סתם האמת שמתוך שיעמום של אתמול בלילה התחלתי לכתוב סיפור, אז חשבתי לפרסם אותו לראות
תגובות של אנשים, ולדעת אם יש טעם להמשיך אותו אז תגיבו ( :
זה היה יום קריר, כשישבתי בתחנה וחכיתי לאוטובוס בקוצר רוח.
השעה היתה מאוחרת, ואני כמעט בטוחה שפיספתי כבר את האוטובוס, אבל לא נורא,
במילא אני חוזרת לבית "ריק".
כן כן, שמי נוגה, כולה בת 17, לא ראיתי שום דבר בחיים שלי ואני לא מתביישת להגיד את זה.
הרבה אמרו לי שאני מהבחורות שלא שמות יותר מידי זין, שיש לי ביטחון עצמי מופרז ואולי זה
מה שיגרום לנפילתי, אבל כמו רוב האנשים שאני מכירה העדפתי ללמוד מהטעויות של עצמי.
אחרת , ביננו מה זה שווה ? להיות הבן אדם הכי מושלם בעולם, זה שלא יודע מהו כאב?
אני לא כזאת ובחיים לא אהיה, ובינתים אני יכולה לציין לטובתי שעוד לא הגעתי לבור של התחתית
ואמרתי לעצמי שאני מרימה ידיים.
את כל זה למדתי מהורי, שאם תשאלו אותי הם אסון טבע מהלך.
את אבא שלי תוכלו למצוא במשרד שלו לפחות יותר ממחצית היממה, אני זבל אם הוא לא מזיין את
המזכירה שלו.
עלק מנהל חברת הייטק מצליחה, טוב שסבא שלי לא עשה בשבילו את כל העבודה.
סבא שלי, זיכרונו לברכה היה איש דגול, אפשר לומר שהוא היחידי שהערכתי.
הוא נפטר לפני שנה, כשהייתי בת 16,אני לא אשכח את היום הזה בחיים.
השעה היתה רבע ל10 בדיוק.
עוד 5 דק' ויוצאים להפסקה, בינתיים המורה לא הפסיקה לקשקש לנו בשכל על
כלמיני מלכים למינהם, דוד, שאול, יוסף אנאערף..
ואני רק חיכיתי לצאת להפסקה שלי, לקנות לי פחית קולה ולקפוץ למחששה לעשן סיגריה עם החבר'ה
אבל כנראה שהגורל תיכנן לי משהו אחר, בדיוק בעודני יוצאת מהכיתה מגיעה אלי המנהלת
ואומרת לי שהיא צריכה לנהל איתי שיחה ארוכה, המחשבה הראשונה שצצה לי בראש, זה מה עשיתי ??
הרי אף אחד לא ידע שאני זאת שריססתי על דלת הכיתה שיואב אביגדור הוא הילד הכי שווה בשכבה.
למזלי, או לרעתי זאת לא היתה השיחה שציפיתי לה.
אחרי שהתיישבנו בחדר המורים, והכוס מים שהיא הניחה לידי כבר התחילו לצפצף לי רדרים בראש שמשהו לא קשורה.
ואז הבנתי,זה בטוח קשור לסבא, הרי לפני שבוע הביאו אותו לבית חולים.
"אני מצטערת להודיע לך.. באמת שקשה לי אבל סבא שלך..נפטר"
זה המשפט היחידי שאני זוכרת מאותו יום,לקח לי אולי חצי שעה להקל שסבא שלי, סבא משה נפטר.
מיד לאחר כך רצתי לכיתה, לקחתי את התיק ורצתי לסבא,רצתי בתקווה לראות אותו בפעם האחרונה.
סבא משה לימד אותי הרבה דברים בחיים, מאז שהייתי ילדה הוא לימד אותי מה הם החיים, ואיך הוא
שהיה אדם פשוט, הפך להיות אחד האנשים היותר מעורכים בעולם.
הוא לימד אותי מהי גאווה, ומתי צריך לדעת לוותר עליה, מהו ערכו של הכסף ומתי הוא לא שווה כלום.
הוא לימד אותי לא לסמוך על אף אחד, אלה רק אלו שיקרים לי מאוד.
אבל זה כבר לא משנה, את הנעשה אין להשיב, ובטח לא את סבא.
בכל אופן כמו שהבנתם, אבא שלי מנהל חברת הייטק מצליחה, וכן אני טחונה בכסף.
ואמא שלי,אפשר לומר שהיא חייה את החיים הטובים,הרי מה היא עוד יכלה לבקש שהיא לא קיבלה
אני מניחה שזה היה החלום שלה, להתחתן עם מישהו מבית טוב, עם הרבה כסף, להביא ילד או שניים
ולסיים עינין.
כן,זאת אמא שלי, לא ממש אמא אם תשאלו אותי אבל מה זה משנה, טוב לי בלעדייה.
גם אני כמוהה חייה את החיים הטובים , למרות שנולדתי עם כפית כסף ביד זה לא אומר שאני
מהילדות העשירות האלו שלא יודעות כלום מהחיים שלהם
אני לעומתן, עובדת למחייתי, מהורי התגרשתי מזמן, זה למה אני מחכה כבר מעל חצי שעה לאוטובוס
המזרוגג שלא מתכוון להגיע בזמן הקרוב,הרי אם הייתי כלכך רוצה בשניות הייתי תופסת מונית לשומקום הבא
שאני מתכוונת להגיע.
אבל נח לי פה, לשבת לעשן, לשתות ת'קולה שלי שד"א אני מכורה אליה והכי חשוב זה לספר
לכם את קורות חיי.
אז בינתים אחרי שסיימתי לספר לכם על מעללי משפחתי, הגיע הזמן לסיפור האימיתי - אני.
אז כמו שהבנתם, שמי נוגה, שם מזעזע, נראה לי שאמא שלי קראה לי ככה בגלל שבלידה היא ראתה כוכבים
אז היא החליטה על נוגה.
עכשיו אני בכיתה יא', נראית לא רע בכלל, הציונים שלי על הפנים, במחצית הראשונה היה אפשר לראות
לפחות 4 נכשלים טוב זה כי בקושי הגעתי לבית הספר,העדפתי לשבת עם עמרי עד השעות המאוחרות של
הלילה,להתמסטל ולעשות שטויות.
עמרי הוא הידיד היחידי שיש לי רק איתו אני יכולה להעביר שעות על גבי שעות
ולא לעשות כלום,היום הוא לא איתי הוא טיפה הצטנן ולכן הוא נשאר בבית.
מסכן, אתמול קרעתי אותו בקלפים, שיחקנו סטריפ פוקר ואני ניצחתי,
הוא היה צריך לסבול את הקור של הרצליה במשך כמה שעות טובות .
חחח אני לא אשכח את הרגע שהוא היה צריך להוריד את המכנסיים ולהשאר בתחתונים
רק מהפדיחה שאני אצחק עליו הוא התווכח איתי חצי שעה.
אבל זה בסדר הוא הבטיח לי שאני אשלם על זה, ואני מאמינה לו, עמרי אף פעם לא נשאר חייב.
את עמרי הכרתי דרך שריי, שהיא כבדרך אגב הילדה הכי הזויה שיצא לי להכיר, וגם החברה הכי טובה שלי
ואולי בגלל זה אנחנו כאלה קרובות.
את שריי הכרתי בכיתה ח', בדיוק היא עברה אלינו לבית הספר,אני זוכרת את הרגע שהיא נכנסה לכיתה
כל הבנים הופנטו מיידית, היה בה משהו מאוד זוהר שמשך הרבה צומת לב,צומת לב שהיא לא ביקשה.
ישר באותו רגע שהיא התיישבה כבר מאור הספיק לשבת לידה ולהכיר לה את כל הסביבה החדשה,
אבל את שריי זה לא ממש הלהיב,לכן היא זרקה לו איזה משפט והוא התחפף משם בין רגע.
ראו לשריי יש ביצים, היא לא ממש דפקה חשבון,וזה מה שאהבתי בה, התאימה לי בדיוק.
באותו רגע שהיא העיפה את מאור החלטתי ללכת להציג את עצמי,ומאותו רגע, לא נפרדנו לשניה.
אני זוכרת את הפעם שהברזנו אני והיא מבית הספר,והתחנפנו לשומר שיתן לנו לצאת
ואיך הסתובבנו לנו במרכז העיר והצקנו לכל אדם שני שראינו ברחוב.
אני גם זוכרת את היום שניסנו להתחזות לבנות 18 בשביל להכנס למועדון הכי נחשב בעיר,
זה היה כלכך מצחיק, איך שריי הגיעה עם השמלה של אמא שלה שהיתה גדולה ממנה ב2 מידות,והעקבים
הגדולים, והאיפור שלקחנו מהחדר של אמא שלי.
זאת היתה הבדיחה של החיים, אין פלא שלא הכניסו אותנו.
בנוסף לכך שהיא חברה שלי, שריי היא גם אחת הנערות הכי יפות שיצא לי להכיר
אני זוכרת שהיתה פעם אחת כשהיסתכלתי עליה מתאפרת וקלטתי שיש לה יופי שלא רואים כל יום,
זה היה יופי אחר.
גם תמיד רדפו אחריה בחורים, לכל מקום שהיא הלכה תמיד התחילו איתה לפחות 4 בערב אחד.
מספרים הם אף פעם לא קיבלו, אולי היה כמה פעמים נדירות אבל אני אפילו לא מסוגלת לזכור.
עכשיו שריי נסעה לחופשה עם המשפחה עברו רק שלושה ימים ואני מתגעגעת אליה.
היא צריכה לחזור עוד שבועיים לפחות, אם לא יאחרו לה את הטיסה לעוד כמה זמן
היה לי קשה להפרד ממנה, האמת שגם לא יכולתי, שבועיים זה הרבה זמן ואני לא בטוחה
שאני אצליח לשרוד אותם, אלא אם כן אני אכנס לקומה של חודש וככה כשהיא תחזור אני בכלל לא ארגיש
שהיא נסעה.
זה בינתיים מה שכתבתי, אם זה ילך אני גם אמשיך.
יום טוב ושבוע נפלא
קנאביס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
