פיי יא, כמה שנים לא הייתי כאן, כנראה שאני מתעצלת לכתוב על כל מה שעובר עלי.
אז היה ניצנים ועכשיו אני רוצה עוד.
חזרתי מפורקת לגמרי, נתפס לי הצוואר - לא יכולתי להוזיז אותו לא ימינה ולא שמאלה.
ההופעות לא היו משהו, תמיד ידעתי ששוטי הנבואה לא יודעים לתת הופעה,
אבל ציפיתי יותר לסינרגיה ועברי, אך גם הם למרבה הצער-איכזבו, אבל לא נורא, המסיבה שהיתה בין לבין חיפתה על הכל, היינו בעיקר אני מעיין ומורן יחד, הרבה מהחבר'ה התפצלו ככה שזכיתי לראות אותם בין לבין.
הדרך לשם היתה ארוכה ומגייעת, שלוש שעות!!!!!!!! פאקינג שלוש שעות שלא נגמרו לי, אבל העיקר שזה היה שוווה את זה, אין מה להגיד, ניצנים זה כיף אבל רק ליום אחד-
מה שמוביל אותי לחשוב, אם ללכת לוולים בכינרת או לאילת ?
חבר'ה תעזרו לי את אני צריכה את עזרתכם.
ומי שמכיר אותי יודע שאני ואוהלים לא מסתדרים יחד ובטח שלא האוהלים ומעיין.
ומי מבטיח לי שאני אהנה ולא אתבאס שנסעתי לאילת ??
אני לא יודעת מה לעשות, הנסיעה הזאת מרובה בשאלות אינסופיות.
בכללי אני מסתדרת ומרגישה שקנאביס שהיתה פעם היא לא מה שהיתה היום.
חלק מאוד אמיתי ממנה נעלם בין התקופות ואותה מחליפים תחפושות אחרות, כמו זיקית.
ובטח יש כאלו שיגידו שככה זה אבל אני לא מרגישה שזה נכון, או אמיתי בשבילי ולאחרים
אני פשוט נודדת בין הזמנים ומנסה לחיות כמה שאפשר, ולהסתכל מהצד איך חבריי הטובים ביותר נוטשים
את הספינה וממשיכים בדרכם, ואחרים כמו כן מתגייסים לצהל.
לפעמים אני מרגישה איך הבדידות חוזרת ואין שום טעם להחזיק מעמד כי עוד מעט יבוא גל יותר גדול
ויפיל אותי למטה- עמוק לתוך הים.
אבל יש משהו בי שלא נותן לי לעזוב והלהתפרק כי אולי זה לא הזמן המתאים.
עבודה עוד אין ואני מקווה למצוא אחת, כי לשרוץ בבית ולצאת בלילות לא מביא אותי לכלום.
אני מניחה שיגיע היום שאני ארגיש שהעצלנות הזאת גדולה ממני וחייבים לתפוס את ההגה בידיים ואולי
עד שזה יקרה אני כבר אתגייס (;
אני חייבת לציין שמיום ליום אני מגלה איך ירושלים משעממת ואין פה כלום.
כל מקום שהייתי בו יצא לי מכל החורים, אני חייבת שינוי, לעבור עיר, דירה להכיר אנשים חדשים לא יודעת להרגיש משהו כבר.
מה שכן עשיתי שינוי עם עצמי, פנימי וחיצונית, פעם הייתי הולכת זרוק עם בגדים שגדולים עלי בכמה מידות, פחדתי לחשוף כי לא היה כלכך מה, הרגשתי שמנה ומכוערת.
עכשיו הלכתי בדרכיה של אחותי, התחלתי ללבוש חצאיות ובגדים שיותר יפים לי ונוחים.
זה מרגיש אחרת, בהתחלה זה היה קשה כי לא היה לי את הביטחון ופחדתי מכל מילה שיוציאו לי ברחוב אבל עכשיו זה בסדר, אני מריגשה עם זה טוב וזה הכי חשוב, חשוב לטפח אחרת מה זה שווה?!...
אז עכשיו לחדשות הטובות והרעות חעחע
נתחיל עם הטובות,- היום שיחקנו מחבואים ליד הבית שלי, בהתחלה זה נשמע מטופש אבל זה אחד המשחקים הכי כיפיים שאני מכירה והיה ממש מצחיק, איזה חבורה של שש אנשים חמולה כזאת גדולה בני שמונהעשרה משחקים מחבואים כמו ילדים בני שלוש.
אין מה להגיד הרגשתי כמו ביסודי ואפילו נפלתי ולא הפסקתי לצחוק, אז אני ממליצה לכל אחד לא משנה באיזה גיל לשחק את זה.
והחדשות הרעות הם שאני לבד בבית, כלומר, ההורים כאן אבל האחים לא : (
הגעתי למצב שאני מתגעגעת לאחיי הקטנים והמפלצות, הם באמת יודעים להעביר לי את הזמן ורק בצחוקים.
אז עכשיו אני בניסיונות להביא לפה את מי שאני יכולה כי יש לי חרדות נטישה מופרזות ביותר אבל מוצדקות!!!
וכאן אני אני אסיים את הפוסט, הם תמיד יוצאים סתמיים ומבולבלים אבל ככה אני.
אז שיהיה לכולם המשך לילה טוב, וחופש נעים ומי שממשיך ללמוד- אכל אותה חעחעח .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
