בחיי שמתחשק לי לבכות עכשיו. אני פחדתי באמת שכן אני פחדתי כמו שאני תמיד מפחדת ופתאום אני חושבת שאולי זה דווקא טוב לגרום לעצמי לפחד, בגלל שכשאני מפחדת אני באמת מרגישה, כאילו ממש מרגישה, כאילו פתאום כל הגוף שלי מתעורר ומרגיש ממש ממש חזק איך שעוד שניה אני הולכת למות, אני בטוחה שאני הולכת למות, אני הולכת לישון לנצח ואלוהים אני מפחדת, אני רוצה לסיים פה כמו שצריך, אני לא רוצה למות, אני רוצה להישאר צעירה צעירה לנצח. כשנתקע לי העגיל באוזן והלכנו לקופ"ח בשביל שיחטטו לי שם וילחצו ממש חזק ויוציאו מוגלה אני הייתי בטוחה שאני הולכת למות, וכשנתקענו על ההר באמצע הלילה אני הייתי בטוחה שאני הולכת למות, ואתמול בערב אני הייתי בטוחה שאני אלך לישון ושאני לא אקום וזה מה שהכי הפחיד אותי, שאני לא אספיק בפעם האחרונה לפתוח קצת את החלון ולהסתנוור מהשמש ולסבול מהחום וללכת לשבת בגן של הגשרים כי ממש נחמד שם. ואני עשיתי מזה טקס שלם מכל ההליכה לישון, אני ראיתי פרק של דקסטר ואני לבשתי בכוונה טרנינג עם כיס בשביל להכניס פנימה את המטבע מזל ואני בטעות סגרתי את המחשב, אבל לא נורא, יש לי אייפוד אז לקחתי את יומני הנסיכה ושמעתי מוזיקה. חשבתי שיומני הנסיכה זה לא בדיוק הספר האחרון שאני ארצה לקרוא לפני שאמות, בעצם הספר האחרון שארצה לקרוא לפני שאמות, אבל כל ההתבכיינות שלה על זה שהיא שטוחה ושאף אחד לא אוהב אותה ושבא לה למות ושסבתא שלה פסיכית פשוט עושה לי טוב עם זה שאני יכולה לשכוח מהשטויות שלי ולקרוא משהו דבילי על שטויות של מישהו אחר.

ואז אני קמתי בבוקר מהצלצול של השעון המעורר ואני חשבתי לעצמי "אלוהים, אני חיה!", ולא ציפיתי לתשובה (וגם לא קיבלתי אותה), ואז חזרתי לישון ואז קמתי שוב אחרי 10 דקות ואמרתי לעצמי "אני לא מדמיינת, אני באמת חיה!" ואז שוב הלכתי לישון וקמתי כי הטלפון צלצל ואז רציתי ללכת לשתות אייס קפה אבל בסוף לא.

ואז פחדתי עוד קצת אבל חשבתי שאם לא מתתי עד עכשיו אולי זה יכול לחכות קצת אבל אולי אני מתה ואני מדמיינת את כל זה אבל בכל מקרה זה נחמד בגלל שיש לי פה מה לעשות, לפחות תיאורטית. אז זה בסדר.

כן, זה בסדר.

אמא שלי: שלום לך! אני: אממ... בסד... אממ... הכל... אממ... היי! אמא שלי: תובל????? אני: היי!!!!!!!