 כינוי:
בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2010
ערב יום זיכרון- כבכל שנה- אצל סבתא.
גם אחרי 17 שנה, פחות, ליתק דיוק, שום דבר עוד לא מבון.
אז נכון, רק ב3-4 שנים האחרונות ניתנה לי דמות הבוגרת. זו שיכולה לבוא אל בית הקברות, זו שיכולה לשבת ובאמת להבין.
אני חושבת שסוף סוף , בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי חלק, הרגשתי שאני יכולה להיות אני, יכולה להתבטא, יכולה לנסות להבין.
בין אם זה מהתרגשות ובין אם זה כי פשוט נהיה עצוב, פתאום, כשנתנו לי לבוא לבית הקברות, כשבאתי אל סבתא יום לפני, נפתחו להן ארובות עיני ובכי מטורף יצא מעיניי. בכי. מטורף.
דמעות ללא פסק; הרצון לבכות עד אור הבוקר, העצב, הרעד.
פתאום הרגשתי שאני יכולה, שגם לי מותר לבכות.
עכשיו, כמה שנים אחרי זה, חצי שעה לפני הצפירה, כמה דקות לפני שמתיישבים לארוחת הערב, כמה דקות...
אני מבינה, בעודי עושה סודוקו לא מי יודע מה מוצלח, שכן. באמת ערב יום הזיכרון. חודש בדיוק לפני יום ההולדת, כן, עדיין צריך להיות עצובים.
מרימה מבט לתמונה שלו, לזה שלא הכרתי, לזה שלא אכיר, ולזה שלא אשמע את קולו לעולם.
*אוכלת*
עכשיו, לאחר הצפירה, בה התהפכה הבטן, בפעם המי יודע כמה, בה העיניים, אט אט מתמלאות דמעות ונהפכות אדומות.
צפירה, של דקה אחת של שתיקה, שתיקה שגורמת ללב לרעוש.
קשה כבר לשבת בסלון, לשמוע את קולו של פרס מעלה דמעות בעיני על אף קריאתו הרעועה והנוראה. המילים, ההפסקות.
כל אלו שגורמות לעוד דמעה למלא את העיניים. העפתי מבט בסבתא, כרגיל, נראית אותו הדבר.
אני לא מרגישה את השינוי משנה שעברה.
בצפירה, העפתי מבט בכלבים, פעם ראשונה שהם איתנו בערב יום הזיכרון, פעם ראשונה שיוצא לי לראות את העיניים הבוהות כלא מבינות, ולא רק עיניים כאלה, גם תנועת הגוף,הנצמד אל אחותי, רק גרם לי להיות עצובה.
אני כבר לא קטנה, אני מבינה, קצת, אבל אני מבינה. אני מסוגלת לראות בעיניה אך ורק אי הבנה. הלוואי והיה אפשר להסביר.
בראשי רק שיר אחד עובר, 'החול יזכור', לא יודעת למה, והאם זה דווקא הוא. אני יודעת שמחר זה יהיה השיר של עמית פרקש, שמעלה בי דמעות רבות בכל פעם מחדש. כמה ששיר אחד יכול לצמרר.
4 דק' בערך של שיר שמצמרר, כאשר פי 6 מכך, זה יום אחד מצמרר, יממה, של מחשבה, של הדגשה.
ומחר, לקום מחר בבוקר כה מוקדם, לאחר שבקושי אשן בלילה, ללכת לבית הקברות ולראות איך סבתא נשברת.
יום ארוך זה הולך להיות, אבל אין מה לעשות, לא יהיה מצב, שהשיר 'זו המלחמה האחרונה' יתפרש כנכון.
לצערי.
*נכתב אצל סבתא*
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
