העברתי את הפוסט הקודם לטיוטה

בגלל שהוא כבר לא תקף

(:

אין לי כוח ללכת. אני רוצה להישאר בבית ולראות פרקים של אוואטר, לא לנסוע לצפון. זאת תחושה מעיקה כאילו במקום דם יש לי מלט והשרירים שלי כבדים ואני כ"כ, כ"כ עייפה.

אז אם להגיד את האמת אני לא צריכה אף אחד מכם. אף אחד, אני מכלילה.

כל מה שאני רוצה זה להישאר בבית.

מתחשק לי להשכב על המיטה

להתעטף בשמיכה קרה

לאכול משהו

למשך כל שאר החיים שלי.

(מה שכן אני מצפה בקוצר-רוח שלא ייאמן למרתון אוואטר ביום שישי הבא... נשמע כאילו יהיה כיף חיים משוגעים בניגוד לאיך שרוב הדברים נשמעים כרגע)

טיסות הן באמת עסק מביש. אם יש דבר שאני שונא יותר מאת האוכל הארוז יפה-יפה בעטיפת פלסטיק (שלא מונעת ממנו להתייבש ובהחלט לא משפרת את טעם סולית הנעל האותנטי שלו) זה עננים. עננים זה גרוע. עננים שמרטיבים אותך פיזית עד העצם ואוויר קפוא גורמים לך להפוך למזון מטוסים.

פעם העבודה היתה הרבה יותר פשוטה – עפים קצת, מנערים את טינקרבל וכל העיר שוקעת באבק-חלומות וזהו זה, העבודה נגמרת להמשך הערב.

בזמן האחרון יותר קשה. טינקרבל כבר מזמן נוערה למוות, ואבק-חלומות הולך ואוזל ונהיה יקר להשגה. אין הרבה אנשים מציאותיים כיום. כולם חולמים, ואין אבק-חלומות שידלל את ההשפעה.

בכל מקרה, בלילה חסר מציאות ועננים אני מתחיל. תעופה איבדה מהקסם שלה כבר לפני הרבה זמן, אבל בכל זאת יש בלילות נטולי עננים משהו מהנה אז אני יוצא לי להתפרע.

כן, התפרעות היא טיסה בלילה ללא עננים. באמת.

הלילה הזה הוא נקודת ציון, בגלל שבלילה הזה החלטתי לפזר קצת אבק-חלומות. עפתי קרוב למים, נוגע-לא נוגע במשטח המנצנץ ונהנה מכל רגע. יש רגעים ששווים את התפקיד המחורבן הזה.

אין טעם לייגע בתיאורים של "מחבוא אבק-החלומות" (סדק קטן באחד הסלעים ששוכבים על החוף) או בטקס הפתיחה של שק הקנבס החום. מה שלא מייגע ויש בו טעם, הוא החלל הריק של השק. כן, ממש כך – אבק-החלומות נגמר, ועכשיו על בני האדם לחיות במציאות מדומה, חלום תמידי.

אני לא נכנס לפאניקה לעתים קרובות. גם הפעם לא נלחצתי. לא אכפת לי מגורל של בני אדם. וגם אם היה אכפת לי, יש רק דבר אחד לעשות בעניין: להשיג עוד אבק-חלומות.

ככל שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שלא משנה מה אפזר במקום אבק. אנשים לא מאמינים בקיום של אבק-חלומות; באותה מידה הם יכולים לא להאמין בקיום של אבנים, פרחים או ארנבים. אני יכול לפזר כל דבר, וכל דבר ייתן ליצורים האומללים או מאושרים או חולים האלה הפוגה.

אז אספתי אבנים. הרבה מאוד אבנים. אבנים נראו לי הולמות. במקום אבק, אבנים. אין דבר רע בזה בדיוק כמו שאין דבר טוב.

כשהשק היה מלא באבנים, לקחתי תנופה וחשבתי על דברים טובים שבני אדם המציאו. גלידה, שוקולד, סוכריות קופצות שמשאירות פצפוצים מתפצחים על הלשון אחרי האכילה.

לא שמתי לב, וכבר הייתי באמצע השמים. עד-כדי-כך אני רגיל לתעופה.

מה שאני לא רגיל אליו, לעומת זאת, זה משקל עודף. בהתחלה הסתדרתי, אבל אז נתקלתי בענן היחיד ששט בשמיים בשעה הזאת של הלילה.

ומשם זה נהיה זמן הווה, בגלל שברגעים אלה שק הקנבס שלי נהיה כבד יותר מהמים שבענן, והאוויר הקר מצנן אותי וגורם לי לצמרמורות ומחשבות רעות על נפילה, ואני צולל לי עמוק לתוך האוקיינוס השקט. עמוק-עמוק, איפה שאנשים של מצולות בכלל לא שמעו על פיטר פן ("נו, ההוא מהסרט?" "אין סרטים בעומק האוקיינוס השקט, מצטער מיסטר").

נכתב לתחרות שכאן. אני לא בטוחה שיש עלילה, אז תגידו P: