פעם 21.3.08 לילה ניו-יורק:

לא טוב לי האמת, לא טוב לי בכלל. וזה בלאגן בתור הראש, ובבטן, ונדמה שגם משהו אבד לי בתוך השיער שבכלל רציתי לגזור, אבל לא היה לי אומץ לחשוב שלא תאהבו.

אני שונאת את איך שאני מושפעת מכם לפעמים ואולי זה המרחק.

דקירות קטנות בעור, וגם בדיוק שם. מזכירות ועושות את העבודה יופי, בשבילכם, והרבה פחות בשבילי. ולכם לא אכפת שכואב, "מי שיצטרך לנקות את הדם זו את, מלוכלכת".

ופתאום אני זו שאשמה בפרידה שלכם, כי הוא אהב אותי, כי נוח לך להאשים אותי ולא לדבר איתי... כי אני "יותר מדי נחמדה", מפגרת אני אלמד בע"פ את דמות הרשעית ואדגמן אותה היטב לכל העוברים ושבים, כדי שגם אח"כ לא תהיה הפליה, ותגידי שבגללי הוא במצב רוח רע

וכדווקא את נדבקת אל שלי, כמו פרפר לצוף, כמו עש לאור, כמו דוב לדבש, כמו כלבה לבחור.

ואת, בלונדית אנוכית שכמותך, את זוכרת אותנו ביחד? את השבועות הילדותיות, את השטויות, את התמיכה, ואת האהבה, כי נדמה שכבר שכחת ממני לגמרי, והאמת שגם מעצמך... לא בא לי לדאוג לך יותר כשאת לא שמה עלי, מה זה אומר עלי? פעם הייתי יכולה לעצום את העיניים ולראות אותך מחייכת עם המליון נמשים שלך שמצביעים על הילדותיות שבך, והיום? אני עוצמת עיניים ורואה את הדלת שאת לא פותחת, ונעשת כאילו חרשת בלי הקול שלך, האמת שגם להם זה חסר המגע הזה שלך עליהם וזה מוזר. ואת יודעת מה? את אגואיסטית וזה מגעיל אותי קשה לי להודות שאני מתגעגעת אליך, קשה לי להבין שזה מה שנהיה ממך. פתאום הדבר שעולה לי כשמזכירים אותך זה "איכס".

ואתה... או, אתה. אתה שאני כל כך אוהבת, אתה שמשמיע את קולך גורם לי להיות באופוריה שעות אח"כ, אבל לבכות ברגע שאתה מתחיל לדבר. לבכות כשאני חושבת עלייך, ולרצות לחבק אותך ויותר שתחבק אותי נעלמת בין הזרועות החזקות שלך, מתגמדת ליד הגודל שלך, מרגישה קטנה ומוגנת. אני עדיין הקטנה שלך? אני יודעת שאתה אוהב אותי, אבל אני שונאת כשאתה מעדיף את המשחק הזה על פני, אתה רציני בזה? וכמה פעמים אני צריכה לדבר על זה, אני צריכה אותך. טיפשוני, אותך ולא אחר. אבל איתך זה פשוט, אתה אומר לי מילים יפות ואני נמסה, נמרחת, מאמינה לך להכל. כי אחרי הכל זה אתה, ואני משתוקקת כבר להניח את הראש שלי על החזה שלך, להסתכל עליך מלמטה ושתתקרב לנשק אותי. השפתיים שלי כבר יבשות בלי הרוק שלך שתמיד דאג להרטיב אותן, לפעמים נדמה לי ששכחתי איך לנשק. או מה זה בכלל המגע שלך על העור שלי. מה זה ההבנה שלך של הנפש שלי.

אבל לפעמים אתה כל כך רחוק, פיזית ובעיקר מנטלית, שאני לא יכולה לחשוב על הדבר הכי קטן ולבכות בכי קורע לב, בכי שאתה לא עומד בפניו, במיוחד כשהוא בגללך. אתה לא כאן בשביל לנגב לי את הדמעות, אז הן נכנסות לי לפה והן כל כך מלוחות, מלוחות כמו הטעם שאתה משאיר בכל שיחה קצרה.

או שהוא בכלל חמוץ. לא יודעת, איבדתי את חוש הטעם.

בבקשה אל תתן לי לאבד אותך, עוד מעט אני איתך, ואנחנו נחזיק מעמד. קפטן.

עוד שלושה שבועות יום הולדת, חוקית ורשאית לשים זין על כולם.(13.4 ואולי תזכור את זה כבר?)

היום 17.10.08 לילה תל-אביב:

טוב לי, האמת די טוב לי. והתחושה היא תחושת אופריה שאופפת אותי כאילו אין-סוף לה.

והחיוכים הם חיוכים אמייתים שבאים לי מבפנים ומקרינים המון אושר ואהבה לכל הסובבים. ויש המון יופי באמת הזו של השמחה.

כל כך הרבה תמיכה שעוטפת אותי, לעצום עיניים ולפול אחורה, ובחיים לא לפגוע בקרקע בלי עשרות ידיים שיושטו במהרה לעצור.

את הבלונדה היפה, שמתרחקת ומתנתקת מאנשים בקצב שאני לא עוקבת, אבל העיקר שתמיד תמיד תשארי שלי.

ואת מחייכת אלי וצוחקת איתי, מצחיקה אותי, ויש בך המון עומק והבנה שכשאני איתך אני מרגישה הכי בטוחה, בטוחה שאת כאן ושתמיד תדעי מה להגיד

או לעשות. והקשר מתדהק ומתחזק הרבה יותר מאז שאנחנו בצבא, והגעגועים אליך אינסופיים, וכשיש לי לילה איתך, אין מאושרת ממני.

וחבל, חבל שאת נסגרת כלפי העולם, יש לך כל כך הרבה לתת חוץ מהגוף שלך, שנדמה כי כל תל אביב או לפחות רובה ידעה. מתחת לכל הבטחון והאהבה העצמית הזו, אולי זה סתם משחק, אולי בעצם את סתם ילדה קטנה שאוהבת להציג את עצמה כאישה, פתוחה ובשלה. וחבל, כי את בסה"כ ילדה. ילדה מתוקה עם נמשים וחיוך ממיס.

אתה, הבן אדם שאהבתי יותר מהכל. זה, שאם היו שואלים אותי אם זה אני או הוא ברור שזה היה הוא. כי היית חשוב יותר מהכל, חשוב יותר מכל מה שאי פעם אכיר ואדע.

התגייסת. לפני 3 חודשים. כל כך חיכתי במשך שנתיים ורבע, לרגע שבו אני אבכה איתך בבקו"ם, ואחרי שבוע יחזור אלי חייל חתיך. הכי חתיך מכולם. ואתה גם החייל הכי אדיוט מכולם.

אתה כל כך טיפש, טיפש שנתת לי ללכת, טיפש כי למעשה אתה לא חכם כמו שחשבתי שאתה כשהסתנוורתי, וטיפש כי התייחסת אלי כמו לזבל. זבל שאפילו לא בודקים אם הוא באמת כל כך מיותר, וכדאי לזרוק אותו. הכדורסל היה הדבר הכי חשוב שהיה לך בחיים, ולא אני.

כשהתקשרת אלי אז, חשבתי שאולי הבנת, קצת התרגשתי והיה לי קשה להגיד לך שאני כבר לא זה. ואיך יכולתי, הרי הייתי מאוהבת בך שנתיים שלמות, שנתיים שבהן התרגשתי כל פעם לשמוע אותך.

וכשזה נגמר, לקח לי זמן להבין, שעשית לי רע. על כל הפעמים שסבלתי ולא היית כאן בשבילי, על כל הפעמים שסבלתי בגללך.

"you'll never know how much I really love you"

ועכשיו אחרי חצי שנה בלעדיך בדיוק, אני באמת יכולה להגיד בלב שלם- I loved you. וזה מרגיש כל כך טוב, מרוקן ומשחרר. ממך. כיף לי.

אני בת 18 וחצי, ואני הבן אדם הכי חופשי בעולם, חופשיה מעצמי. וזה מוזר וקיטשי ולא אמין, אבל זו התחושה הכי שלמה בעולם.