אלכס הוא ערפד. שייני יודעת את זה לפי המבט הרעב בעיניים שלו, לפי השיניים שלו שהן לבנות-נוצצות יותר משמה, לפי הכתב העגול והברור שלו כשהוא חותם. א-ל-כ-ס. ארבע אותיות, למרות שאולי יתאימו יותר שש, אבל שייני חושבת שהשם כשהוא ככה מושלם לחצי-אל. אלכס אוהב את שייני. שייני יודעת את זה כי בכל בוקר טיפה של דם שלה מטפטפת במורד גרונו ובכל ערב הוא מעניק לה ים של עצב. אלכס אומר שהוא נותן לה נשיקות, אבל היא מנידה בראשה ואומרת לו שזה כמו דמעות, הנשיקות שלו. יש לו נשיקות קרות וחשוכות, כאלה שדומות קצת לנצח. ואלכס יחיה לנצח. היא יודעת את זה כמו שהיא יודעת שקוראים לה שייני, כמו שיש לה עיניים בולטות ופס דק וחום של אישון. אלכס מבטיח לה נצח איתו, והיא כמעט ומתפתה להאמין, אבל עיני הערפד הכחולות שלו לוחשות לה אחרת. קשה לה לישון איתו. כשהוא שוכב לידה נארגת סביבם שמיכה של נצח ובדידות ובדידות לנצח ששייני לא מצליחה לפרום. הם מדברים על המון דברים בלילה; על ימי הביניים ועל עטי נוצה בצבע כחול-עורב ועל המונה ליזה וגם על ספרים. אלכס היה שם כשכתבו את "אוליבר טוויסט", את "יומנה של אנה פרנק", את "הארי פוטר". לאלכס יש מבט רעב בעיניים כשהוא מדבר על ספרים ושייני צמאה כשהיא מסתכלת בעיניים הרעבות שלו. צמאה למה? היא לא יודעת. אבל כשאלכס מבטיח לה פנינים כחולות ויינות צרפתיים וציפורים ניו-זילנדיות, שייני חושבת שאולי היא צמאה לכוס של נצח.

בתור בן אדם צעיר אני מניחה שאני אמורה לחשוב שאני בת אלמוות. אבל אני מודעת למוות עד כאב. אני מפחדת לחיות ומפחדת למות, אז איזו ברירה נותרה לי מלבד להתכווץ לתוך עצמי, לתוך ספרים וסדרות טלוויזיה, לתוך חיים של אנשים אחרים שלא מפחדים למות ובטח שלא לחיות