האופטימיות תנצח.

ואו... ממש נוסטלגיה.

אחרי כמעט שלוש שנים שלא נגעתי בבלוג הזה- החלטתי לעדכן,לכתוב.

לא מתכוונת לחזור לפה ולעדכן בתדירות והפעם גם לא מתכוונת לרדוף אחרי כניסות ותגובות.

אני כותבת בשבילי - בשביל עצמי בלבד.. בשביל הזיכרון שלי-שבאחד הימים אני אפתח את זה ואזכר בהכל.

אני גם לא מתכוונת לשנות את הפרטים הכתובים בבלוג-הרי שברור שחלקים רבים מהחיים אז הם כבר לא החיים היום למרות השיגרה היום יומית

של הבית ספר שכניראה בסופו של דבר עדין נישארה..

אז לעדכן עכשיו מה חדש.. אחרי כ''כ הרבה שנים- זה כבר לא רלוונטי

כי הרבה דברים חדשים עברו עלי- השקפת עולם, לימודים,פעילויות חברתיות וכו.

אבל בכללי בשורה אחת ושתיים. יש כמה מעגלים:

חברה- כן , החברים קצת השתנו עם השנים אבל 3 החברות הטובות שהיו עדין נישארו וכניראה שגם ישארו לעוד הרבה זמן.

אני כבר לא מסתובבת עם האנשים כמו בעבר כניראה שלא מצאתי את עצמי איתם. הלכתי לכייון אחר- שקט יותר, אישי יותר.

לימודים- כניראה שזה משהו שיעסיק אותי גם בשנה וחצי הקרובות. הרבה שעות משבוע הרבה מאמץ והרבה השקעה אבל דבר אחד ישתנה.. הראיה כלפי הלימודים הפכה להרבה יותר אופטימית. לא מזלזלת בלימודים ובחשיבותם אבל וואלה החיים יפים וזורמים ולא צריך להתיקע ולהתבאס על כל ציון וכל כישלון. יש לנו עוד הרבה שנים שבהם נוכל במיקרה הגרוע לעשות השלמות ותיקונים.

מד''א- כבר שנה ומשהו שאני מתנדבת במד''א. אני חושבת שזה דבר מדהים אומנם לא זה לא תמיד קל  להיחשף לבעיות ומצבי חירום , להתעסק בחיים ומוות של אנשים. אבל אני חושבת שזה דבר אדיר. חושף אותך לדברים שלא יצא לך לראות הרבה בחיים מעמיד אותך במצבים שאתה צריך להתמודד לא רק עם הקשיים שלך אלה גם עם קשיים של אחרים-חושף אותך לעולם שמסביב.אדם לא צריך להתעסק רק בעצמו ובהצלחתו.

קו זינוק- כמה שאני אנסה להסביר לסביבה הקרובה שלי מה זה,אני לא אצליח. אבל במשפט אחד " להפוך את הניצוץ שבך ללהבת מנהיגות"- התפתחות אישית, קבוציתית וחברתית.

זה הדברים העיקרים המעסיקים אותי בשייגרת היום יום. בין לבין יש את אחריי, מיזמים וכו.

ועכשיו המטרה העיקרית-לפרוק את מה שאני מרגישה.

זה היה  ערב שבת רגיל במינו כמו כל יום שישי.. שלאט לאט המכוניות נעלמות מהכביש ויורדת על העיר אווירה מיוחדת של רוגע, שקט, שלווה.

מין משפחתיות כזאת .

אני כהרגלי... היתי במשמרת  במד''א.. הגענו למיון בבית החולים,סורוקה ופתאום בשורה מאכזבת: חיילים של צהל נפצעו מניסיון התנקשות ובעוד מספר דקות הם ינחתו פה.http://news.walla.co.il/?w=/2689/1777282

בשניה אחת כל הרוגע מתמלא בהרגשת אדרנלין מטורפת- מהולה בעצב  כעס ועצבים. בריצה מהירה הגענו למקום הנחיתה ותוך דקות בודדות מצאנו את עצמנו מביטים על החיליים הפצועים המטופלים ע''י הצוות הרפואי.

באותו רגע- הכל היה מהיר ורץ כמו סרט אך למחרת בבוקר הכל התעכל. פתאום זה כבר לא היה חלום או סתם סרט רץ-זאת היתה המציאות!!

ואחרי שכל זה נעכל- איך יש אנשים שלא מוכנים ולא רוצים להתגייס לצבא בזמן שאחרים מוכנים להקריב את חייהם בשביל המדינה?

זה פשוט כ''כ מעצבן אותי. אני חושבת שכל אדם צריך להגייס, לתרום את מה שהוא יכול. לא אומרת שכל אחד צריך להיות לוחם אבל כל אחד יכול לעשות משהו- אפילו את הדבר הקטן ביותר והפשוט ביותר- אבל שיעשה משהו למען המדינה שלו, למען החברה והאנשים שהוא גר איתם.

אם כל אחד ירצה רק לקבל מהמדינה ומהחברה ולא ירצה לתת.. מה יהיה איתנו?!?

ובמעבר- תודה לכל אותם החיליים המדהימים שיש לנו במדינה-שמוכנים להקריב כ''כ הרבה בשבילנו.

ניראה לי שאני פורשת מפה בינתיים.

זה היה סתם משהו שרציתי לכתוב בשביל עצמי.

שבוע טוב  למי שיקרא את זה-למרות שלא ניראלי שיהיו כאלה:)