 כינוי:
בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2010
שוב אותו חלום
שוב אותו חלום.
אותה תמונה.
אותו כביש, אותו רכב.
שוב אני צוחקת לחיים בעיניים,
שוב אני צוחקת לעצמי על החיים.
שוב יושבת על אותו הכביש, על אותו האספלט הרטוב מהגשם של אתמול.
שוב שומעת את אותה המנגינה,
שוב נכנסת לאותם לחצים.
ממשיכה לשבת, למרות שאני כבר יודעת, בפעם ה3 שהחלום הזה חוזר, שאני עומדת להידרס,
אבל אני כבר יודעת, שאני אתעורר, שזה רק חלום שלא עומד לקרות לי כלום.
זה כבר פעם שלישית, פעם שלישית של אותו חלום, פעם שלישית שזה קורה בלילות קצרים.
בכאלה שאני יודעת שאני אוטוטו אתעורר, אז כנראה שווה לחלום שאתה עומד להדרס.
אותה מכונית כחולה, היא צופרת לי, אבל אני לא שומעת אותה, כי הכל חלום,
הכל לא אמיתי
ואני רואה את המבט המבועת של אותו נהג,
אבל הוא בחיים.
לא יסטה מהדרך.
ואתמול, רק באתי לשמוח אחרי הבגרות המטונפת שהייתה, רק באתי להנות.
ונהנתי, וקצת שתיתי, וקצת לא ראיתי בעיניים כי הכל היה חושך, וקצת, קצת? הרבה, שמחתי.
היה לי כיף, אנשים שאני אוהבת, מוזיקה שאני אוהבת, ים.
עד שהוא התחיל לעצבן, אבל מה לעצבן, בחיים לא הייתי עצבנית כל כך.
בחיים.
לא הגעתי למצב שאני מוכנה לזרוק אותו לכביש, להרוג אותו, בחיים.
לפחות אני יודעת שאני מסוגלת לעצור את עצמי, כי אני יודעת שאני גם בחיים לא הייתי עושה את זה, למרות שבאותו רגע פשוט רציתי.
אני תמיד יודעת שהעצבנות שלי תגמר בבכי,
ושמרתי את זה, לעוד שנייה, לעוד שנייה, לעוד שנייה.
רעדתי, כל כך רעדתי כמו שבחיים לא רעדתי מעצבים, בחיים לא רעדתי כשלא היה לי קר, או כשלא הייתה לי צמרמורת.
והידיים הקפוצות, והשרירים הזועקים להשתחרר, אבל לא יכולתי, אחרת עוד שנייה והייתי עושה לו משהו.
ואז בחוצפתו עוד אומר לי שאם הייתי אומרת משהו הוא היה מפסיק, בן-אלף, כשאומרים לך די להציק, אתה פשוט צריך להפסיק.
לא משנה אם יש לי קצת חיוך, או אם אני מחזירה, אבל אני מגיעה למצב שאני רועדת, רועדת מעצבים ואתה ממשיך?!
מבינה מה אמרו לי עלייך, חוצפן.
אז אחרי זה, הגעתי הבייתה נכנסתי להתקלח, חול ובייגלה זה לא מה שהשיער שלי והמיטה שלי אוהבים ב4 בבוקר...
ומה, שעתיים וחצי שעות שינה שהמתלאו בחלום הנ"ל.
ואחרי זה אוטובוס.
ואז חיכיתי לאוטובוס השני, והעיניים צרבו, וצחקתי על החלום, ופשוט בכיתי, סתם, לא היה לי רע, לא היה לי עצוב, פשוט צרבו לי העיניים.
הכל היה מוקצן, הבחילות, הרעידות, העצבים.
ולא הספקתי לישון. ואוף, אני צריכה ללכת עוד מעט.
למה אוף? אני הולכת להנות.
איך דבר אחד יכול לשבש סוף שבוע מושלם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
