי בחיים שלי. ואם אהבה אין, אז לפחות קצת נעים בעיניים שיהיה. ולא שיש לי משהו חדש לספר. אין לי. אני עדיין מאוהבת באותו שועל מימים ימימה והוא עדיין מחפש (ואף מוצא) נשים אחרות, ככל הנראה יפות ממני, מושכות ממני וטובות ממני.

נו טוב.

דווקא רציתי ללכת לחברה היום אבל ירד גשם זלעפות אז ויתרתי על הרעיון. ניסיתי לגלוש קצת באתרי הומור ולהצחיק את עצמי, אבל לא מצאתי ולו בדיחה נורמלית אחת לרפואה. ועכשיו אני מסרבת לשבת ברבע לשתיים לפנות בוקר ולרחם על עצמי, אז אני מנסה לכתוב משהו שידמה לפוסט בבלוג ומשנה את הפונט כי בא לי.

עצות.

מישהו ייעץ לי להסתכל על הדברים הטובים שיש לי בחיים. לא חסרים. בשבוע שעבר קיבלתי העלאה במשכורת. העלאה רצינית אפילו. ובהתחשב בימים טרופים אלו, אני עדיין בהלם קל מזה שקיבלתי אותה. אבל קיבלתי. ויש לי משפחה וקריירה, חברים ותחביבים לאינספור ויש לי את הספרים שלי והמוזיקה שלי ומסעות וזכרונות. באמת שלא חסרים דברים.

ואני חושבת שאני דווקא הייתי מסוגלת להתמודד יפה עם מצב של חוסר-אהבה. אבל זה לא המצב. המצב הוא שיש אהבה. פשוט היא חד צדדית. וזה איום ונורא בצורה שלא תיאמן. באמת שהייתי מעדיפה לא לאהוב אותו בכלל, אבל אני מתקשה להפסיק.

כשג'ון בול ואני נפרדנו, זה היה כל כך מכוער, שהקושי להפסיק לאהוב אותו לא נתקבל במכשולים הגיוניים או רגשיים. אני ידעתי שאני פשוט חייבת להפסיק להרגיש רגשות חיוביים או רומנטיים כלפיו. וזה היה קשה כקריעת ים סוף (ראו הפוסטים של פברואר ומרץ 2003), אבל עשיתי את זה.

כאן המצב שונה. כאן אני עדיין מקווה שמשהו עוד יקרה בינינו. והוא תמיד נחמד אליי, מכבד אותי, מתייחס אליי בחיבה ובאמון. הוא מעולם לא פגע בי בכוונה תחילה, מעולם לא שיקר לי ומעולם לא התייחס אליי בצורה בלתי הולמת. אין לי כאן את אפקט "צריך לברוח ממנו ועכשיו".

ובכל זאת זה מצב שדורש בריחה. בריחה מסוג שאני לא רגילה אליו. ואני לא ממש יודעת איך מתמודדים ומה עושים. ואני מנסה לדבר עם אנשים אחרים או לשכוח או לצאת פה ושם, אבל הכל נדמה לי כל כך תפל וסתמי וחסר משמעות.

ואפילו אם אני מוצאת בחור נורמלי, שזה נדיר מאוד, אני מתקשה להתרגש. כי איך אפשר להתרגש מבחור X כשאת מאוהבת למעלה מראשך בבחור Y וכל מה שאת רוצה זה להיות במיטה שלו ולהריח את השיער שלו.