אני בוכה. למה אני בוכה? בגלל שאף אחד לא מוכן לשמוע מה קרה בפרק שממש ממש העציב אותי. כן, זאת הסיבה שאני בוכה. כן, אני יודעת שכשאבדנו בהרים והייתי בטוחה שנמות לא בכיתי וגם לא בכיתי כשסבא שלי נפטר והצחיק אותי אנשים שבוכים בגלל רוז, אבל אני בוכה בגלל שלא מוכנים להקשיב למה שיש לי להגיד, בסדר? אף אחד לא מקשיב למה שיש לי להגיד. יש לי מה להגיד, באמת שיש לי, וזה לא בהכרח משהו מצחיק שנון כתוב יפה חכם מנוסח בצורה מוצלחת או כל דבר אחר. יש לי להגיד שוורן גריינג'ר היה ילד בן 17 ושהוא היה חולה בלוקמיה ושהוא לא אמר את זה לאף אחד ושהוא מת, ושהוא דמות פיקטיבית ואני בוכה, אני בוכה כמו מפגרת בגלל דמויות פיקטיביות ובגלל עצמי, הכי הרבה בגלל עצמי, בגלל שאין אף אחד בכל העולם הענקי הזה שיקשיב לי ובמילא אין לי מה להגיד. אין לי יותר מה להגיד, נגמרו המילים, אין לי מה להגיד, בסדר? אני הולכת עכשיו ללכת להישכב במיטה ואני הולכת לקוות שיקרה משהו מהר, שתהיה לי הזדמנות גם לשנות, גם לעשות, בגלל שאני מתחרפנת. מתחרפנת, פשוט ככה, מתחרפנת מרוב שיעמום וחוסר עשייה וחוסר משמעות. די כבר. נמאס. תנו לי משהו לעשות.

"If I'd ask you to tell me about your life, you wouldn't need a paper would you?"

"I... I'm not sure."

http://www.youtube.com/watch?v=GF8ixLsgemE