לא בדיוק חזרתי, אבל אני צריכה מקום לכתוב בו סיפור לתחרות של הכתיבה יוצרת (אני עקרונית נגד זה אבל לא היה לי רעיון בכלל וראיתי שזורם לי לא רע כשאני כותבת על נושא של אחרים).

אז תהנו. :)

קיבלתי את מיצי ליום ההולדת העשירי שלי. גרנו בחווה קטנה באילינוי (וגרנו שם כי כיף להגיד את המילה הזאת – אי, לי, נוי), וזה היה רק טבעי שבמקום לתת לי חתולה או כלב יתנו לי פרה.

מיצי הייתה מאוד יפה; היו לה כתמים שחורים וחומים מרוחים בכל מקום כמעט, ובחלקים שבהם לא היו, מישהו צבע אותה בלבן בוהק ומסנוור (אבל רק כשלא יורד גשם כי אז הלבן מתלכלך בבוץ). נתנו למיצי לגור במחסן. המחסן היה אסם גדול שהוסב לצרכי... אפסנאות. שמרנו שם מגרפות ומעדרים, אגרטלי חרסינה שאמא קיבלה לחתונה ואת מיצי.

אבא חשב שזה נורא מצחיק שקוראים לפרה מיצי. אני חשבתי שזה דווקא שם בדיוק מתאים, בהתחשב באף הלח שלה ובלשון הגדולה והעבה, שהיו ממש כמו של חתול פרסי, או סיאמי (רטיבות האף משתנה בהתאם לסוג החתול?).

מיצי ידעה לדבר. היא ידעה לדבר הכי יפה שיש – היה לה את אוצר המילים הכי גדול בעולם, אולי אוצר מילים גדול יותר מזה של בילי שייקספיר. אבא היה (ועדיין) אומר שאין מצב מחורבן בעולם שלמישהו יהיה אוצר מילים גדול כל-כך ושברור שזו הייתה קבוצה של אנשים שהתחזו למישהו אחד. אני לא הבנתי אז על מה הוא מדבר, אבל הספיק לי שמיצי יודעת כל מיני מילים מוזרות שנשמעו טוב כזה וגם היו תחליף למילים פשוטות שאבא ואמא לימדו אותי.

היה לי קשה לקרוא. אבא לימד אותי איך, אבל האותיות הסתלסלו לי מול הפרצוף, זזו והשתנו ואני ניערתי את הראש אבל שום דבר לא עזר. אמא היתה כותבת לי אות-אות על דפים, והייתי ממש טובה בלזהות אותן, אבל כשהיא חיברה אותיות-אותיות למשפט, לא הבנתי והייתי צריכה כוס מים קרים מאוד, שיקפיאו לי את השיניים.

אבל אז כשכבר כולנו חשבנו שהכל אבוד, מיצי הבינה מה הבעיה. כל יום היינו יושבות ביחד והיא היתה חוזרת ברכות על שמות האותיות, על איך שהן נראות, וכשמיצי הסבירה משהו זה נראה הכי קל שיש. אז התחלנו לקרוא יחד. המון ספרים – האסופית וג'יין אייר ואוליבר טוויסט ומסביב לעולם ב-80 יום. אהבתי מאוד ספרים שסיפרו על דברים אמיתיים שקורים גם עכשיו. במיוחד אהבתי את האסופית. הרגשתי שאן ממש ובדיוק אני, והצטערתי מאוד שאין לי שיער אדום כמו שלה. אז פעם אחת מרחתי עגבניות מבושלות מתוך פחית שימורים על השיער, אבל הוא לא האדים וזה הסריח. הלכתי לשאול את מיצי מה לעשות, והיא אמרה שרק נולדים עם שיער אדום ושיש לי שיער מאוד יפה, ממש כמו בצבע של קש אבל כהה הרבה יותר. אמרתי שהשיער שלי יותר בצבע של הכתמים שעל הגוף שלה, ומיצי שאלה "והצבע של הכתמים שלי לא יפה", כלומר אני חושבת שזאת הייתה שאלה, אז אני אמרתי לה שהצבע של הכתמים שלה הכי יפה שיש ואז אף פעם אחרי זה לא ניסיתי לצבוע את השיער עם עגבניות.

מיצי חיה לנו בחווה במשך שלוש שנים.

אף פעם לא הבאתי חברות הביתה, כי למדתי בבית אז לא היו לי, אבל שכנים באו. בהתחלה לא ממש הבנתי מה זה, אבל מיצי הסבירה לי וחשבתי שזה מאוד נחמד. אמא הלכה להביא להם עוגה (חצי קילומטר והעוגה לא התקררה), והילדה שלהם באה לראות מי אני ואם אני מוזרה. הראיתי לה את מיצי והיא חשבה שזה הדבר הכי נהדר ונפלא בעולם. לא ידעתי בדיוק איך זה קרה אבל אחרי אולי שבוע הגיעו אלינו אנשים מהקרקס שהציעו לנו הצעות שאי אפשר לסרב להן (אבל בכל זאת סירבנו), ואחרי עוד שבוע באו אנשים עם חליפות שרצו לעשות ממיצי כוכב עולה (מיצי אמרה שהיא מעדיפה את האדמה) ואחרי עוד שבוע באו חבורה של אנשים ממושקפים ואמרו שאנחנו חייבים לתת להם את מיצי כדי שהם יבדקו למה ואיך היא מדברת ככה וכל-כך יפה.

באותו הערב הלכתי לדבר עם מיצי אבל היא ישנה. בדרך-כלל היא נחרה; הפעם לא. נגעתי בה בזהירות והיא היתה מאוד מאוד רכה. יותר מדי רכה. זה היה כמו לגעת בכרית מלאה נוצות אווז.

קראתי לאבא, ואמרתי לו שמשהו קרה למיצי שפתאום היא רכה מאוד, ואבא ניגש אליה, הצמיד את הראש לגוף הרך שלה, הניח את היד על הגרון הרך שלה ואמר שמיצי הלכה.

שאלתי אותו לאן, והוא אמר שהיא ברחה שעכשיו האנשים עם המשקפיים לא יתפסו אותה. שמחתי שלמיצי יש עכשיו איפה לגור במקום שבכלל לא יציקו לה. אבא אמר שכדי שאף אחד לא יראה שהיא ברחה צריך לשים אותה עמוק-עמוק בתוך האדמה ולכסות, ואז אולי יום אחד היא תחזור ונצטרך לעזור לה לחפור החוצה. שאלתי איך נדע איפה היא והוא אמר שאפשר לחרוט ככה על לוח את השם שלה ומתי היא הלכה ולתקוע באדמה איפה שנשים אותה, ואז אם בלילה נשמע "מו" כזה ארוך ומתמשך נדע שהיא מוכנה עכשיו לחזור הביתה.

הייתי מקשיבה ומחכה ל"מו" הרבה זמן. גם כשכבר עזבתי את החווה הקטנה ליד אי, לי, נוי הייתי מקשיבה בלילה וגם ביום ל"מו".

אבל ה"מו" לא הגיע. הייתי מחכה המון-המון, ובדרך כשחיכיתי הייתי עושה כל מיני דברים, כמו ללמוד איך לנהוג (לא ידעתי עד אז שיש מכוניות) ולהתאהב ולאכול סושי ושוקולד עם אגוזים.

אבל היום היה יום מיוחד מאוד. היום בבוקר בין כל הצפירות של ערים גדולות (למדתי לזהות צפירות של ערים גדולות ולהבדיל אותן מצפירות של ערים קטנות), שמעתי כזה  "מו".

שמעתי אותו וכל-כך שמחתי עד שהתנגשתי בעץ ועכשיו אני שוכבת לי במיטה קטנה ולבנה ושומעת כל הזמן "מו מו מו מו מו". בהתחלה לא הבנתי מה מיצי רוצה ממני ולמה היא קוראת לי כל-כך הרבה, הרי היא אמורה לבוא אלינו אבל עכשיו אני מבינה שהיא רוצה שאני אבוא אליה.

ביי