אחרי שהדוקטור הלך הוא השאיר אותי עם קללה שהיא גם ברכה. בהתחלה זאת היתה בעיקר ברכה עם קצת קללה (כל מה שאני ואורסולה יכולנו לעשות הסתכם בכל מיני דברים עם הפה) ואני שמחתי ממש. כל יום הייתי חוזר מהעבודה ואורסולה היתה מברכת אותי לשלום מהסלון ואני הייתי בא ונותן לה נשיקה קטנה כזאת על הלחי והולך להכין לשנינו ארוחת ערב. הייתי מאכיל אותה בזהירות לפעמים במרק ולפעמים באורז או ביוגורט או בסלט ושנינו היינו שמחים והיא היתה משתדלת להשעין את הראש שלה על הברך שלי והיינו רואים טלוויזיה ביחד.
בלילה הייתי סוחב אותה לחדר השינה והיינו שוכבים אחד ליד השניה ומחייכים קצת והולכים לישון ולמחרת שוב הייתי יוצא לעבוד והיא היתה נשארת בבית מול הטלוויזיה.
לאט לאט אורסולה נעשתה יותר ויותר עצובה ואני לא יכולתי לעזור לה. ניסיתי ללמד אותה להעביר דפים עם הפה והיא הצליחה לא רע ואפילו קראה כמה ספרים, "העץ הנדיב" ו"הנסיך הקטן" וכאלה. זה היה די נחמד אבל אורסולה רק נהייתה יותר ויותר ויותר עצובה והייתי לוקח ימי מחלה לפעמים ויושב איתה ורוקד קצת אבל היא היתה מסתכלת על הרגליים שלי ועושה פרצוף עצוב. לא ידעתי מה לעשות, בחיי! עכשיו היתה קצת ברכה והרבה מאוד קללה והייתי מתעורר בלילה ושומע אותה בוכה. הדוקטור לא ידע מה הוא עשה לי בזה שהוא השאיר אותה בחיים, אני לא ידעתי מה אני עושה לעצמי בזה שאני משאיר אותה בחיים.
ואז בכלל הברכה נעלמה. כל בוקר הייתי מתעורר והיא היתה צורחת ואני הייתי סותם את האוזניים ובורח למטבח ומכין לנו ארוחת בוקר נחמדה, מרק או סלט או יוגורט והיא היתה צורחת וצורחת ואני הייתי הולך לעבוד והיא היתה צורחת וצורחת והייתי חוזר בערב והיא היתה צורחת וצורחת ובלילה לפני שהייתי נרדם היא היתה צורחת וצורחת בגלל שכאב לה או שהיא כעסה או שהיא פחדה מלהישאר בבית לבד.
אז יום אחד לקחתי אותה במכונית וסחבתי אותה והיא חייכה אליי ולא צרחה והרגשתי ממש נחמד בסה"כ, הרגיש קצת כמו פעם, קצת כמו ברכה ואז נסענו לחוף ים אחד והיה ממש נחמד, השמיים היו אפורים והים היה די סוער ולא היה אף אחד חוץ מאיתנו על החוף. ישבנו שם כמה סנטימטרים אחד מהשני ואז לקחתי אותה בידיים, היא לא היתה כבדה בשבילי, בכלל לא, וזרקתי אותה ממש רחוק, הכי רחוק שיכולתי, ישר לתוך הים וכל הדרך חזרה הביתה שמעתי אותה צורחת וצורחת.
13/10/2008
בבלוג זה
בכל הבלוגים
