אני נחמדה לאחותי ועוזרת לה למצוא משהו ישן שלא נראה ישן לתת במתנה לחניכה שלה = אני נפטרת ממשהו ישן ופקאצי שלא הייתי מסוגלת לזרוק במשך שנתיים (בגלל הקמצנות שלי)

אני נפטרת ממשהו ישן ופקאצי שלא הייתי מסוגלת לזרוק במשך שנתיים (בגלל הקמצנות שלי) = אני שמחה.

אני נחמדה לאחותי ועוזרת לה למצוא משהו ישן שלא נראה ישן לתת במתנה לחניכה שלה = אחותי מאושרת, לא נכנסת לי לחדר, לא מחטטת לי בדברים, נותנת לי שקית שלמה של דובונים לאכול

אחותי מאושרת, לא נכנסת לי לחדר, לא מחטטת לי בדברים, נותנת לי שקית שלמה של דובונים לאכול = אני שמחה.

ולכן

להיות נחמדה לאחותי ולתת לה זבל = להיות שמחה.

(בחיי שעשיתי קופי פייסט)

אני צופה בטלוויזיה הרבה לאחרונה. דמויות שאני לא מפסיקה להשוות לעצמי הן זוקו וסאם. זוקו וסאם לא מתו (טוב, טכנית סאם כן מת, אבל זה לא בדיוק ברור... לדעתי התאונה היתה בכלל התנגשות של 2 עולמות) במהלך כל הסדרות שהם מככבים בהן, בגלל הרצון של התסריטאי, הבמאי, זין, אני לא מבינה כלום בתעשיה הזאת. זוקו וסאם פועלים בצורה מסוימת, בגלל שככה כתבו אותם. אין להם זכות בחירה או אלתור - גם ההחלטות הכי ספונטניות נכתבו חודשים לפני. אז אני תוהה באיזו מין סדרה אני מככבת (רוב האנשים חושבים שהעולם לא סובב סביבם, אבל הם טועים: הם בנו לעצמם עולם והם המרכז שלו). לא אכפת לי הז'אנר, לא אכפת לי השחקנים (לפחות השחקנית הראשית דומה לי), אכפת לי מה קורה אם מסתכסכים עם המפיק או אחראי המצלמה ומה עדיף, להתפטר או שיפטרו אותך ומה הטעם.

מה הטעם זאת השאלה העיקרית. בחיי שאין לי מושג מה הטעם. אין סיבה. למען האמת לא היתה לי בעיה ולרוץ עכשיו 3 שנים חודשיים 14 ימים ו16 שעות בלי סיבה בגלל שזה נותן לך משהו לעשות. ולצערי, אין לי שום דבר טוב יותר לעשות.

(אה, ותפסיקו עם חוסר ההבנה הזה. אני מרגישה כמו בת 13 ממוצעת, ואני כבר כמעט בת 14 ממוצעת, אז פאק איט, יש לי פרנויות ויש לי פחדים ובבקשה תכבדו את זה כמו שאני מכבדת את הבעיות המפגרות שלכם)

It feels like getting screwed all the time, I mean, for all eternity and stuff, and eventually I won't be able to walk. For a long long time.