נראה כאילו כל פעם שיש לי משהו חשוב להגיד, לא רק משהו חשוב אלא גם משהו שהוא קצת יותר.. קשור אליי ואל איך שאני מרגישה, או אל מה שאני חושבת, או דברים שהם קצת במישור יותר אישי, אני מרגישה נבוכה או מובכת ואני דוחפת את המלים עמוק לקנה הנשימה.

אני לא יודעת מה לא בסדר איתי, אולי אני פשוט לא מצליחה להפנים שכולם כמוני... אנשים. גם הם מקנחים את האף ברעש, גם הם בוכים, גם להם כואב הראש, גם הם חיים. כולם חווים את מה שאני חווה, גם אם בשלבים שונים של החיים שלהם, וגם אם הם מתמודדים עם זה שונה.. זה נשאר. אני לא יותר מבת 14 (יחסית) רגילה, ואני לא אומרת את זה בקטע רע- זה דווקא אמור לעודד. אני לא צריכה לחשוב שאני יותר טובה מאחרים, או מה שיותר גרוע ויותר נפוץ אצלי: שאני פחות טובה.

ואם אני מסתובבת במסדרון בביה"ס, ומסתכלת על אנשים ואומרת "הייתי רוצה להתחלף איתו", ו"לא הייתי רוצה להתחלף איתה" (ולמען האמת, אני מוכנה להתחלף עם רוב האנשים שאני רואה), אז אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני צריכה לדעת שגם להם קשה, ושבסה"כ, מה שקורה לי עכשיו זה לא סוף העולם. יהיו עוד הזדמנויות, יהיו עוד שיחות, יהיו עוד מלים להוציא מהפה.

אבל אני לא יכולה להמנע מהמחשבה שתקועות שם, עמוק בקנה הנשימה כ"כ הרבה מלים. ושאם עוד פעם אחת אני אדחוף את ה4 מלים, או את המשפטים הארוכים האלה לתוך הצינור שדרכו אני נושמת, אני אחנק.