הנסיכה על אדן החלון

אחרי שניתקתי,נרדמתי על הספסל ההוא,מסתבר.
פודל שחום ומכוער הזכיר לי את העובדה הזאת כשהוא קיפץ מתחת לספסל שלי ונבח והקפיץ אותי משנתי.
הרגשתי כמו איזו הומלסית מוזנחת שנרדמת באמצע הרחוב.

אח''כ,עצרתי לקנות לעצמי משהו לאכול ואז החלטתי להתקשר למיקי ולבקש ממנה להתארח אצלה עד מחר,עד שאסע הביתה.
היא,כמובן,הסכימה ואמרה גם שיש לה יום חופש מהעבודה.
אחרי עיכובים רבים וטעויות רבות בדרך הצלחתי להגיע לכתובת שנתנה לי.
תקתקתי בדלת הבית עד שבחורה מתולתלת פתחה לי את הדלת ושאלה את מי אני צריכה.

עליתי במדרגות הבית אל חדרה של מיקי ותקתקתי שוב בדלת.
"יבוא" היא צעקה.
כשפתחתי את הדלת הייתי מוכנה כבר להשתפך בפניה אבל אז גיליתי בחור מקועקע מלא פירסינגים ששכב על מיטתה,ממש לידה.
"אה,סליחה" אמרתי. היא צחקה ואמרה "כנסי,טיפשה"
"וואו רוני,מה קרה?" היא הוסיפה אחרי שהרעיפה בי מבט.
"תודה רבה"
"לא,את נראית נורא"
"תודה!" הנחתי את התיק על הרצפה.
"נו,לא במובן הזה. את נראית כאילו עבר עלייך פיל"
"סוג של" מלמלתי.
"תכירי" היא אמרה אחרי כמה שניות "זה יודה"
"היי יודה" אמרתי מבלי להביט בו כמעט.
ביקשתי ממיקי לשטוף את הפנים והיא שלחה אותי לשרותים הצמודים.
אחרי שהתרעננתי מכל הדמעות,הנפיחות בעינים נשארה,אבל לפחות הרגשתי קצת יותר טוב.
לא הבנתי מה היודה המוזר הזה עושה שם ולמה הוא שותק ומחייך כל הזמן.
אח''כ התיישבתי על הפוף הגדול של מיקי ונשענתי אחורה כשאני עוצמת עינים ומנסה להרגע מהכל.
"אז מה,רוני חברה חדשה שלך?" הוא שאל.
"סוג של" היא אמרה "סתם קרציה"
אני ,עם עינים סגורות,חייכתי.
"איזה זונה,לא הייתי מוותר לה ,רוני"
הרגשתי לרגע שהוא מנסה להתחיל איתי ובמצב השפל ודוחה שהייתי בו,זה פתאום החמיא לי.
פתחתי את העינים ואמרתי "אני ארביץ לה אח''כ"
"את רוצה שאני אעשה בשבילך את העבודה?" הוא קרץ לי.
"אם בא לך"
הוא התחיל להכות את מיקי שנלחמה בו כמו מתאגרפת ואני ישבתי וצפיתי בהכל מהצד.
"רוני,תחכי כשהוא ילך את תקבלי את מה שמגיע לך" היא אמרה.
"מסריחה,לא מספיק אמרת שאני מכוערת היום,גם אמרת שאני קרציה"
"נו כי זה מה שאת"
"די,מגעילה!" הוא צעק עליה "תראי איזה יפה היא"
"או,תמשיך" התלהבתי.יש לציין שכל זה מבלי להזיז את חלקי גופי מהפוף.
יודה חייך ואז אמר שהוא הולך לקחת את הדברים שלו. לא הבנתי למה בדיוק הוא התכוון אבל אז ראיתי שהוא הוציא מהמקלחת כמה חפצים והכניס אותם בתיק ואז אמר שהוא צריך לזוז.
"למה?תשאר עוד קצת" אין לתאר את השפלות בה הייתי. בחור שעוד לא הכרתי ובכלל לא היה קרוב להיות הטעם שלי,עניין אותי.
"אני ממהר,בובה" הוא קרץ וחשף פירסינג נוסף בלשונו.
"יאלה,להתראות לכן בננות. ביי רוני היפה וביי מיקי הקופה"
"צא,צא כבר" היא צעקה אליו.

"מה,הוא ישן כאן?"
"כן,אמרתי לך אתמול כבר שידיד בא לישון אצלי"
"אה" אמרתי "את חושבת שמצאתי חן בעיניו או שהוא סתם החמיא לי?"
אחרי פיהוק ענק והתמתחויות רבות היא הביטה בי ואז התחילה לצחוק ואז צעדה לכיוון השרותים וצעקה "יודה הומו,רוני"


"נו,את לא מתכוונת לספר מה יש?"
העינים שלי נעצמו מכובדן,מרוב הדמעות שכבר זלגו כל היום.
"זה נגמר" פתאום הראש חזר למחשבותיו הקודמות "זהו" הדמעות חזרו לרדת.
"מה נגמר?"
"אני וטום. אני נוסעת מחר הביתה"
"את צוחקת נכון?" היא התיישבה סמוך אליי.
"לא" אמרתי "הלוואי"
"מה קרה בובה?" היא ליטפה את ראשי כשבכיתי.
ספרתי למיקי את כל תרחישי הלילה הקודם והיא הייתה אחוזת הלם ועצבים.
"תעזבי אותי! אני לא שואלת אותך! עכשיו אני מתקשרת לבן זונה הזה ואומרת לו את כל מה שאני חושבת"
"די,די כבר"
"לא!" היא צרחה "מי הוא חושב שהוא?מי הוא שהוא ינצל אותך ככה?"
"ינצל?" שאלתי. שאלה רטורית. לא הצלחתי לעכל בעצמי את כובד המילה.
"כן רוני,עם כל הכאב,זה מה שהוא עשה. ניצל"
"את צודקת" אמרתי ואז הבכי התחזק. היא חיבקה אותי וכל מה שמלמלתי היה שאני לא רוצה לשמוע ממנו לעולם.
לא שגם ככה הייתי שומעת,כי הוא לא טרח מהבוקר להרים צלצול קטן.
ביקשתי ממיקי להשאר אצלה עד מחר בבוקר,עד שאני אסע הביתה ואשאר עם שי.
היא אמרה שמבחינתה אני יכולה להשאר אפילו יותר ולהרגיש כמו בבית אבל כמו שרציתי היה לישון.
היא סידרה לי את המיטה ואמרה שהיא הולכת להביא את בן דוד שלה כדי שתשמור עליו אצלהם בבית במסגרת בייביסיטר.

נכנסתי למיטה עם השמיכה עד למעלה ומשכתי משיכות אחרונות את הנזלת הרבה שהצטברה מהבכי הממורמר האין-סופי שלי.
מיקי כיסתה אותי בקפדנות ואח''כ נשקה לי חזק ואמרה שאני מדהימה ושהיא שמחה שהיא זכתה להכיר אותי.
המילים שלה עזרו לי להרגיש קצת יותר טוב ותו לא. כי הרגשתי כל כך אפסית. כל כך כלום,בגללו.

כשישנתי חלמתי חלומות רבים. אחד החלומות שזכרתי גם כשהתעוררתי היה החלום הכי מתוק שהיה מזה זמן רב:
חלמתי שאני בבית ושיום שישי כבר. שאמא מגישה את הדגים שהכינה ואבא שם את הכיפה מצחיק על הראש ואז אני ושלומי צוחקים שזה נראה כמו מגבעת. אח''כ עומר ושני נכנסים שלובים יד ביד כשלשני כבר בטן הריונית ואז גם חלי נכנסת עם שמחת החיים התמימה שלה.
כולם שרים,כולם שמחים,ממש כמו פעם. ממש כמו מה שלא יהיה.
כשהתעוררתי,אמא ואבא היו בחו''ל,חלי עם אדם זר,שלומי בקצה השני של הארץ ושני,פרודה מעומר,מסתובבת עם גוי בקצה השני של העולם.
ואני,אני הכי סתם מכולם. אני תקועה בת''א בדירה של ילדה שאני לא מכירה עם חיים של ילדה ש...אני לא מכירה.
כשהתעוררתי נזכרתי בהכל וכל המחשבות צפו לי-מן קונספירציה מושלמת כזאת שגרמה לבכי לחזור ולהתחדש.
הבטתי בטלפון הנייד שלי,אף לא שיחה אחת. בטח שלא מהיצור היצורי חסר הרגשות הזה.

השעה בשעון הייתה פאקינג 7 בערב. אין לתאר כמה חזק ישנתי.כנראה שאתה נרדם חזק מאוד כשאתה מעדיף לא לקום בכלל.
יצאתי מהחדר בצעדים קטנים,מתביישת בכל צעד שלי,שמא אתקל באבא/אמא של מיקי,אבל מהר מאוד ראיתי מול עיני את סלון ביתם הגדול ובו ישבה מיקי עם ילד קטן ושיחקה איתו.
"היי" היא חייכה אליי כשירדתי אליהם.
"ההורים שלך בבית?"
"לא" היא אמרה "רק אני את ויהל"
"היי יהל" נופפתי בידי לשלום והוא נופף חזרה.
"עשו אותי בייביסיטר,ראית?"
"כן" אמרתי. הבטן שלי קרקרה חזק כל כך שמיקי זינקה מהספה ואמרה שהיא תחמם לנו משהו לאכול. לא התנגדתי.
אחרי הכל,לא אכלתי שעות ארוכות.
"אנ....אני מרגישה מוזר" היא אמרה "כאילו שנכנסת לחיים שלי כדי לסמל לי משהו"
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודעת. מאז שהכרתי אותך,למדתי דברים"
"כמו מה?איך לצאת פתטית בלילה אחד? או איך להיות פתטית בכללי?"
היא גיחחה ואז אמרה "לא. למדתי מה זאת אהבה"
בלעתי את הרוק "ממני?"
"אף פעם לא הייתי מאוהבת ככה,בצורה בה את"
"הלוואי שלא הייתי"
"לא" היא אמרה "את לא מבינה מה אני מנסה לומר. אני מתכוונת ש...תנסי לראות את הצד הזה. שמישהי כמוני שהחיים שלה כל כך מפוזרים,הייתה מתה להיות במצבך. כן,כן. עם כל הכאב. הייתי מתה להיות רק מאוהבת,לחוות את זה"
"לא האמנתי שאני אוהב שוב" תפסתי את הראש בשתי ידיי ושיחקתי בשיער "כל כך מהר התאהבתי שוב. אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה לשחר"
"שחר זה הכונף שבגד בך?"
"כן" אמרתי "הגורו שלי"
"הגורו שלך?"
"כן. אחריו הייתי צריכה לדעת איך חיים,איך מתנהגים. צריכה להבין כבר שאנשים זה יצורים רעים ושבנים - זה הטופ"
"את סתם" היא אמרה "הוא לא צריך להוות בשבילך שום חלק בחיים"
"הו הו איזה חלק הוא היווה בשבילי"
"את רוצה להגיד שבגללו את לא סומכת על אנשים?"
היא התיישבה לידי והביטה לי עמוק בעינים. שתקתי ואז אמרתי "בגללו אני לא סומכת גם על עצמי "

אני ומיקי ישבנו לאכול פיצה שהיא חיממה וסלט שהיא חתכה. היא פינקה אותי בצורה כל כך נערצת אבל מרוב השביזות לא היה לי כוח להודות לה אפילו.
אחרי שדודתה באה לקחת את הבן שלה,נשארנו רק שתינו בבית.
"אז ככה זה כל יום?" שאלתי "את..לבד?"
"בערב?אני חוזרת מהעבודה,מתקלחת ויוצאת. לפעמים אמא או אבא שלי פה"
"וואלה. אצלי..זה אף פעם לא היה ככה"

התקרבתי אליו מבלי לדבר,בוכה כולי. בהלם. מתרגשת,מבוהלת.
הוא הביט לי בעינים כל כך עמוק ואמיתי כשהאישונים שלו מתרוצצים מהעין אחת שלי לשניה ואז הוא פתאום פתח את פיו ואמר בבת אחת,כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם:
"אני אוהב אותך".

כשיצאתי מהמקלחת,אחרי שכבר שטפתי את עצמי שם,טום בדיוק הכין קפה במטבח.
"היי" הוא הסתובב אליי כשהוא בוחש בכפית.
"היי" פיזרתי את השיער מהמגבת מול המראה הקטנה שהייתה על הקיר של הסלון.
"היא רדומה חזק,אה?"
"כן" עניתי עם הגב אליו.

"מי רדום?" היא אמרה בקול ישנוני כשפניה עדין מכוסות בכמות המסחרית של השערות שיש לה על הראש.
"או,בוקר טוב" אמר טום.
"הכנת לי קפה?איזה כיף!" היא צעקה "פאק,איזה כאב ראש" ואז תפסה ברכותיה.
"הכנתי במזל שניים. רוני,את תסתדרי לבד כן?"
"כן"
טום הודיע שהוא הולך לשתות בחוץ וביקש ממני את הנייד שלי להתקשר לדורית.
"יו!!! ישנתי כמו פגר" היא התמתחה והזיזה סוף כל סוף את השיער מהפרצוף "איזה האנג אובר מטורף. אני מרגישה שהייתי במסיבת יער"
היא אמרה בצרידות וישנוניות.
"ישנתי עלייך בלילה?יש לי נטייה לישון על אנשים ולא ליד אנשים"
אחרי מספר שניות היא חזרה ושאלה "ישנתי עלייך או לא?"
אח''כ הרימה את הראש מהמיטה ואמרה "רוני?למה את לא עונה ?"
"ככה" עניתי בעצבים.
"מה ככה?מה קרה?"
"פשוט לא בא לי לדבר עם מישהי שחושבת שבגלל שהיא שותה היא יכולה לעשות לי פדיחות"
"פדיחות?איזה פדיחות עשיתי לך?"
"נו,עכשיו תעשי את עצמך לא זוכרת"
"לא זוכרת מה?!" היא צרחה.
"שאמרת לטום ,רגע,איך אמרת,אה כן 'רוני תתן לך בוא תשן איתך,היא אוהבת אותך'" חיקיתי אותה בקול מטופש.
היא השתתקה לגמרי ואז תפסה את מצחה ביד אחת ואמרה "יו,רוני,נשבעת לך שאני לא זוכרת את זה. אני ממש ממש מצטערת"
"טוב טוב" עזבתי את הראי סוף סוף והלכתי להכין לעצמי קפה.
"נו רוני" היא זרקה עליי כרית "אני מה זה מצטערת"
"טוב טוב טוב"
"נו פושי פשושי שלי"
עצרתי את הבחישות בכוס והסתובבתי אליה בבת אחת "פושי פשושי?" שאלתי והתחלתי לצחוק.
"כן,פשושי שלי. אני אלך לטום ואגיד לו שאת לא אוהבת אותו ושהכל זה קונספירציה כי בא לי עליו בכלל ואז נכנס למיטה ונעשה ג'גה ג'גה ,בסדר?"
כמובן,שהתחלתי לצחוק. אי אפשר על היצורה הזאת.
"חסר לך"
היא קמה לעברי וחיבקה אותי מאחורה ברשלנות והוסיפה בקולה הצרוד "פשושי!!"
"פשושי,פשושי. קחי כבר ת'קפה וזוזי ממני"
"בכלל,מה את כועסת?הוא כבר יודע שאת אוהבת אותו"
"זו בדיוק הבעיה שהוא יודע ולא שם על זה זין"
מיקי השתתקה ואז אמרה "אני הולכת לצחצח שינים" ואחרי מספר צעדים רשלניים ועקומים למקלחת היא עצרה ואמרה בלחץ "מאיפה יש לי מברשת שינים?"
"הבאת איתך תיק ,אין שם מברשת?"
"לא" היא אמרה בלחץ.
"לא?"
"לא"
"אז מה תעשי?"
"טוב,נצחצח בשלך"
"אוקי. מה?!" צרחתי אליה והיא הספיקה להכנס למקלחת "שלא תעזי מיקי!"
היא התפקעה מצחוק אחרי שסגרה את הדלת וצעקה "סתם צחקתי ,מי יגע בגועל שלך?"
"היית מתה!" עניתי "מיכל!"
היא יצאה אחרי כמה שניות עם חצי ראש החוצה והביטה בי בעינים פקוחות לרווחה "איך קראת לי?"
"מיכל" הוצאתי לשון "את ביקשת,קיבלת"
"תשכחי מכל מה שהוצאתי אתמול מהפה לאלתר!"
"נראה" הוצאתי שוב לשון וקרצתי לה.

אני ומיקי ישבנו על הספה לשתות ביחד את הקפה.
היא קיפלה ברך אל ברך וניסתה להרגיע את כאב הראש שטענה שיש לה.
"אז מה בכלל קרה?"
"סתם" היא אמרה בעצב ונקשה נקישות קלות עם ציפורניה על כוס הקרמיקה.
"מה גרם לך לברוח ככה?"
"ההורים שלי. כאלה אטומים רוני,זה לא אמיתי"
"מה הפעם?"
"הם החליטו...." היא אמרה ואז עצרה לצחוק "זה אפילו פדיחה להגיד את זה בקול"
"נו,אני לא אצחק"
"את תבכי" היא אמרה ואז המשיכה "הם החליטו על 'יחסים פתוחים' "
"מה זאת אומרת?"
"מה מה זאת אומרת?מה שאת שומעת. יחסים פתוחים. כמו זונה וסרסור. בגיל המעבר עוד מעט,הם החליטו שהם רוצים קצת להתנתק ולנסות 'כיוונים חדשים' "
מיותר לציין שהייתי קצת בשוק לשמוע דבר כזה.לא ברור לי איך אנשים בוגרים עם נערה מתבגרת מתנהגים ככה.
היא הדליקה סגריה ונראתה לי מאוד עצובה.
"ומה אמרת להם על זה?"
"מה שאמרתי הרגע: שהם זונה וסרסור. ושנמאס לי מהקריזות שלהם"
"אין לך אחים?"
"יש לי אח אחד שגדול ממני בשנה וחצי ולא מעניין אותו כלום חוץ מלישון ולהיות עם בנות ואחות גדולה שגרה בלוס אנג'לס"
"אה" אמרתי "אז את לבד בבלאגן הזה..."
"כן" היא לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה "ולא בא לי להיות. שיהיו כבר הורים נורמלים. לפעמים באמת הייתי מעדיפה להוולד יתומה"
"תפסיקי,אל תגידי ככה"
"אז איך אני אגיד? זו האמת"
"די מותק"ליטפתי את ידה.
"עזבי עזבי" היא הפילה את האפר שלה לתוך כוס חד פעמית ואז אמרה "יאללה,אני אזוז לעבודה כי הבוסית שלי תהרוג אותי"
"את יכולה לחזור לכאן אח''כ,באמת. הבית שלנו פתוח בשבילך" אמרתי ואז צחקתי מהמחשבה שאמרתי הבית שלנו.
"בסדר,אל תדאגי. יש לי גם עוד חברים שאני יכולה ליפול עליהם. בכל אופן,תודה וסליחה על הבלאגן"
"שטויות" גערתי בה "תחזרי לכאן"
"אוקיי,ביי מאמי" היא אמרה "נדבר כבר"

אחרי שמיקי יצאה הרגשתי חסרון מוזר כזה. כל פעם שמישהו עוזב את החדר בזמן האחרון אני פוחדת שזה יהיה להרבה זמן או בכלל,לתמיד.
פוחדת להשאר לבד.
למזלי,טום נכנס לחדר מיד אחר כך והודיע חגיגית שברנע התקשר ואמר שיש מספיק עובדים היום וקבלנו יום חופש גם בלי לבקש.
הוא אמר גם שדורית סידרה לנו מונית ספיישל שתקח אותנו עוד שעתיים לבית החולים לבקר את ג'וני ושהיום בערב הוא עתיד לצאת הביתה בינתיים.
בשעתיים הקרובות החלטנו לנקות קצת את מה שאנו מתעקשים לקרוא לו -הדירה שלנו- חדר ורבע מגעיל עם קירות מעופשים.
ועכשיו,החלק המציק-אני האישה. כביכול,אני המסודרת. אני זו שצריכה לשלוט בעניינים ולסדר את הכל.
הבעיה בכל הסיפור הנחמד הזה היא שאני לא ניקיתי בחיים. בקושי בפסח,אמא נתנה לי להיות 'אחראית מדפים' וגם את זה הייתי מפילה על חלי רוב הזמן.
טום לעומתי,הגבר שבבית,היה הרבה יותר מחובר לצד הנשי שלו ברגעים האלה. הוא גילה נכונות עילאית לנקות את הדפנות המסריחות של המגירות הקטנות שבמטבח,שגם ככה בחיים לא השתמשנו בהם.
התפלאתי גם באיזו נחישות הוא מזיז את המיטה ומעביר סמרטוט גדול מתחת ,מה שהותיר לי המון המון זמן לעמוד ולחלק לו הוראות של "שם נשאר חלק יבש''.

אחרי שניקינו את הבית וסיימתי לחלק את ההוראות שלי לטום,הכנו שקשוקה בכאילו. בכאילו זה אומר בלי ביצה,רק עגבניה ופלפל מטוגנים.
למרבה הפלא,זה יצא טעים. או לפחות אפשר לומר-אכיל.
"טעים לך?" שאלתי את טום שאכל את זה ברעבתנות בעוד שאני תוקעת את המזלג למעלה ולמטה בצלחת ומתקשה לאכול.
"אני רעב,הכל הולך לי"
"אני שמחה" לעגתי לו.
"יאללה,מה השעה?" הוא שם ביס אחרון בפה והביט בשעון "המונית צריכה להגיע"
אני קמתי מהשולחן ואספתי את הצלחות לכיור וטום לקח את הנייד שלי,כסף וכמה מסטיקים לדרך.
"רוני,נו" הוא האיץ בי ושנינו יצאנו החוצה לחכות למונית.
היה יום חם בחוץ וכל מה שרציתי היה לטבול באיזו בריכה קרה או סתם לישון עם מזגן דולק.
נהג המונית לא איחר להגיע ואסף אותי ואת טום פנימה.

בדרך לבית החולים הרגשתי לא טוב. הרגשתי סחרחורות קלות וטשטושים בעיניים. העייפות המצטברת הזאת,אי אפשר איתה.
חיכיתי משנה שעברה כבר לחופש הגדול שאני אוכל לישון ולישון ושאף אחד לא יציק,אבל מסתבר שבחופש הזה אני מתרוצצת יותר.
טום נראה טרוד מאוד במהלך הנסיעה וכל הזמן שפשף את מכנסיו וגירד בעצבנות את העורף.
כשהגענו לבית החולים מיהרנו למחלקת הטיפול הנמרץ בה שהה ג'וני. שנינו קיווינו שלפחות ישתחרר הביתה היום לנוח קצת.

"או,הגעתם" דורית חייכה אלינו ונשקה לשנינו נשיקת לחי חזקה.
"כן,תודה על המונית"
"אחלה" היא סידרה את משקפיה מעל חוטמה ואמרה "עוד מעט נוכל להכנס אליו"
"הוא יוצא היום?" טום הלחוץ שאל.
"עוד לא יודעת" היא אמרה "אני מקווה"
האווירה הזאת בבית החולים שוב תקפה אותנו ושוב הרגשתי שבא לי להעלם משם מהר ככל האפשר.
אבל לא כך היה.
שעות ההמתנה היו מפרכות כמו תמיד.
דורית סיפרה לנו שהיא הקיאה פעמיים מאז הבוקר ולא מסוגלת להכניס שום דבר לפיה וכך דחתה את הצעותינו לארוחה בזו אחר זו.
"את חייבת לנוח "פניתי אליה כשטום יצא למרפסת לנשום קצת אויר.
"אני נחה,באמת"
"זה לא נקרא לנוח,לשבת כאן כל כך הרבה ולהרגיש רע"
"את מתוקה" היא ליטפה בשיערי "אני לא יכולה לישון מרוב דאגות" היא הוסיפה.
לא ידעתי איך להגיב כי לא יכולתי להתווכח עם המציאות הקלוקלת שגורמת לה להרגיש ככה.
"מה שלומך?" היא התעניינה פתאום. אף פעם לא דיברנו יותר מדי.
"אני בסדר" חשפתי גומות .
"מה עם ההורים שלך?"
אז,כבר הגומות ירדו עם החיוך בחזרה.
"לא יודעת" אמרתי "הכל מוזר" ואז צחקתי "לא נורא".

השהיה בבית החולים נמשכה דקות ארוכות ואפילו שעות. שעתיים חיכינו שם בחוץ רק לראות את זיו פניו של ג'וני,שכבר לא האירו כמו תמיד.
בסופו של דבר,הצלחנו להכנס לחדרו של ג'וני. דברנו איתו קצת על הא ועל דא ופחות על העיקר-המחלה.
כשהיה לי צלצול טלפוני עניתי,וזו הייתה מיקי:
"רונק,מה נשמע?"
"אני בסדר" אמרתי "איך את מרגישה?"
"אני בסדר,משעמם לי פה. הבוסית השאירה אותי כאן לבד ואין קליינטים,הכל יבש"
"אה" תפסתי בקצוות שיערי.
"מה איתכם?"
"נהיה,נהיה בסדר"
"אתם בבית חולים?"
"כן" אמרתי בפרצוף חמוץ "לא יודעת מה יהיה"
"תקשיבי,את וטום חייבים לצאת קצת להתאוורר. נשאבתם לתוך הזוועות שסובבות אתכם,וחבל"
"איזה לצאת" גיחחתי "הוא לא ירצה"
"את חייבת להוציא אותו קצת"
"ממ" חשבתי "אולי באמת אני אציע לו אח''כ לנשום אוויר קצת. למרות שלא בא לי לבלות איתו בכלל"
"תסבלי קצת. הוא צריך את זה עכשיו"
"מה איתך?את חוזרת אלינו אח''כ,כן?"
"אה,לא" היא נשמעה שמחה "בסוף אמא שלי התקשרה להתחנף ואני חוזרת הביתה. וגם,ידיד שלי בא לישון אצלי"
"וואלה?"
"וואלה"
דורית קראה לי פנימה ונאלצתי לנתק את השיחה עם מיקי. גם ככה,לא היה לי הרבה חשק לדבר.

בחדר הקטן של ג'וני לא היו הרבה דברים חוץ משוקולדים ודובי קטן שדורית הוציאה לו מהמכונה.
לא הבנתי אף פעם למה מביאים שוקולדים לחולים. מילא ליולדות,אבל לחולים. כן,שוקולד זה מה שישפר את המצב רוח של בן אדם שהיה עולם ומלואו ועכשיו העולם שלו ,הולך ונגמר.
הרופא הגיע,אחרי כמה זמן,ואיכזב את כולנו. הוא אמר שג'וני היה צריך לעבור סדרת בדיקות אחרונה לפני השחרור ובגלל שביתת רופאים ואחיות שהיתה לאחרונה,יש מחסור כרגע ורק מחר בבוקר יוכל להבדק.

ג'וני היה נראה היום פחות שמח מאתמול. זה וודאי היה בשל כמות הבדיקות,הזריקות וכל הדברים שנאלץ לעבור.
הוא היה נראה תשוש ומתחת לשתי עיניו שקים גדולים של שינה.
ג'וני ביקש ממני ומטום בקשה מוזרה ומיוחדת: הוא ביקש שבימים הקרובים נתפטר מהעבודה בבקבוקים ונפקח עם דורית על המסעדה.
הבקשה הכי גדולה הייתה שהמסעדה תמשיך לפעול כרגיל ולא תסגר עכשיו. אני וטום ביקשנו ממנו לחשוב אולי לקחת אדם מנוסה יותר מ..שני מתבגרים,
אבל הוא אמר שהוא סומך עלינו ועל כושר ההנחיה של דורית בעניין.
אחרי שיצאנו מהחדר שלו,כי ביקש שהוא ילך לישון ונתראה כבר מחר,החלטתי להציע לטום לצאת ולהשתחרר קצת ביחד מכל הלחץ.
"מה דעתך לשכוח קצת מהכל ו....."
"ו..מה?ומה?" הוא שפשף את עיניו ושאל בקוצר רוח.
"ו..לצאת קצת,לבלות,לשכוח קצת"
"מה?" הוא הביט בי בתדהמה. לא הבנתי מה כבר אמרתי.
"מה מה?"
"נראה לך באמת שאני מסוגל לצאת עכשיו לאנשהו?עכשיו,אחרי שראיתי את האדם הכי קרוב אליי בצורה הזאת?"
"בסדר,רק הצעתי" יצאתי להגנתי אבל הוא כמו קיר,רק המשיך להטיף:
"זה חוסר התחשבות,זה חוסר מחשבה. תחשבי לפני שאת מדברת,עדיף"
פתחתי את הפה בתדהמה גדולה משלו והבטתי בו בכעס ואז אמרתי "לך תזדיין".
זה כל מה שהצלחתי להגיד לפני שברחתי משם לבד.

כל הדרך הביתה בכיתי. נמאס לי! נמאס לי מהיצור הזה שבטוח שהוא דקינג אוף דה וורלד' ובגלל זה מותר לו לדבר אליי כאילו הוא קנה אותי מאיזה שייח' סעודי או ששילם עליי בגמלים. מה,מה אני נראית לו? ספוג? לספוג את הכעסים שלו?שק איגרוף של הטמטום המשתפך שלו?
אני,אני שם לצידו ברגעים הכי קשים,מקשיבה לו מבינה אותו למרות שכל אחת אחרת הייתה בורחת כבר מזמן מבן אדם שדחה אותה על הסף.
ניגבתי את הדמעות הרטובות שהפכו למיץ דמעות מלוח על הפרצוף שלי עם תוספות של עיפרון שחור מרוח.
כשהגעתי הביתה ידעתי בדיוק מה אני עושה.
התקשרתי לרוי. ואמרתי לו שאני מצטערת שדברתי אליו מגעיל ואני אשמח לצאת איתו לדייט הערב.
"אין בעיה מותק" הוא אמר "אני אאסוף אותך. תתקשרי כשתהיי מוכנה ואני אצא לכיוונך"
"אוקי" אמרתי בחיוך רחב "אני אשמח".

הדלת נפתחה קצת אחרי ניתוק השיחה. המלך של גברי העולם נכנס פנימה במבט מושפל.
אני מהרתי לברוח מהסלון לכיוון השרותים.
"רוני" הוא קרא "חכי רגע"
"מה?!" צעקתי לכיוונו מבלי להביט בו בכלל.
"תקשיבי...."הוא התחיל לנסות לדבר ולא נתתי לו ,אמרתי לו שלא בא לי לשמוע אותו ונכנסתי להתקלח.
אחרי שהתקלחתי הוא היה בגינה. מה שהקנה לי כמה דקות להתקשר למיקי:
"מיקי,תעודדי אותי.בבקשה"
"מה? איך?למה?"
"תגידי לי שטום מחורבן ומכוער ורוי מדהים"
"טום מסריח מהתחת ולרוי יש גדול"
"אוף מיקי"
"מה קרה ילדה?"
"זהו,אני יוצאת עם רוי עוד מעט"
"באמת?איך פתאום?"
"רבתי עם טום המניאק"
"ואת יוצאת עם רוי?" היא צחקה "את מהירה"
"לא לצאת איתו?כן לצאת?תייעצי לי!"
"ברור שלצאת! ולשים 'את יודעת מה' על טום"
"כן?"
"כן!"
"טוב,הוא נכנס. נדבר"
ניתקתי לה כשהוא נכנס בחזרה לדירה.

התחלתי להתלבש ולהתארגן :לבשתי את השמלה האדומה עם המחשוף שהייתה לי עוד מימי שחר וכמעט ולא לבשתי כי היא הייתה חגיגית מדי.
ופעם,היא גם פחות ישבה לי יפה על החזה שהיה אז לגמרי ניצנים.
התחלתי לייבש את השיער ולסדר אותו הכי יפה שאפשר ולהתאפר וכל זה כשאני מול הראי הקטן בסלון כשטום יושב מאחוריי ורוקע ברגליו בעצבנות מבלי לדבר.
השעה הייתה כבר מאוחרת,ולא הפריע לי. 11 וחצי בלילה,ועכשיו אני יוצאת. אין אמא,אין אבא,אין הגבלת זמן. אני אבלה הלילה,אני אשתה,אני אשתכר,אני אתנשק עם רוי,אני אעשה הכל....כדי לשכוח ממנו.
תקתוק נשמע בדלת. זו הייתה דורית שאמרה שהיא הולכת לתת אוכל ליתומים ולראות מה קורה עם המסעדה שסגורה כבר יומיים.
"לאן את הולכת?" הוא שאל פתאום.
"זה לא עניינך,בסדר?"
"אני רק שואל"
"ואני רק עונה"
"נו רוני!" הוא צעק.
"אל תרים את הקול שלך עליי!" צעקתי בחזרה.
"אני יוצאת עם רוי" הוספתי "שמח?"
הוא השתתק פתאום ושאל "שוב רוי?"
"תגיד" הסתובבתי אליו עם המסקרה פתוחה בידי ובעניין רב שאלתי "אתה....אתה ממונה להיות אבא שלי? או כל דבר אחר שקשור אליי? כי לי,לא זכור הרגע שחתמתי איתך על חוזה של דין וחשבון על מה שאני עושה"
הוא הנהן בראש והרכין אותו מטה. לא דברנו במשך דקות ארוכות עד שהוא אמר:
"את לא שמה לב שהבן זונה הזה רוצה רק לנצל אותך?"
"מה?"
"הוא רוצה...את יודעת מה הוא רוצה!"
"לא אני לא יודעת מה הוא רוצה. ואני גם לא יודעת מה אתה רוצה!"
"אל תתממי עכשיו" הוא פתאום דיבר בכעס של ממש.
"אז זה מה שיש לך להגיד לי עכשיו,אה? שאם בנים רוצים אותי אז הם מחפשים רק לגעת בי?זה מה שאתה אומר לי?"
"לא" הוא אמר "התכוונתי ש.."
"פפששש,כמה קרדיט אתה נותן לי. מיום ליום אני לא מבינה מה אני גרה עם שרץ כמוך"
"תגידי,את יכולה להפסיק לתת כל כך הרבה תשומת לב ל'יופי' שלך והאיפור ולהקשיב לי?"
"לא!" צעקתי "לא רוצה להקשיב לך!"
"את יודעת מה?" הוא צעק "לכי תזדייני בעצמך"
"או,אני דווקא מתכננת ללכת"
"יופי!" הוא צעק "ועכשיו את הופכת גם לשרמוטה"
עצרתי את מלאכת האיפור וקימצתי בידי אגרוף גדול כדי להוציא את העצבים ואמרתי "אתה כל כך אפס"
הוא תפס את הראש שלו בין ידיו ולא דיבר.
"סליחה רוני,לא התכוונתי נו. סליחה,בבקשה" הוא מלמל. לא הקשבתי בכלל,לא ייחסתי חישובת למה שאמר.
"לילה טוב" צעקתי. לקחתי את התיק שלי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
אבל הוא פתאום הגיח מאחוריי ותפס את הידית של הדלת ולא נתן לי לפתוח אותה ואז עמד מלפניי,צמוד לדלת.
"נו מה אתה עושה? מה זה נראה לך משחק,יא טמבל? זוז לי מהדרך!"
"רוני" הוא אמר,אני המשכתי בדבריי.
"אתה חושב שיש לי בעיה להזיז אותך?"
"רוני..."
"תעוף לי מהפרצוף כבר תעוף!" צרחתי.
הוא תפס בשתי ידיו את כתפיי פתאום וצעק "רוני"
-כאן מופעל השיר השני-
השתתקתי. הוא הביט לי בעיניים ואמר בעצבות "אני לא רוצה שתלכי"
בלעתי את הרוק.
"מה?"
"לא רוצה שתלכי. לא רוצה שתפגשי עם רוי"
"למה?"
"כי אני לא רוצה" הוא פתאום הוריד את היד שלו מהכתף באיטיות עד שהגיע לכף ידי וליטף אותה.
"אני לא רוצה שתהיי איתו " הוא אמר בפעם האחרונה ואז הוסיף,כמו בחלומות שלי "אני רוצה שתהיי איתי"
אני,מיותר לציין,שותקתי כולי. פתאום הדם שזרם לי בגוף הפסיק לזרום.
הוא סגר את הדלת את הסוף ונעל אותה ואמר "בבקשה" בקול עצוב,במבט עצוב,כמעט בוכה.
"למה?למה אתה אומר את זה?" התחילו להתמלא לי העינים בדמעות.
"אני מצטער על כל מה שעשיתי לך כל הזמן הזה..אני...אני טמבל. ואת...את לא" התחילו להתמלא גם לו העינים בדמעות.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי,את מיוחדת"
הלב שלי לא פעם כבר.
הפלאפון שלי צלצל,שנינו שתקנו. לא זזנו. הבטנו רק בעינים אחד של השניה וידענו שזה רוי.
אחרי מספר שניות לקחתי את הטלפון מהדלפק ועניתי. טום תפס את ראשו וכמעט בכה.
"הלו רוי,תקשיב...."
טום התנשם כל כך בכבדות שראיתי את החזה שלו עולה ויורד ואז אמרתי :
"אני לא אגיע בסוף. אני מצטערת" ואז ניתקתי.
טום הרים את הראש מעצבותו פתאום,ובשתי עיני הפלא שלו היה ניצוץ גדול. הוא חייך את החיוך שכל כך אהבתי והתקדמתי לעברו.
הוא תפס את ידיי וליטף לאורכן,ואח''כ ליטף את שיערי ברכות ואמר "את כל כך....."
ואחרי שהעביר את אישוניו על כל כולי הוסיף "את כל כך מתנה מאלוהים"
לא האמנתי למשמע אוזניי.
ואז החיוך שנגלה ממני,היה האות שלו להתנפל לי על השפתיים ולנשק אותי כמו שכל כך אהבתי שהוא מנשק.
כרכתי את הידיים סביב צווארו ונצמדתי אליו ולא הפסקנו להתנשק.
הוא דחף אותי אחורה עד שהפיל אותי על המיטה ושכב מעליי ואז נישק אותי בלי סוף ואת צווארי. ירדו לי דמעות קטנות כל הזמן,לא ידעתי למה.
התרגשתי כאילו נולדתי מחדש.
הוא נישק כל סנטימטר בפנים שלי ובצוואר שלי וליטף את הגוף שלי.
לחשתי לו כל הזמן שהוא מדהים,ושאני אוהבת אותו. לחשתי לו שלא ירפה ממני לרגע.

לא עזבנו אחד את השניה במשך שעות ארוכות. נכנסנו מתחת לשמיכות,הפעלנו מזגן על טמפרטורת 19 מעלות ונגענו אחד בשניה בלי סוף.
הוא כל הזמן לחש לי באוזן שאני אחבק אותו שאני לא אעזוב אותו אף פעם.
החלום שלי,התגשם. ככה סתם בערב אחד. בערב שלא ציפיתי לו. בלילה מדהים אחד,שבו כנראה שמעו את כל התפילות שלי מלמעלה.
הילד שהכי אהבתי מימיי רצה אותי גם.

אחרי שנרגענו הוא שכב על הגב ואני בחיבוקו שכבתי כשראשי מונח על כתפו וידי מלטפת חזהו.
"זה אמיתי?" לחשתי.
"זה אמיתי,הכי אמיתי"
"אתה יודע..."הרמתי את הראש קצת בחצי חיוך חצי התרגשות "מהרגע הראשון שראיתי אותך,זה היה כמו..בסיפורים" צחקתי "כמו הנסיך מהאגדה הכי יפה בעולם. ככה נראית לי"
"אל תגזימי" הוא הסמיק "אני לא נסיך" ואז הוסיף בלחש "את הנסיכה פה"
אחר כך הוא ביקש שוב שאני אחבק אותו חזק ולא אעזוב ולא אלך ממנו לשניה. הוא ביקש שאני אנשק אותו ,ואחר כך שוב ביקש חיבוק.
ככה התחלנו לדבר על המון דברים,והתחלנו להתקרב ואחרי כל כמה שניות התנשקנו.
"את לא באמת רוצה את רוי,נכון?"
צחקתי בשקט "נראה לך?הוא היה מת שיהיה לו תחת כמו שלך"
טום צחק ואמר "את אוהבת את התחת שלי?"
"יש לך תחת סקסי" אמרתי וצבטתי בישבנו.
"סקסו!"הוא תיקן אותי.
"וגם..אני אוהבת את ה..חיוך שלך עם הגומות הקטנות. ואת העינים שלך ואת הגוף ואת...השפתיים" נשקתי להן "ואת החכמה שלך,והבגרות שלך,והיחודיות שלך ו...את הקול הגברי שלך" הוא צחק ואמר "את יודעת,לפני שהכרתי אותך חשבתי שאני אבן"
"אבן?למה?"
"כי..חשבתי שאני לא יודע להרגיש"
השתתקתי,כולי השתתקתי. "ואיתי?אתה מרגיש?"
הוא לא אמר כלום כמה שניות שהלחיצו ואחר כך אמר "כן" ואז סטינו מן הנושא.