איי איינט האפי איים פילינג גלאד איי גוט סאנשיין אין אה באג, איים יוסלס באט נוט פור לונג דה פיוטור איז קאמינג און

אני דווקא מרגישה מעוּדדת בדרך מוזרה, כאילו אני סוג-של שמחה כרגע, למרות שאני לא בדיוק מכירה את התחושה... אני חושבת שאני מרגישה טוב עכשיו, למרות שבדר"כ אני מרגישה טוב כשזאת שעה כזאת של לפני השקיעה והכל זהב ותכלת בחוץ ואני בתוך המיטה שלי, יש מסביב לחדר שלי מין בועה ואני נופלת ממש לאט לתוך מים אבל הם די חמים כאלה ונעימים, רק שקצת חבל שתמיד אחר"כ אני מתעוררת מצרחות של אמא שלי. אבל באותו רגע זה כיף לא נורמלי.

כרגע אני קוראת ספר "לב של דיו" של קורנליה פונקה, אני לא מתה עליו סו פאר אבל מה שכן יש ציטוט בתחילת כל פרק ואת רובם אני מכירה ככה שזה די מחזיר אותי לזמנים אחרים. אבל זה לא ימנע ממני להחליף אותו, הוא די גרוע בינתיים.

אואזיס כאלה בני זונות, כאילו דיימון אלברן פשוט הבן אדם הכי מתוק שקיים בערך על הפלנטה הזאת, בלר כזה מקבלים פרס והוא רץ לבמה, מפיל אחד מהמנחים ואז רץ לנשק על הלחי את המנחה השני והולך למיקרופון להגיד "I think we ought to share this with Oasis". לעומת זאת רואים את אואזיס הולכים לקבל פרס ואז שרים את פארקלייף רק שבמקום להגיד פארקלייף הם אומרים "שייטלייף". שנון.

ברק אובמה: סקסי, יפה, כריזמטי ברמה מטורפת.

שני אנשים שני עולמות. מארק שוכב בדירה שלו על הספה לועס צ'יפס, שותה קולה מהבקבוק ומלטף את החתול שלו שלומפר. למארק יש עיניים כחולות בהירות ודהויות כמו ספר ישן, העור שלו לבן והשיער שלו כמו ענן שוכב לו על הראש, מתולתל ובהיר. מארק מעביר את היד שלו על הכרס, ממשש באצבעות-נקניקיות קצרות ומגחך קצת. על הרצפה לידו צלחות מלוכלכות ושאריות מקרוני גבינה אינסטנט. מארק לוגם מכוס ויסקי שנמצאת על השולחן, מחייך שוב ונרדם, האצבעות שלו נחות על החזה שעולה ויורד ואז מפסיק. הוא לא קם.

פול נועל את החנות ועולה על האופנוע שלו. השעה כבר מאוחרת והוא מפספס את הגמר של תוכנית הריאליטי האהובה עליו. הוא עובר ליד בית קולנוע, קורץ לחבורת ילדות בנות 15 ודוהר הביתה. הוא גר בדירת חדר עם שותף אבל הדלת נעולה אז הוא יודע שלורנס לא בבית. פול פותח פחית בירה ונשכב על השטיח לצפות בגמר. הוא גבוה מאוד, 1.95 בערך אז הוא תופס משהו כמו חצי מהחדר והעיניים שלו כ"כ כהות שאי אפשר לראות לו את האישון. לפול אין בגרות ככה שהוא לא צריך לדאוג לגבי בחינות כי הוא גם לא צריך אוניברסיטה. זה לא ממש מעניין אותו וכל מה שהוא צריך זה מה שיש לו ברגע זה.

הוא נרדם על השטיח ולמחרת קם רענן ואפילו די שמח, למרות שהשמיים בצבע אפור קצת מעצבן. כשהוא יוצא מהבניין מתחיל לרדת גשם אבל זה לא מפריע לו ממש עד שהאופנוע שלו מחליק והוא נמעך לתוך הפורד פוקוס שלפניו.

עריכה (רק יום לאחר מכן, מעניין מה אני אני אכתוב פה עוד שנה): וואו, זה חתיכת קטע של פילוסופיה בשקל. אני פשוט מוחקת את המשפט האחרון, למרות שעכשיו זה לא פילוסופיה בשקל אלא סתם סיפור שבו 2 לוזרים מתים (כאילו שזה לא קורה כל הזמן).