Nothin' to lose but everythin' to gain

עד לפני מספר חודשים, ידעת איך להתבונן בדברים בצורה שמלאה ברגש..

עד לפני מספר שבועות, ידעת לפתוח את הלב בלי להוציא מילה..

עד לפני מספר ימים, ידעת בדיוק מה את רוצה..

כי פעם,

זה לא היה קשה. זה לא היה מרתיע. כמו שזה עכשיו.

וכרגע, הצלקות לא רוצות להגליד..

הזמן לא רוצה להעביר תחושות..

קצת רעות.

הזכרון מפעם, השברון לב בפעם השניה, טריקת הדלת מהאדם הלא נכון,

סגירת כל הפתחים, החבאת הרגשות, הליכה אחורה ואף עמידה במקום..

מישהו אמר, שעם הזמן, יהיה קל יותר להמשיך..

להמשיך זה קל,

להתחיל להרגיש, לא כלכך.

ומשהו עוצר, משהו מונע מלפתוח את הלב, שוב..

ואולי זה הרצון לא לעשות כך.. לא להפגע, שוב.

למנוע את השברון, את טריקת הדלת, את הפגיעה.. לפני הכל.

לקחת צעד אחורה ולא לתת לאף אחד להתקרב, גם אם המבט שלו אומר אחרת,

לנעול את אותם הרגשות, לנעול את אותו הלב, מאחורי אינספור דלתות ולזרוק את כל המפתחות..

אז נכון, זה הפחד שמוביל.

הפחד שמגן.. אירוני.

קצת לא מרגישה.

וזה יותר מפחיד.

''כי לפעמים צריך להתרחק , כדי להתקרב יותר..''

מרין.